עות'מאן הראשון
 | |||||
| לידה |
1258 סייט | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1326 (בגיל 68 בערך) בורסה | ||||
| מדינה | האימפריה העות'מאנית | ||||
| שושלת העות'מאנית | |||||
| |||||
| |||||
עות'מאן הראשון (טורקית Osman Gazi וגם Osman Bey; טורקית עות'מאנית عثمان باک; סייט 1258 – בורסה 1326) היה מייסד השושלת העות'מאנית והעניק לה את שמה. עם מות אביו ארטורול ב-1281 בגיל 23, ירש עות'מאן את התואר ביי והיה למנהיג הטורקים העות'מאנים. ב-1299 הוא הכריז על עצמאותו מהסלג'וקים ותחת הנהגתו היו העות'מאנים לאחת הנסיכויות הבייליקיות החזקות באנטוליה.
הרקע להקמת האימפריה
כאשר הפכה אנטוליה, תחת שלטון סלג'וקי, למדינה מוסלמית היא התפצלה לשלוש נסיכויות. הנסיכות הדרומית שכנה לאורך החוף אל מול קפריסין, הנסיכות הצפונית שכנה בצמוד לגבולות האימפריה הביזאנטית ולאורך חופי הים השחור והנסיכות המערבית שהתפרשה לאורך החזית הביזאנטית מאזור קסטאמונו עד למפרץ מאקרי (Makri) בדרום. כל מחוז היה נתון לשליטתו של מפקד בעל מעמד אמיר. מרבית מנתיני נסיכויות אלו היו שבטים טורקמנים נוודים שהגיעו מהמזרח[1]. על פי המסורת העות'מאנית הנפוצה ביותר, סבו על עות'מאן היה סולימאן (Suleyman Sah), מנהיג השבט הטוקרמני קאיי, שברח בתחילת המאה ה-13 מפני המונגולים. ככל הנראה הוא טבע במהלך חציית נהר פרת ולאחר מכן התפצלה משפחתו לשניים. שני בנים ורוב המשפחה פנו חזרה לחיות תחת המונוגולים, ובן אחד, ארטורול, המשיך עם השאר לתוך אנטוליה. אלו התיישבו בנסיכות המערבית וחברו לנסיכות רום במאבק נגד הביזאנטים והמונגולים. בתמורה לעזרתו הצבאית, ניתנו לארטורול שתי ערים על גבול הפרובינציה הביזאנטית ביתניה (Bithynia) – דומאניק וסייט. ממצאים מודרניים יותר מראים כי ככל הנראה אבות השושלת העות'מאנית הגיעו לאנטוליה כבר מהמאה ה-11 כחלק מהשבטים הטורקמנים והטורקיים הנוודים שנפוצו ברחבי אסיה הקטנה. לפי ממצאים אלו, למשך תקופה של שתי מאות, האבות העות'מאנים היו קבוצה של נוודים חסרי מעמד. למרות חילוקי הדעות בעניין זה, הכל מסכימים לעובדה כי עות'מאן הראשון נולד בעיר סייט, בשנת 1258 וירש את אביו בשטח שעל גבול מחוז ביתניה בסביבות 1281. במקביל לירושה שקיבל מאביו, האמיר של נסיכות המערב נכנע למאבק מול הביזאנטים ונוטש את החזית[2].
הקשר עם האימפריה הביזאנטית
בתחילת דרכו, מטרתו של עות'מאן לא הייתה לחימה כללית נגד הביזאנטים ואף ניסה לקשור קשרים עם שליטים ביזאנטים באזורו. לאחר כיבוש העיר קראג'אהיסאר (Karaca Hisar), הייתה תקופת רגיעה. בתקופה זו ידוע על קשרים קרובים של עות'מאן עם שליטים ביזאנטים כשהבולטים בניהם הם מושל בילסיק וקוסה מיהל (Kose Mihal). האחרון עזר לעות'מאן במאבק במורדים ובסופו של דבר התאסלם והצטרף לשורות מפקדיו של עות'מאן[3]. עות'מאן נתפס תחילה כמנהיג במעמד ביי, של קבוצה דוברת שפה טורקית חצי נוודית. רק כאשר הגיע לנקודה בה איים על הערים הביזאנטיות איזניק ובורסה החלו הביזאנטים להתייחס אליו כאחד מהשליטים החשובים של אויביהם. בשנת 1301 שלחו הביזאנטים לראשונה כוחות שילחמו נגד עות'מאן. נשלחו כ-2000 לוחמים על מנת למנוע את כיבוש העיר איזניק. עות'מאן וכוחותיו ארבו ללוחמים הביזאנטים והחריבו את הכוח שלהם[4].
כיבושים והרחבת גבולות האימפריה
בתחילת 1288, כבש מידי הביזנטים את העיירה קרקאהיסאר, שם יסד את בירתו הראשונה. עם החלפת המאה וכיבוש העיר אסיקשהיר, עות'מאן ארגן מחדש את שלטונו. הוא נתן את קראג'אהיסאר לבנו אורהן הראשון והעביר את הבירה לאסיקשהיר. המצב הרע של הביזנטים יחד עם הנזקים בעקבות הצפת נהר הסקריה העניקו יתרון להתקדמותו של עות'מאן[5]. לאחר מיסוד האימפריה באסיקשהיר, הוא מיקד את כוחותיו להרחבת שטחו בשני כיוונים, צפונה לאורך נהר סקריה לכיוון הים השחור ודרומה לאורך הנהר לכיוון ים מרמרה[6]. הניצחון מול כוחות ביזאנטים בדרכם לכיבוש איזניק ב-1301 גרם למהומה בקרב תושבים מקומיים והללו עזבו את בתיהם ונסו דרומה לעיר איזמיט. החל משנה זו, שמו של עות'מאן הופץ למדינות מוסלמיות רבות ומהגרים מעמים טורקיים וטורקמנים החלו למלא את שטחו. שש שנים מאוחר יותר נפלו מבצרים ביזאנטים נוספים[7]. בשנת 1308 עות'מאן הצליח להרחיב את שטחו למטרות שהציב ובכך בודד את הערים הביזאנטיות החשובות ביותר שנותרו באזור, בורסה ואיזניק. בחזית הדרומית שלו, נהדפו כוחות מונגולים על ידי בנו אורהן, ובכך הוכיח את התאמתו לרשת את הממלכה. לאחר מכן המשיך אורהן בכיבוש שטחים ממערב לנהר. תחילה כבשו את איזניק, כאשר מבצרי העיר נכבשו אחד לאחר השני בקצב איטי ובטוח, כך שאט אט העיר הוקפה על ידי כוחות עות'מאנים מכל צדדיה. הכוחות נעו למרכז העיר, שם מוקם המבצר המרכזי בו ישב השליט, וכבשו אותו לאחר שכל העיר כבר הייתה בשליטתם, העות'מאנים פעלו באותו צורה גם בכיבוש בורסה[5]. לאחר שאיזניק נכבשה פנו העות'מאנים לכיבוש בורסה. העיר הצליחה להחזיק מעמד כל עוד הייתה לה גישה לים, שאפשרה ייבוא אספקה מהבירה הביזאנטית קונסטנטינופול. בשנת 1321 כבש עות'מאן את נמל מונדיאה ונותק הקשר האחרון של בורסה עם הביזאנטים[8]. בשלב זה עזב עות'מאן את המערכה ויצא למלחמות גרילה ארוכות טווח, תוך שהוא השאיר את הפיקוד בידי בנו אורהן ומפקדים נוספים. לאחר חמש שנים, בשנת 1326, העיר בורסה נכנעה מרצון, ללא מלחמה. הם הכריזו על העיר כבירה של הממלכה ושם קבורים מנהגי השושלת עד מהמט השני שכובש את קונסטנטינופול ומכריז עליה כבירה[9]. כיבוש בורסה היווה נקודת מפנה חשובה עבור העות'מאנים. השלטון הפך מנסיכות נוודית למדינה בעלת בירה, גבולות, ריכוזיות ניהולית גבוהה ואף הכנסת שמו של עות'מאן ולאחר מכן של אורהן לתפילות יום שישי במסגד[8].
אידאולוגיה של עות'מאן
בניגוד לקבוצות הנוודיות הטורקמניות באזור, עות'מאן פעל בצורה מאורגנת ומסודרת בתור לחימה ראזית, לחימה דתית. נתיניו פעלו בהרגשת שליחות אללא כחלקת ממלחמת הקודש באזורי דאר אל חרב. האגדות העות'מאניות מספרות שההחלטה של עות'מאן להפוך ללוחם ראזי הייתה בהשפעת שיח' אדבאלי שקשר חרב למותנו של עות'מאן חרב עות'מאן כאמירה שעליו להילחם את מלחמתו של אללא. על פי המסורת העות'מאנית, עות'מאן הראשון הוא בן לשושלת גרמיאנית (גרמיאנואולו) ועל כן היה עליו לנהוג על פי חוקי הלחימה של הגרמיאנים ועמוד בראש כוח הלוחמים, בחזית המערכה. נהוג לייחס את עיקרון זה לסיבת ההצלחה של הכיבושים העות'מאנים ושל האימפריה העות'מאנית ככלל[10]. מבחינה דתית עות'מאן נטה לאסלאם סוני[11], אך הנהיג שלטון סבלני כלפי הזרמים השונים. הנציגים האורתודוקסיים בשלטון העניקו חופש דתי לקבוצות השונות והללו קיבלו אוטונומיה דתית וחופש פעולה בתחום זה[12]. יחד עם הסבלנות שגילה שלטונו של עות'מאן, הוא ציווה על יורשיו להקים מסגדים בערים שכבשו, גם לאחר מותו[11].
חלומו של עות'מאן
אחד המיתוסים היסודיים של האימפריה העות'מאנית מספר על חלומו של עות'מאן. האגדה מספרת שעות'מאן ישן לילה אחד בביתו של אדם "קדוש", שיח' אדבאלי. בחלום ראה ירח שעולה מחזהו של אדבאלי וירד לחזה שלו, של עות'מאן. לאחר מכן צמח עץ מטבורו שצלו הקיף את כל העולם. תחת הצל היו הרים ונהרות שזרמו בתחתית ההרים הללו. אנשים שתו מהמים, השתמשו בהם להשקיה ולשימושים אחרים. כאשר התעורר, סיפר עות'מאן לאדבאלי את החלום והוא השיב לו בברכת מזל טוב. השיח' הסביר לו שהאללה נתן לו את הכוח לשלוט ו. אמנם האגדה הופצה רק במאה ה-15, היא הפכה לאחד המיתוסים הבסיסיים של האימפריה, תוך הענקת הצדקה דתית להצלחת האימפריה[11].[13].
חייו הפרטיים ויורשיו
עות'מאן נישא לביתו של אדבאלי, מלהון[13]. ידועה גם בשם ראביה בלהטון[14]. ידוע שהיו לעות'מאן מספר בנים, אבל במקורות היסטוריים מוזכרים רק שניים, אורהן ואלאדין. המיתולוגיות מספרות שאורהן הציע לאלאדין את השלטון בממלכה אך הוא סירב משום שלא רצה בכך[15]. אמנם זוהי מיתולוגיה, אך החוקרים מסכימים שאורהן ירש את אביו בלי מאבק ואף יש עדויות לכך שבניו לקחו חלק בתפקידי שלטון בממשל של אורהן[11]. נוסף לשני בנים אלו ידוע גם על הבן ח'מיד והבן ארטואורול ועל ביתו פאטמה[16].
לקריאה נוספת
- Bagley, F. R. C., The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774 E. J. Brill, Netherlands, 1969
- Cook, M. A., V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, Cambridge University press, London, 1976
- Finkel, Caroline, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012
- Imbar, Colin, The Ottoman Empire 1300-1650: The structure of power, Palgrave Macmillan, USA, 2009
- Shaw, Stanford, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, edited by Cook, Cambridge University press, London, 1976, 10-11 pg.
- ^ Stanford Shaw, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976. Pg. 12-13
- ^ H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.2H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.2
- ^ V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, edited by Cook, Cambridge University press, London, 1976, pg. 12-13
- ^ 5.0 5.1 H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.3
- ^ Stanford Shaw, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976. Pg. 13-14
- ^ V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, edited by Cook, Cambridge University press, London, 1976, pg.11-12
- ^ 8.0 8.1 Stanford Shaw, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976. Pg.14
- ^ H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.4
- ^ V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, edited by Cook, Cambridge University press, London, 1976, 10-11 pg
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 Caroline Finkel, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012.
- ^ H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.5
- ^ 13.0 13.1 Colin Imbar, The Ottoman Empire 1300-1650: The structure of power, Palgrave Macmillan, USA, 2009, pg. 113
- ^ ראביה בלהטון בוויקיפדיה באנגלית
- ^ Caroline Finkel, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012
- ^ (אנ')
| הסולטאנים העות'מאנים (1922-1299) |
|---|
.svg)
| הקודם: - |
שליטי האימפריה העות'מאנית 1299–1326 |
הבא: אורהן הראשון |
