עלילת דמשק
עלילת דמשק הייתה עלילת דם שהתחוללה בדמשק בשנת 1840 ה'ת"ר וחוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. בעקבות היעלמותם של נזיר קתולי ומשרתו המוסלמי הואשמו דמויות מפתח בקהילה היהודית בדמשק בחטיפתם וברציחתם לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות. בחקירה אכזרית שנוהלה על ידי מושל סוריה ולובתה על ידי הקונסול הצרפתי מצאו את מותם מספר חשודים. העלילה הופסקה הודות להתערבותם של אישי ציבור יהודיים ומדינאים מן המערב.
רקע
בתחילת המאה ה-19 היו קהילות נוצריות גדולות מאוד במזרח התיכון, והן היו המקור להאשמות ברצח פולחני שהפכו תכופות יותר במחצית הראשונה של המאה. היהודים הואשמו ברצח לצורך קיום פולחן דם עתיק בחלב ב-1810, בביירות ב-1824, באנטקיה ב-1826, בחמה ב-1829, בטריפולי ב-1834 ובירושלים ב-1838. באף אחד מהמקרים הללו לא הרשיעו השלטונות העות'מאנים את הנאשמים.[1]
בשנת 1840 הייתה דמשק כבושה בידי שליט מצרים מוחמד עלי, ידיד הצרפתים, שלחם כנגד הסולטאן העות'מאני שנתמך בידי בריטניה ואוסטריה. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר בשם תומאסו, מיסיונר אפוסטולי וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי, יחד עם משרתו המוסלמי, איברהים עמארה, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ידוע שתומאסו היה מעורב בעסקים מפוקפקים. אבל זה לא מנע מהקהילות הנוצריות בעיר לצאת בהאשמות שתומאסו נרצח על ידי היהודים. קונסול צרפת בדמשק, ראטי מנטון, פתח בחקירה נמרצת נגד נכבדי הקהילה היהודית. החקירה התבססה על ההאשמה שהיהודים זקוקים לדם של נוצרי לצורך טקס סודי בזמן אפיית המצות לפסח. ראש ממשלת צרפת, אדולף טייר, תמך בגלוי בנציגו בדמשק, ובשיחה עם ג'יימס מאיר רוטשילד אמר: ”אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?”.[2]
השתלשלות החקירה
סַפָּר יהודי בשם שלמה חאלק (כבן 20[3]) נחשד והובא לחקירה, משום שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת, הועברה ונמצאה על הקיר ממול למספרה שלו. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל: הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו, יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו (בן 50[4]) ושני רבנים, משה אבואלעפיה (כבן 40, סוחר בעיסוקו,[5] בנו של הרב חיים ניסים אבואלעפיה, ואביו של הרב יצחק אבואלעפיה) ומשה סלוניקלי. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. משה אבואלעפיה היה קורבן למעשי אכזריות גדולים ביותר. פעמיים נמנעה ממנו שינה במשך 3 יממות רצופות, פעמיים נגרר בחבל שנקשר לאיבר עדין בגופו ופעמיים הולקה בשוט על כפות רגליו.[5] ב-2 במרץ הצהיר שברצונו להתאסלם, ובהתאם לכך, שינה את גרסתו הקודמת וטען שמסר את בקבוק דמו של תומאסו לרב הראשי של דמשק, יעקב ענתיבי (בן 53[6]). אבואלעפיה סיפר שענתבי היה המוח המתכנן של הרצח, והסכים לתרגם פסוקים מהתלמוד שעשויים להסביר את התנהגות היהודים שביצעו את הרצח הפולחני. ענתבי אולץ לקיים ויכוחים עם אבואלעפיה על משמעותם של הפסוקים. בפרוטוקול הרשמי של החקירה יוחדו 18 דפים לתרגומים ולפירושים של התלמוד מאת אבואלעפיה ו-8 דפים נוספים לוויכוח בינו לבין ענתבי על ההלכה היהודית.[7]
בחקירת היעלמו של המשרת, איברהים עמארה, הודה מורד אל-פתאל (כבן 20[3]), משרתו היהודי של דוד הררי, בהשתתפות ברצח והצביע על שאר ה"רוצחים": מאיר ומורד פרחי, אהרון סטמבולי, אסלן פרחי (כבן 20, בנו של רפאל וחתנו של הרב הראשי ענתבי[8]) ויצחק פיצ'וטו (כבן 25, עסק ביבוא). שניים נוספים שהואשמו ברצח המשרת, היו יוסף פרחי (אחיו של רפאל) ויעקב אבואלעפיה (אחיו של משה). נטען שהרצח בוצע בביתו של מאיר פרחי,[9] סוחר כבן 50,[8] אחיו של המדינאי הנכבד חיים פרחי ששימש ראש השרים של מושל עכו אחמד פאשה אל-ג'זאר, שתרם רבות להתיישבות בארץ ישראל בכלל, ולציבור לומדי התורה בפרט, ונרצח כעשרים שנה לפני כן. מאיר פרחי נתפס ב-23 במרץ. מקום מחבואו, בביתה של כובסת מוסלמית, נתגלה בידי אשתו, שנשברה אחרי 300 מלקות שוט שספג בנם הצעיר.[8] פרחי שוחרר לאחר עינויים רבים מחוסר הוכחות. גם הרב ענתבי עבר עינויים קשים, אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר.[10] הרב שוחרר בתאריך י' בחשוון ויום זה נחגג על ידי הקהילה היהודית כ'פורים דמשק'[11].
הקונסול הצרפתי שחזר את רצח המשרת בדיווח ששלח לשר החוץ מרשל סולט: (פיצ'וטו ואסלן פרחי) "אחזוהו כל אחד באחת מרגליו; הרב אהרון סטמבולי הצמיד אותו לארץ בעזרת הברך שתקע בבטנו; משרתו של הררי אחז בראשו. בעוד אחד מן האחרים מחזיק באגן, לפתו אותו שני אנשים במרכז גופו, ומורד פרחי, הבנקאי העשיר ביותר בעיר, שיסף את גרונו של הקורבן".[9]
ב-28 בפברואר נמצאו בתעלה ברובע היהודי עצמות, כביכול עצמותיו של האב תומאסו. הן הוכרזו כעצמות הנזיר ונקברו בטקס חגיגי.[9][12] אלא שעצמות אלה היו קטנות מאוד ולא יכלו להיות עצמות אדם, וייתכן גם שהושתלו שם.[13] השלטונות החלו לחפש את הדם שאוחסן בידי היהודים. הם לא בחלו באמצעים ו-63 ילדים בגילאי 3 - 10 נחטפו ועונו על מנת לסחוט מהוריהם הודאה.[14] ג'ורג' וילדון פריץ, מיסיונר פרוטסטנטי שהגיע לדמשק ב-30 במרץ, דיווח בפירוט על אמצעי העינוי של החשודים: מלקות, הטבלת עצורים במיכלי מים קרים, "מכונת הראש" שלוחצת את העיניים עד שהן יוצאות מחוריהן, קשירת חלקים עדינים בגוף ועיוותם עד שהקורבנות כמעט יוצאים מדעתם, עמידה זקופה במשך 3 ימים, גרירה באזניים עד שהדם פורץ החוצה, נעיצת קוצים תחת הציפורניים של אצבעות הידיים והרגליים, הצתת זקנים עד לגרימת צלקות, הדלקת נרות מתחת לאף באופן שהלהבה חודרת לנחיריים.[15]
ההתערבות הבינלאומית
קבוצה של אנשי-עסקים ודיפלומטים אירופיים בדמשק, תמכו בצעדים שנקטו הקונסול רטי-מנטון והמושל הכללי, והאמינו גם הם בתאוריית הרצח הפולחני היהודי. כך למשל, הקונסול האוסטרי קספר מרלאטו הביע את תמיכתו בעלילה, והתזכירים של נתניאל וורי ללורד פונסונבי, השגריר הבריטי לחצר הסולטן, התייחסו לגרסה הרשמית של הפרשה כאל עובדה מוכחת. ב-30 במרץ כתב: "המובאות מהתלמוד, שנגבו מפי העצורים הרבניים, תורגמו, ואלה מאשרות את מעשי התועבה, והסוד...נחשף עתה לעיני הציבור". תזכיריו גם שיקפו את האווירה ששררה בדמשק באותו זמן: "הדעה המקובלת מקדמת דנא בקרב האוכלוסייה הנוצרית ברחבי טורקיה...היא שהיהודים...העלו בחשאי נוצרים לקורבן כדי להקיז את דמם ולהשתמש בו לצורכי פולחן בחגיהם...ועובדה זו הוכחה כאן".[16] סגן הקונסול האמריקני בביירות, ג'ספר שאסו, דיווח אל מזכיר המדינה: "סוד ברברי ביותר המטיל חשד זה זמן רב חשד כבד על העדה היהודית... יצא סוף סוף לאור בעיר דמשק - הסוד בדבר השימוש שנעשה על ידם בדמם של נוצרים באפיית מצות לפסח, סוד שבמשך 1840 השנים האחרונות בוודאי הפיל לדאבון הלב חללים רבים".[17]
השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך תחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע. רבים, הן מקרב עם ישראל והן מקרב האומות, עשו רבות למען הצלת החטופים: בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטאן העות'מאני, אף שהפרשה לא הייתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם בלט המשורר הגרמני, היהודי המומר היינריך היינה, שהתגורר בפריז, ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בה. גם ממשלת אנגליה עשתה הרבה להצלת המעונים החפים מפשע. פעולות אלה היוו נקודת מפנה עבור העם היהודי בעת החדשה. הן חיזקו את הקשר בין יהודי המזרח לאחיהם בארצות אירופה. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. בדעת הקהל העולמית התחוללה סערה. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב. ב-28 באוגוסט הבטיח מוחמד עלי לשחרר את האסירים היהודים.[18] שבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עינויים. מושל דמשק הוצא להורג[דרוש מקור].
יהודי ארצות הברית היססו לבקש מממשלתם להתערב למען יהודי דמשק.[19] רק בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר, הם החלו להגיב באופן פומבי, עם כינוס פגישת מחאה בשש ערים באמריקה.[18] האספות הפומביות הללו אורגנו רק לאחר העברת מסר לאלכסנדריה מצדו של שר החוץ, ג'ון פורסיית', והבעת האהדה מצד הנשיא, מרטין ואן ביורן, שביקש להפסיק את העינויים.[19] הייתה זו ההשתתפות הראשונה של יהודי אמריקה במאבק יהודי בינלאומי למען יהודים בחוץ לארץ.[18] כעבור עשר שנים, עסק העיתון ניו יורק הראלד בפרשה בעמודו הראשון וטען כי היהודים ביצעו רצח "על פי הוראות התלמוד", ושההאשמות נגדם "בוטלו בגלל התערבויות מפוקפקות של הרוטשילדים".[20]
אזכור מאוחר לעלילה
באוקטובר 1860, 20 שנה אחרי העלילה, התפרסם בעיתון העברי המליץ היוצא לאור ברוסיה ידיעה שלא ברור מה מקורה, ובה קביעה שהנזיר עודנו חי: "ואיך רגז ורחב לבבנו עתה לשמוע מפי האיניווערז איזראעליט כי נמצא הכומר ההוא והוא מוכר להתוגרמים (הטורקים) בסתר יין שאמפאן (שמפניה) אשר הוא מכין במערה אשר לו, וכי הקציבו לו חיעזואיטען חקו לכלכלו כל ימי חייו בתנאי כי יסתתר ויחשב כמת בעיני שוכני תבל."[21]
בשנת 1983 (תשמ"ג) בשלהי ימי מבצע שלום הגליל ושנה אחרי גמר נסיגת צה"ל מסיני ותחילת הנורמליזציה ביחסים עם מצרים, פרסם שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס, ספר בשם 'מצות ציון', שבו הוא חוזר על עלילת דמשק, לפיה יהודי דמשק רצחו את הנזיר תומאסו כדי להשתמש בדמו. בשער הספר נראה ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד רצוח, ובהקדמה נכתב שהדברים מקרינים גם על ימינו, ואין לעשות שלום עם היהודים, שלא כמו אנואר סאדאת ש"מכר את נשמתו לשטן".[22]
העלילה מוזכרת בשיר "השר משה מונטיפיורי" (יהורם גאון), בו מסופר שמונטיפיורי סירב לעלות לשמיים עד שיבטל את עלילת הדם. שלא כמו במציאות, השיר טוען שמונטיפיורי היה בן תשעים כשהתרחשה העלילה.
עלילת דמשק שימשה בסיס לרומן ההיסטורי "מות הנזיר" מאת אלון חילו, שיצא לאור בשנת 2004.
התסכית 'עלילת דמשק' - לקריין ותזמורת, מאת המלחין נסים חליפה (תמליל מאת אליעוז חפר ענתבי) מבוססת גם כן על העלילה, ומציגה אותה דרך נקודת מבטו של הרב ענתבי וזכרונותיו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מרדכי אהרן גינצבורג, חמת דמשק, קניגסברג ה'תר"ך 1860
- יעקב ענתבי, בספר אביר יעקב, נדפס בסוף הספר: באור החיים מאת רבי חיים כפוסי, ירושלים ה'תרפ"ט-1929, עמ' 198 - 218
- יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003
- רונלד פלורנס, עלילת דם - דמשק 1840, תרגם וערך : ד"ר יוסי נגר, מו"ל: רשות העתיקות, 2016
קישורים חיצוניים
- פרופ' יוסף יואל ריבלין, עלילת דמשק, באתר "דעת"
- מידע על עלילת דמשק בקטלוג הספרייה הלאומית
- מסמכים, מקורות ומאמרים הקשורים לשתדלנותו המדינית של משה מונטיפיורי למען קהילות ישראל במזרח(הקישור אינו פעיל, 13.4.2020), פעמים, 20, ה'תשמ"ד 1984, עמ' 15–20, 76-55
- עדות העצמות העלומות, אליעוז חפר, עת־מול 192
- מרדכי אהרון גינצברג, חמת דמשק : על עלילת הדם בדמשק בשנת ת"ר., במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
- משה מעוז, הרקע לעלילת דמשק
- ד"ר יוחאי בן- גדליה, הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 05.02.2018
מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, לנגב חומוס עם מצה בדמשק: עלילת הדם של המזרח התיכון, באתר הארץ, 5 בפברואר 2019- איגרת רב הקהילה, יעקב ענתיבי, אל השר משה מונטיפיורי
- 'עלילת דמשק' - תסכית לקריין ותזמורת, מאת המלחין נסים חליפה, תמליל מאת אליעוז חפר ענתבי (באתר Youtube), 30 בינואר 2020
הערות שוליים
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 66.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שביעי: קיטוב פוליטי ולידת המשלחת למזרח, עמ' 203.
- ^ 3.0 3.1 יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 50.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 53.
- ^ 5.0 5.1 יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 57.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 48.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 60-59.
- ^ 8.0 8.1 8.2 יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק רביעי: הקונסולים חלוקים בדעותיהם, עמ' 100.
- ^ 9.0 9.1 9.2 יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק ראשון: עלילת הדם: מסמכים רשמיים, עמ' 39.
- ^ אביר יעקב, עמ' 200 והלאה.
- ^ פורים דמשק – הצלה עם אבדות קשות באתר כליל.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק ראשון: מסמכים רשמיים, עמ' 38-37; פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 76.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 64.
- ^ חמת דמשק, עמ' 25.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 52.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 66-65.
- ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שלישי: התגובות הראשונות על העלילה, עמ' 79.
- ^ 18.0 18.1 18.2 גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם – תגובתם של קרובים רחוקים, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, עמ' 29.
- ^ 19.0 19.1 גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 30.
- ^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 31.
- ^ המליץ, 25/10/1860
- ^ ספרות המבוססת על מקורות מעורבים - עלילת הדם המוכרת: מצת ציון, ספרו של מוסטאפה טלאס (אנגלית, אתר הארכיון של הליגה נגד השמצה)(הקישור אינו פעיל, 13.4.2020)
