עבודה עברית
ערך זה עוסק בהעדפת העסקת יהודים. אם התכוונתם לפרויקט המוזיקלי, ראו 
עבודה עברית הוא מונח במסכת הרעיונות הציונית שמשמעותו עבודה והתכשרות לעבודה של יהודים בכל ענף ומקצוע; והעדפתם בהעסקה אצל יהודים, על פני פועלים נכרים. השימוש במונח התגבר בתקופת העלייה השנייה, במיוחד אצל חברי מפלגות הפועלים הציוניות, אנשי תנועת העבודה. הם ראו בכיבוש העבודה, דהיינו הכשרה עצמית לעבודה בכל מקצועות העבודה, במיוחד בעבודת כפיים, על ידי יהודים, תנאי הכרחי להגשמת יעדי הציונות בארץ ישראל. התנועה הציונית שמה לה כמטרה למצוא פתרון לבעייתם של היהודים הפזורים בכל רחבי העולם, ולכן פיתחה את רעיון ההתיישבות בארץ ישראל, תוך כדי קידום העבודה החקלאית בה.[1]
בעיית העבודה העברית
ערך מורחב – הבועזים
מקובל לקשור את היווצרות תפיסת העבודה העברית עם תקופת העלייה השנייה, אך הסוגיה הועלתה כבר בימי העלייה הראשונה. בני העלייה הראשונה היו מעטים ועבודת ההתיישבות נזקקה לידיים עובדות רבות. הפתרון היה העסקת פועלים ערביים. הפועלים הערבים היו מוכנים לעבוד בכל תחום תמורת שכר נמוך, והדבר גרם לריבוי עובדים ערבים במושבות היהודיות. העבודה הערבית, סתרה את המטרות והאידאולוגיה הציונית כפי שנתפסה על ידי בני העלייה השנייה, שמטרתה הייתה התיישבות ציונית בארץ ישראל וריבוי יהודים בארץ.
עם הגעת העלייה השנייה נוצר שסע בין עוליה לבין בני העלייה הראשונה לגבי הסוגיה שנבעה מכך שעולי העלייה הראשונה העסיקו את הערבים המקומיים במקום את העולים כתוצאה משיקולים כלכליים ובכך גרמו לאבטלה בקרב העולים שרבים מהם סבלו חרפת רעב.
בבסיס התפיסה של העבודה העברית עומדת גם ההתמודדות עם הבעיה הדמוגרפית.[דרוש מקור] עוד משחר הציונות עמדה בפניה הדילמה כיצד להגיע לרוב יהודי בארץ ובכך להקים את הבית הלאומי בדרכי שלום. ההתיישבות הציונית יצרה הזדמנויות תעסוקה רבות לפועלים הערביים באופן שבהכרח הגדיל את האוכלוסייה הערבית בארץ באמצעות הגירה חיובית, והגדלת הילודה.[דרוש מקור]
כיבוש העבודה
- ערך מורחב – כיבוש העבודה
סיסמת 'כיבוש העבודה' במושבות, התפתחה בקרב בני העלייה השנייה. משמעותה - קריאה להעסקת פועלים יהודים במקום העסקת פועלים ערביים.
'כיבוש העבודה' בא לידי ביטוי בכך שהיהודים מנעו את כניסתם של הערבים למקומות עבודה חדשים שנוצרו במושבות ובמשק היהודי. בכיבוש העבודה ניתן להבחין כיצד עבודת היחיד תורמת לכל היהודים בהגשמת הרעיון הציוני[2].
יחס אנשי העליות ל"עבודה עברית"
העלייה השנייה
אנשי העלייה השנייה הגיעו מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 ממזרח אירופה, על רקע קשיים כלכליים, גזירות ורדיפות. הם היו חדורי אידאולוגיה ומוטיבציה להקים המון עובד שיביא בסופו של דבר להקמת אומה ומדינה לעם היהודי בארץ ישראל. מתוך השאיפה לציונות וההתנגדות לחברה קולוניאליסטית, אנשי העלייה השנייה התנגדו להעסקת הפועל הערבי, המוכן לעבוד תמורת סכום פעוט, וקידמו העסקה של עובדים יהודים בלבד.
אנשי העלייה השנייה אמנם דגלו באחווה בין שני העמים, היהודי והערבי, אך המציאות הארצישראלית הובילה למאבק כנגד העסקת הפועל הערבי, ומכאן נולדה הדרישה להפרדה בין שני העמים. בהפרדה כפוייה זו, ניתן לראות מצד אחד תנאי הכרחי להתפתחות המשק היהודי וקידום המון יהודי עובד. אך מצד השני, דחיית הפועל הערבי גרמה לאיבה, לא תמיד כבושה, במערכת היחסים בין שני העמים. אל מול השקפה זו, הייתה קיימת השקפה אחרת הרואה בקידומם של הערבים תועלת כלכלית ליהודים, על ידי מניעת התנגשויות לאומיות ופגיעה בהם.
המאבק לעבודה עברית בימי העלייה השנייה נדון מראש לכישלון, מאחר שהפועלים היהודים ניסו לכבוש את העבודה העברית על ידי הורדת שכרם ורמת חייהם, אך הפועל הערבי עדיין נחשב לזול יותר להעסקה. העלייה ארצה נמשכה, אך מספר העולים היה קטן מדי מכדי להפעיל לחץ על נותני העבודה[3].
העלייה השלישית והרביעית
הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917, העלייה השלישית שהחלה ב 1919, רובה של צעירים בעלי שאיפות סוציאליסטיות, והמנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על ארץ ישראל הביאו לשינוי במעמדו של היישוב היהודי בארץ. למרות נחיתותו הדמוגרפית הפך היישוב היהודי למוביל בכל התחומים.
ההתיישבות הפכה למרכזית בפעולות ההסתדרות הציונית בארץ, והיה נדמה כי העלייה השלישית תפתור את סוגיית היחסים עם הערבים. אך התקווה לרוב יהודי גרמה לירידה בחשיבות כיבוש העבודה במושבות.
גל העלייה הרביעית בשנת 1924 אופיין בעליית בעלי משפחה שהיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. תנועת הפועלים הבינה כי על מנת ליצור משק גדול ויציב, על בעלי ההון הפרטי לקחת על עצמם תפקידים למען הלאומיות, תוך ויתור על האינטרסים המעמדיים. אך המעמד הבורגני לא הראה נכונות לשאת את האחריות למשימה[4].
המאבק ל'עבודה עברית' היה מאבק לאומי וכן בעיה לאומית, שכן רק עבודה עברית הבטיחה קליטת עליה בארץ ישראל. מאבק זה יצר הזדהות מעמדית עמוקה בקרב הפועלים, שנבעה מהצורך להגן על מעמד הפועלים.
שנות ה-30
בהתאם למדיניות שנקבעה בספר הלבן הראשון (1922) ובספר הלבן של פאספילד (1930), נקבעה מכסת העלייה היהודית לארץ ישראל על פי כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. הגבלה זו של ההגירה היהודית אלצה את הגופים הציוניים להבטיח שכל מקום עבודה שנוצר במשק היהודי יהיה פנוי לקליטת מהגר יהודי. מאחר שהסקטור הערבי של המשק הארץ-ישראלי היה סגור בפני הפועלים היהודים (הן מטעמים כלכליים והן מטעמים פוליטיים), מדיניות "העבודה העברית" הייתה הדרך היחידה למניעת אבטלה רחבה בקרב הפועלים היהודים, שהייתה מביאה לצמצום העלייה בהתאם למדיניות ממשלת המנדט. בנוסף על כך, מאחר שהפועל היהודי היה יקר יותר משמעותית מהפועל הערבי והיהודים היו מאורגנים ברובם הגדול בהסתדרות עובדים, העדיפו המעסיקים הלא-יהודים (גם במחלקות השונות של משרדי הממשלה) את הפועלים הערבים. מצב זה גרם בשנים 1935-1932, בהן היה גידול עצום בעלייה היהודית, למאבק עיקש מצד הרשויות היהודיות, ובראשן ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, על הגשמת עקרון העבודה העברית במשק היהודי.[5]
ההתנגדות הערבית להגירה היהודית לארץ ישראל הייתה מלווה בטענה נגד המדיניות הציונית של העבודה העברית. טענה זו הוחרפה כאשר משמרות הפועלים היהודים, שהתנגשו במעסיקים היהודים שניסו להתחמק מהעסקת יהודים, התנגשו גם בפועלים הערבים שעבדו אצלם. הערבים דרשו מהממשלה למנוע את מה שנראה מצדם כחרם כלכלי, כפי שפעלה נגד החרם הערבי על המשק היהודי בעקבות מאורעות תרפ"ט. המאבק בין הפועלים היהודים והערבים החריף מאד בסתיו 1934 ולקראת סוף אותה שנה החל פח'רי אל-נשאשיבי לארגן אגודות מקצועיות של פועלים ערבים ולהציב משמרות מטעמן כנגד משמרות "העבודה העברית".[6]
במדינת ישראל
בשנת 1995 תוקן חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ונקבע בו איסור להפלות עובדים ודורשי עבודה מחמת הלאום אליו הם משתייכים. ממועד זה, גיוס עובדים לפי האידאולוגיה של "עבודה עברית" הוא מעשה בלתי חוקי[7]. עם זאת, העיסוק ברעיון העבודה העברית לא נעלם ואפשר לראות בעלי עסק שמצהירים בפרסומיהם שהם מעסיקים יהודים בלבד. כמו כן, קמו ארגונים הפועלים לעידוד עבודה עברית בדרכים חוקיות, למשל: ארגון להב"ה, מוקד עבודה עברית ולוח עבודה עברית[8]. רבנים שונים התבטאו בזכות העסקת יהודים ונגד העסקת ערבים, בפרט לאחר הפיגוע בישיבת מרכז הרב, שבוצע בידי ערבי שהכיר את הישיבה בעקבות עבודתו עבורה, וחלקם נחקרו במשטרה בעקבות דבריהם[9].
ראו גם
לקריאה נוספת
- דוד בן-גוריון, עבודה עברית, תל אביב: הוצאת הוועד הפועל, תרצ"ב-1932.
- העבודה העברית וכבושה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תרצ"ז-1937.
- אניטה שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1977
קישורים חיצוניים
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 1920, מכתב ציבורי בקריאה לעידוד העבודה העברית, אתר דעת
- טרומפלדור וחברים במגדל ובכנרת, 1913. במחרשתי, גילו הגלילים, באתר יוטויב
הערות שוליים
- ^ העבודה העברית וכִּבושה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תרצ"ז, עמ' 4-8.
- ^ שם, עמ' 18-20.
- ^ שם, עמ' 20-26
- ^ שם, עמ' 32-37.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 159.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 160.
- ^ אפליה על רקע לאום באתר נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה.
- ^ עבודה עברית
- ^ יאיר אלטמן, רבנים זומנו לחקירה: "קראו לא להעסיק ערבים", באתר ynet, 12.12.10
יאיר אטינגר, הרב החרדי קנייבסקי הורה להפסיק להעסיק ערבים בישיבות, באתר הארץ, 17.03.2008
"הגר"ח קנייבסקי: "הערבים רוצחים, אסור להעסיקם"", באתר "כיכר השבת", 15.11.09
"הרב דוד מאיר דרוקמן נחקר בידי המשטרה", באתר sos-israel
