עמק הלואר
 | |
| טירת שאמבור בעמק הלואר | |
| מדינה |
 צרפת |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריונים 1, 2, 4 | |
עמק הלואר (בצרפתית: Val de Loire) הוא שמו של אזור גאוגרפי בלב צרפת המשתרע לאורכו של הקטע המרכזי של נהר הלואר, הארוך בנהרות צרפת, ובמיוחד קטעו שבין סילי-סיר-לואר (Sully-sur-Loire) במזרח לבין שאלון-סיר-לואר (Chalonnes-sur-Loire) במערב, אשר הוכלל בשנת 2000 ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.
האזור הוא חלון תצוגה מרהיב של נוף, תרבות ואדריכלות, וכולל ערים עתיקות, כפרים ציוריים ומספר יוצא דופן של טירות (שאטו) שנבנו בידי אצולת צרפת ומלכיה לאורך הדורות טרום המהפכה הצרפתית. אזור זה אף נחשב כערש הלשון הצרפתית, וידוע גם בתעשיית היין שבו.
גאוגרפיה
נהר הלואר הוא הארוך בנהרות צרפת, והוא זורם לאורך של כ-1,000 ק"מ ממוצאותיו בדרום-מזרח צרפת ועד שפכו באוקיינוס האטלנטי. "עמק הלואר" במובנו ההיסטורי-תרבותי הוא קטע באורך של כ-250 ק"מ שכיוונו הכללי מזרח-מערב, הנכלל בשטחם של שניים מחבלי צרפת - סאנטר-עמק הלואר ופיי דה לה לואר ("ארצות הלואר"). בקטע זה גדות הנהר נפרשות לשוליים רחבים, היוצרים עמק רחב ופורה המתאים לחקלאות ונוח להתיישבות, ובו אקלים נוח, אדמה פורייה, שפע מים ונוף מרהיב. יובלים אחדים מצטרפים לזרימתו של נהר הלואר בעמק, הבולטים בהם הם שר, ויין ואנדר. למעשה, אין מדובר בעמק אחד אלא במספר עמקים מוריקים, המופרדים ברמות צחיחות יחסית.
רוחבו ועומקו של נהר הלואר משתנים לאורך נתיב זרימתו בעמק, וכן משתנים מעונה לעונה ומשנה לשנה. מעת לעת עולה הנהר בחורף על גדותיו, אך סוללות הבנויות לאורך חלק גדול מגדות הנהר מונעות בדרך כלל שיטפונות ונזקים משמעותיים בעמק. סימוני מפלס המים שנעשו לאורך ההיסטוריה על הסוללות בגדות הנהר ולעיתים על קירות מבנים, מעידים עד כמה חמורה והרת אסון עלולה להיות עליית מי הנהר.
ברחבי העמק התיישבות כפרית ועירונית לאורך גדות נהר הלואר ויובליו. ערי צרפת הנכללות בשטח העמק הן, ממזרח למערב, אורליאן, בלואה, אמבואז, טור, סומיר ואנז'ה. בשטחים שבין הערים פזורים כפרים רבים, חלקות חקלאיות, חוות ויקבים, וכן אחוזות וטירות במספר בולט. ירק האזור, צמחייתו השופעת ופרחוניותו העניקו לו את הכינוי "הגן של צרפת".
היסטוריה
כבר בתקופה קדומה החלה התיישבות אדם על גדות הלואר ויתר נהרות הסביבה, והפכו בהדרגה לאוכלוסייה החיה על חקלאות וגידול בעלי חיים. בד בבד עם נטישת האוכלוסייה המקומית את חיי הנוודות, הגיעו לאזור אוכלוסיות חקלאים שמקורם במזרח התיכון. קהילות האזור החלו להתגבש כחברות מובנות, שהובילו להתארגנותו הטריטוריאלית של העם הגאלי סביב אתרי ההתיישבות. במאה הרביעית לפנה"ס נחשבה ארץ קרנוטים (לימים פרובינציית אורליאנה – העיר אורליאן וסביבותיה) כמרכזם של הגאלים. שם התקיימו ההתכנסויות השנתיות של הדרואידים. הרבה לפני הכיבוש הרומאי, כבר היו בעמק אתרי יישוב על מקומן של כל הערים המוכרות כיום.
הכיבוש הרומאי של האזור בידי יוליוס קיסר בעת מלחמת גאליה נתקל בהתנגדות מועטה בהתחלה, שהתגברה לאחר מכן. לאחר סיום המלחמה, אימצו הגאלים במהירות את אורחות החיים הרומאיות, בעיקר בערים שכבר היו קיימות – אורליאן, טור ואנז'ה – שהתנהלו סביב הפורום, התיאטראות והמרחצאות. התקופה הגאלו-רומאית התאפיינה בהתפתחות משמעותית של הייצור והמסחר.
הנצרות החלה להתפשט באזור החל מן המאה הרביעית, תחת השפעת הבישופים של טור, אורליאן ואנז'ה. מרטן מטור, אחד מאבות הנצרות ובישוף טור משנת 371 ועד 397, היה הרוח החיה בפעילות המיסיונרית. מנזרים נוסדו באזור, כמו אלה של פלרי ומרמוטיה. תחת שליטי השושלת הקרולינגית נוסדו בידי מקורבי קרל הגדול בתי ספר נזיריים, שהשפעתם התרבותית הייתה ניכרת. במאה השביעית כשלו כוחות המוסלמים מאנדלוסיה בניסיונם לחצות את הלואר, לכבוש את האזור ולהפיץ את האסלאם הלאה לתוך אירופה, ונהדפו בידי המצביא הפרנקי קרל מרטל בקרב טור באוקטובר 732. במאה התשיעית הצליחו הויקינגים לעלות בסירותיהם במעלה הלואר ולפשוט על ערי העמק ומנזריו.
במהלך ימי הביניים היה העמק זירת קרבות מתמשכת, למן המאה העשירית ועד המאה ה-15, תחילה כאלה שנגעו למלחמות על הכתר האנגלי, ולאחר מכן על הכתר הצרפתי. הפרק האחרון במערכות אלה היה במהלך מלחמת מאה השנים (1337-1453), עם היחלצותה של ז'אן ד'ארק לעזרת העיר אורליאן הנצורה ב-1429 והצלחתה בשחרורה ובהדיפת הכוחות האנגליים.
בתקופת הרנסאנס עלה מאד מעמדו של עמק הלואר בממלכת צרפת. למן מלכותו של לואי האחד עשר שקבע ב-1461 את העיר טור כבירתו, ועד אנרי הרביעי שקבע אותה חזרה בפריז ב-1594, היה עמק הלואר מרכז הכובד של השלטון בממלכה. מלכי בית ולואה, אשר מצאו באיטליה סטנדרטים חדשים של אסתטיקה ואמנות, מיהרו לייבאם אל עמק הלואר בניצוחם של אמנים ואומנים איטלקיים, הבולט בהם לאונרדו דה וינצ'י. כך נולד מה שכונה לימים "הרנסאנס הצרפתי הראשון", במסגרתו שופצו הטירות המלכותיות של אמבואז ובלואה והחלו להיבנות "טירות החצר" שנועדו לעינוגים בראש ובראשונה, הבולטת ביניהן טירת שאמבור.
במאות ה-17 וה-18 התחזק מעמדו של עמק הלואר כציר תחבורה ותקשורת, עם חפירתן של תעלות שאיפשרו קשר תחבורתי עם פריז. המהפכה הצרפתית עברה על עמק הלואר בשקט יחסי וללא הפרות סדר, ובאופן כללי קיבלו תושבי האזור את הסדר החדש, להוציא מרד איכרים שפרץ באזור מאג שמדרום לאנז'ו. הופעת מסילת הברזל במאה ה-19 שינתה מהותית את פני העמק, וגרמה להיעלמותה של התנועה בתעלות ולהפסקת פעולתם של מעגני הלואר.
טירות עמק הלואר
ברחבי עמק הלואר פזורות כ-300 טירות, שגיליהן, גודלן, פארן ותפקודן משתנים. החל מן המאה ה-10 החלו להיבנות טירות מבוצרות שנועדו להיות מבצרי שליטה של האצילים הפאודליים ששלטו באזור, אך במאה ה-15 שינו הטירות ייעוד ובנייתן הפכה מפגן של עושר ואסתטיקה. כאשר החלו מלכי צרפת לבנות את טירות הענק המפוארות שלהם בעמק הלואר, הלכו בעקבותיהם אצילי הממלכה שרצו להישאר קרובים למוקדי השלטון, או ליתר דיוק חששו להתרחק ממנו. נוכחות העושר והעוצמה בעמק המוריק והמרהיב הביאה למקום את מיטב האדריכלים ואדריכלי הנוף, שהטביעו את חותמם על אחוזות המלוכה והאצולה.
באמצע המאה ה-16 החל המלך פרנסואה הראשון להחזיר את מרכז הכובד השלטוני לבירה פריז. האדריכלים הלכו בעקבותיו, אך בני האצולה המשיכו לדור בטירותיהם שבעמק מרבית הזמן. עליית לואי הארבעה עשר לשלטון באמצע המאה ה-17 הפכה את פריז וסביבתה לזירת הבנייה המלכותית של ארמונות וטירות פאר, עם בנייתו של ארמון ורסאי; אך מקורבי המלכות ועשירי הבורגנות המשיכו לשפץ בפאר טירות עתיקות בעמק הלואר, ולהקים חדשות בו.
המהפכה הצרפתית הביאה להריסתן של כמה מן הטירות ולבזיזתן של אחרות מאוצרותיהן. בעליהן של רבות מן הטירות הוצאו להורג על הגיליוטינה, ואחרים איבדו את רכושם, טירותיהם ואדמותיהם. במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה הופקעו כמה מן הטירות לשמש כמפקדות.
כיום משמשות חלק מן הטירות למגורי בעליהם הנוכחיים, מהם שפותחים את דלתות טירותיהם למבקרים. אחרות הוסבו למלונות ולפונדקים, המעניקים לאורחיהם חוויית אירוח ייחודית. רבות הועברו לשימוש ואחריות גופי השלטון המקומי, וכמה מן הבולטות והחשובות בטירות הועברו לאחריות ממשלתית ופותחו להיות אתרי תיירות המושכים מאות אלפי מבקרים בשנה.
טירות עיקריות
- טירת בלואה - Château de Blois
- טירת שאמבור - Château de Chambord
- טירת שנונסו - Château de Chenonceau
- טירת אזה-לה-רידו - Château d'Azay-le-Rideau
- טירת שינון - Château de Chinon
- טירת סומיר - Château de Saumur
- טירת אמבואז - Château d'Amboise
- טירת איסה - Château d'Ussé
- טירת לאנז'ה - Château de Langeais
- טירת שאטודן - Château de Châteaudun
- טירת שברני - Château de Cheverny
- טירת וָלַנְסֶה - Château de Valençay
- טירת וילנדרי - Château de Villandry
- טירת לוש - Château de Loches
קישורים חיצוניים
- ואל דה לואר ב-FranceGuide, האתר הרשמי של משרד התיירות הצרפתי (עברית)
- עמק הלואר באתר מגלים - מגזין תיירות
- עמק הלואר באתרו של גילי חסקין
- עמק הלואר באתר לוטוס הזהב
- עמק הלואר באתר למטייל
- על יינות עמק הלואר, "יין וגורמה", גיליון מספר 134
- רשות התיירות של עמק הלואר - האתר הרשמי (אנגלית)
- מדריך לטירות עמק הלואר (באנגלית)
- גל קדר, לא צריך רישיון: חופשת שיט בעמק הלואר בצרפת, באתר ynet, 6 בינואר 2011
- דוד שטיינברג, עמק הלואר: מארמונות המלכים למערות שבסלע, באתר ynet, 19 ביולי 2011
