פולקה ברנדוט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פולקה ברנדוט
Folke Bernadotte
פולקה ברנדוט
פולקה ברנדוט
לידה 2 בינואר 1895
סטוקהולם, שוודיה שוודיהשוודיה
פטירה 17 בספטמבר 1948 (בגיל 53)
ירושלים, ישראל ישראלישראל
מדינה שוודיה
מקום קבורה סטוקהולם, שוודיה
ידוע בשל תיווך להצלת אסירי המחנות (בכללם כמה אלפי יהודים) לקראת סוף מלחמת העולם השניה
תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות
תואר רוזן ויסבורג
בת זוג אסטל ברנדוט

פולְקֶה בֶּרְנָדוֹטשוודית: Folke Bernadotte;‏ 2 בינואר 1895 - 17 בספטמבר 1948) היה דיפלומט בן משפחת המלוכה השוודית. היה קשור למשא ומתן על הוצאת אסירי מחנות מגרמניה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בין האסירים נכללו גם יהודים, אף כי לא ברור אם הוא היה מעוניין בכך.

תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות. שירטט מתווה על בסיס העיקרון של הסדר טריטוריאלי כפוי בו ירושלים כולה תימסר לריבונות המדינה הערבית, ישראל תאבד הישגיה במלחמת העצמאות ואף יגרע חלקה של המדינה היהודית בהשוואה לשטח שהוקצה לה בתכנית החלוקה תוך התעלמות מדרישתה של ישראל למשא ומתן ישיר[1].

נרצח בירושלים על ידי ארגון הלח"י בשל הסעיף בתכניתו למסור את ירושלים לריבונות ערבית.

קורות חיים

ראשית חייו

הרוזן פולקה ברנדוט נולד בסטוקהולם בשנת 1895, לנסיך אוסקר ברנדוט, שהיה צאצא של ז'אן-בטיסט ברנדוט, מרשל בצבא נפוליאון, שהוכתר למלך שוודיה בשם קרל הארבעה עשר בשנת 1818. פולקה ברנדוט היה אחיינו של המלך גוסטב החמישי.

ברנדוט קיבל חינוך צבאי. הוא שימש נציג שוודיה לתערוכה העולמית של שיקגו (1933). כמו כן שימש כנציג ארצו לתערוכה העולמית של ניו יורק (1939). בראשית מלחמת העולם השנייה עמד בראש תנועת הצופים בשוודיה ולאחר מכן כיהן בתפקיד יושב ראש הצלב האדום השוודי, והיה אחראי לחילופי שבויים בין גרמניה לבריטניה. בתפקידו זה ביקר פעמים רבות בלונדון ובברלין ונפגש עם בכירים בשלטון.

ברנדוט והצלת אסירים ממחנות הריכוז בגרמניה

בתערוכה "ויזות לחיים: הדיפלומטים הצדיקים", שהתארחה בירושלים, זכה ברנדוט להוקרה על שהציל 20,000 אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה (חלקם יהודים) ועל שבמשא ומתן שניהל עם היינריך הימלר ומתוקף היותו בתפקיד נשיא הצלב האדום השוודי, הביא לשחרורם של כ-400 יהודים דנים שהיו אסירים במחנה גטו טרזיינשטט.[2] לאחר מכן ארגן את שחרורן של אלפי נשים ממחנות הריכוז ראוונסבריק וברגן-בלזן ואת העברתן לשוודיה.

האמבולנס השוודי ביד ושם – אחד האמבולנסים ששימשו את ברנדוט להצלת יהודיות ממחנות הריכוז
לוח הזיכרון שהוצב ליד האמבולנס השוודי ביד ושם

המידע על פעולות ההצלה של ברנדוט, שנעשו בימי המלחמה האחרונים, כאשר מפלת גרמניה הנאצית הייתה כבר ודאית, מתבסס על ספריו שיצאו לאור מיד אחרי המלחמה, על ספרי מחקר ותיעוד שפורסמו בשוודית אודות מבצע ההצלה,[3] ועל עדויות ניצולים. חלק מהחוקרים טוענים כי ברנדוט התנגד למעשה להצלת יהודים ואף ניסה לשכנע את הימלר שלא לכלול יהודים בקרב המיועדים לשחרור.[4] אולם לבסוף ניאות להציל יהודים בשל לחצו של הימלר, שנבע מאימת הדי הקרב עם תום המלחמה ומניסיונו לצבור נקודות זכות אצל בעלות הברית המערביות. לעומתם אחרים טוענים שברנדוט לא התייחס באופן שלילי ליהודים וכי נמנע מלהשתדל למען הצלתם מתוך שיקולים פרגמטיים בלבד, לאור השימוש של היטלר ביהודים כקלף למיקוח. ברנדוט האמין שדרישה לשחרר יהודים תיתקל בסירוב ותקשה את המשא ומתן לגבי אסירים אחרים. אותם החוקרים מוסיפים שברנדוט השתדל להציל יהודים בעלי אזרחות סקנדינבית. העובדה ששיירה בהשתתפותו נסעה תוך סיכון עצמי רב ובתנאים קשים עד גטו טרזיינשטט כדי לפנות משם כ-600 יהודים דנים, מצביעה לטענתם על יחסו ההומניטרי של ברנדוט לכל האסירים, ובהם יהודים.

ההיסטוריון יו טרבור-רופר כתב כי במהלך המגעים בין ברנדוט והימלר, כאשר האחרון הציע לברנדוט להעביר עשרת אלפים יהודים לשוודיה, ברנדוט סירב וב-13 במרץ 1945 שיגר מכתב להימלר ובו כתב בין היתר: "יחסי אל היהודים הוא כשלך". המכתב מופיע בספרו של טרבור-רופר.[5]

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, זומן ברנדוט לפגישה עם היינריך הימלר, ראש האס אס והגסטפו. הפגישה נערכה בעיר ליבק ב-24 באפריל 1945. הימלר מסר לו כי סופו של היטלר קרב וכי הוא עצמו, משהפך לבעל הסמכות העליונה בגרמניה, מציע את כניעת מדינתו גרמניה לבריטניה ולארצות הברית, בתנאי שיורשה למדינתו להמשיך ולהילחם בברית המועצות. משרד החוץ השוודי העביר את ההצעה לראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל ולנשיא ארצות הברית, והם דיווחו עליה לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין, בהודיעם לו כי יקבלו כניעה גרמנית רק אם זו תהיה כניעה לשלושת צבאותיהם.

ברנדוט עם שר החוץ משה שרת בקריה, ספטמבר 1948

תוכנית ברנדוט (ארץ ישראל)

ברנדוט ראה במינוי למשימת התיווך שקיבל מהאו"ם מנדט לקביעת עיקרון שונה לישוב הסכסוך הישראלי-ערבי מאשר תכנית החלוקה, שהלכה למעשה בוטלה - לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט[6], ועיקרו הסדר טריטוריאלי כפוי, שהעדיף את האינטרס הבריטי והאמריקאי על פני האינטרס הסובייטי, בו אמורה הייתה ישראל לאבד את שהשיגה במלחמת העצמאות ואף יגרע חלקה של המדינה היהודית בהשוואה לשטח שהוקצה לה בהחלטת החלוקה.[1]

בעקבות משא ומתן שקיים עם שני הצדדים (בנפרד) תחילה במובלעת חיפה ולאחר מכן ברודוס, גיבש ברנדוט את התוכנית שהציע בכתב לשני הצדדים ב-28 ביוני, ואלו עיקריה[7]:

כל מדינות ערב, פרט לירדן, דחו את ההצעה. אומנם ישראל דחתה את התוכנית, אבל היא הייתה מוכנה למשא ומתן נוסף[8]. ההיסטוריון אלעד בן-דרור טען שמי שאחראי לכתיבת תוכנית ברנדוט היה עוזרו ראלף באנץ', שהתאמץ מאוד לשקע בה את קו המחשבה שלו באשר לפתרון הפוליטי הרצוי. באנץ' הושפע מרעיונותיו של ד"ר יהודה מגנס ושילב אותם בתוכנית, בעיקר בתבנית הבסיסית, שגרסה כי במקום מדינה יהודית ומדינה ערבית תהיה בארץ ישראל קונפדרציה.[9]

בישראל נמתחה ביקורת ציבורית על התוכנית, רובה בנוגע להצעה למסור את ירושלים לערבים. ב-5 ביולי 1948 קראה הכותרת ביומון הלח"י "מברק", "לחסל את ברנדוט". שידורי הרדיו של הארגון איימו גם על ההנהגה הציונית הרשמית: "מי שימשיך לדון עם הרוזן מתחייב בנפשו".[10] בכל תקופת ביקורו בירושלים באותו חודש, ליוותה אותו קבוצה קולנית של אנשי לח"י שקראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים באנגלית שאמרו: "סטוקהולם – שלך, ירושלים – שלנו!".[11] על אף שישב בלונדון, העריך קצין המודיעין הבריטי בדימוס, הקולונל ריצ'רד מיינרצהגן, ביומנו ב-2 בספטמבר, כי בהצעתו למסור את ירושלים לערבים, ברנדוט "חתם במו־ידיו על גזר מותו".[10]

במהלך ההפוגה השנייה, ויתר ברנדוט על רעיון הקונפדרציה והציע תוכנית חדשה, הכוללת את בנאום ירושלים[8]. את תוכנית השלום הגיש ב-16 בספטמבר. למחרת נרצח.[12] תוצאות מבצע יואב "קברו" את התוכנית סופית.

ההתנקשות בברנדוט

קריקטורה של לח"י נגד ברנדוט
כותרת תיק חקירה מספר 148/48 של משטרת ירושלים, העוסק בהתנקשות בברנדוט ובסארו.
כותרת תיק חקירה מספר 148/48 של משטרת ירושלים, העוסק בהתנקשות בברנדוט ובסארו. מתיקי משטרת ישראל, ארכיון מדינת ישראל.

ב-17 בספטמבר 1948, יום לאחר שהגיש את התוכנית החדשה לאו"ם ושעות ספורות לאחר שהגיע לירושלים, נרצח ברנדוט בירושלים[13] על ידי ארגון הלח"י. השיירה בת שלוש המכוניות, בה נסע ברנדוט מארמון הנציב לבניין ימק"א, נעצרה בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי דהיום על ידי ג'יפ שחסם את הדרך. מהרכב ירדו שלושה אנשי לח"י, בפיקודו של יהושע כהן. כהן ניגש למכוניתו של ברנדוט, שהייתה האחרונה בשיירה, וירה לתוכה מתת-מקלע "שמייסר"[14]. הכדורים פגעו בברנדוט, אשר נפצע אנושות, ובמפקד כוח המשקיפים בירושלים, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, שנהרג במקום. תת-המקלע שבו השתמש כהן התפרק במהלך הירי, וחלק ממנו נותר מוטל על הקרקע. המתנקשים עלו על הג'יפ ונמלטו מהמקום. השיירה נסעה במהירות לבית החולים הדסה, שם נקבע מותו של ברנדוט.[15]

גופתו של ברנדוט נשלחה לקבורה בשוודיה.

השלכות התנקשות ופרוק סופי של הלח"י והאצ"ל

עוצר הוטל בירושלים, אך מבצעי ההתנקשות לא נתפסו. ארגון לא ידוע שכינה עצמו בשם "חזית המולדת" קיבל עליו את האחריות למעשה, אך לא היה ספק בדעת הקהל כי הרצח היה מטעם לח"י, שהתנגד לתוכניתו של ברנדוט למסור את ירושלים לידי הערבים (הדבר הפך לוודאי בעקבות גילויים שנחשפו במרוצת עשרות השנים שחלפו מאז). מתכנן ההתנקשות היה יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. יצחק שמיר, שהיה בזמנו אחד משלושת ראשי הלח"י, כתב בספרו כי בזמנו אמר לחברי הלח"י: "יש לסלק את ברנדוט מהזירה, אין לי כל התנגדות להתנקשות".[16] שמיר הודה כי ידע את שמותיהם של חברי החוליה שהתנקשה בברנדוט אך סירב למסור אותם לשירות הביטחון. דוד בן-גוריון כתב ביומנו ב-19 בספטמבר 1948 שאיסר הראל דיווח לו על שלושה חברי לח"י שהוא סבור שביצעו את הרצח וכינה אותם "הקבוצה המסוכנת". הסופר מיכאל בר-זוהר מספר בביוגרפיה שכתב על בן-גוריון, כי בעת כתיבת הספר בשנת 1965, הפנה את תשומת לבו של בן-גוריון לאחד משמות האנשים הללו, שבשנים האחרונות בן-גוריון התיידד עמו. בן-גוריון שאל אותו אם אכן ביצע את הרצח ולדבריו, האיש הודה בפניו. בן-גוריון שמר את זהותו בסוד וידידותם של השניים אף נתהדקה. בעת פרסום הספר בשנת 1976, ביקש בר-זוהר מאיש הלח"י לפרסם את שמו, אולם האיש טען כי עדיף שלא לפרסם את כל פרטי האירוע, "משיקולים ממלכתיים".[17] מאוחר יותר פורסם כי האיש היה יהושע כהן.[18]

אחרי רצח ברנדוט, פורק לח"י בירושלים, שעדיין לא הייתה אז בתחום מדינת ישראל (הלח"י בישראל התפרק עוד קודם). חלק מהעצורים נאסרו. אחרים "גורשו" מירושלים לתחומי מדינת ישראל[19].

בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת מניעת טרור, המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. לח"י וחזית המולדת הוכרזו ארגוני טרור, ונעצרו כ-200 איש, ובהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין-מור.

כמו כן החליטה הממשלה על תביעת אולטימטום מן האצ"ל בירושלים להתפרק. זאת לאחר ששאר יחידות האצ"ל העצמאיות בצה"ל פורקו על רקע פרשת אלטלנה בסוף יוני. ב-21 בספטמבר התייצבו חיילי ומפקדי הארגון בפני גופי הקבלה של צה"ל והצטרפו אל שורותיו.

דוח ברנדוט

שלושה ימים אחרי מותו של ברנדוט פורסם הדוח על מאמצי השלום שלו. להלן עיקר המלצותיו[20]:

  • להפוך את ההפוגה הראשונה לשלום של קבע, או לפחות לשביתת נשק, ולקבּוע את הגבולות הסופיים בין החלק הערבי לחלק היהודי של ארץ ישראל.
  • למסור את הנגב לערבים ואת הגליל ליהודים.
  • לבנאם את ירושלים.
  • למסור לידי מדינות ערב (למעשה לידי עבר הירדן) את החלקים הערביים של ארץ ישראל.
  • להפוך את נמל חיפה ואת נמל התעופה בלוד לנמלים שישמשו את ארץ ישראל כולה (על שני חלקיה, היהודי והערבי) ואת המדינות הערביות השכנות.
  • להחזיר את הפליטים הערבים לבתיהם.
  • למנות ועדת פיוס כדי להשיג שלום סופי.

ממשלת ישראל דחתה את ההצעה.

עם מותו של ברנדוט מונה למתווך האמריקאי ראלף באנץ', אשר ביום ההתנקשות עוכב במעבר מנדלבאום וכך ניצל. באנץ' פעל עד להשגת הסכמי שביתת הנשק ברודוס.

הנצחתו

פרוטומה של ברנדוט בפארק בעיר אופסלה

יומנו שהתפרסם לאחר מותו

  • To Jerusalem. Publisher: Holder & Stoughton, 1951
  • לירושלים, הוצאת אחיאסף, 1952

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פולקה ברנדוט בוויקישיתוף

סרטונים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אילן אסיה, מוקד הסכסוך המאבק על הנגב 1956-1947, הוצאת יד יצחק בן צבי ירושלים & המרכז למורשת בן גוריון קריית שדה בוקר הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ירושלים, 1994, עמוד 71
  2. ^ ראו למשל: Byers, Ann: Rescuing the Danish Jews: A Heroic Story from the Holocaust, Leo Paper Group, China 2011, pp. 90-100
  3. ^ Åke Svensson, 1945, Sune Persson, 2002, Ingrid Lomfors, 2005.
  4. ^ יגאל צור, רצח ברנדוט: תחנות ירושלמיות אחרונות בחיי הרוזן, באתר ynet, 17 בספטמבר 2006
  5. ^ ההפניה לספרו של טרבור-רופר לא מדויקת דיה. העדות על קיום מכתב כזה מיוחסת למטפל של הימלר, קרסטן, במאמר של טרבור-רופר בירחון Atlantic מ-1953. מאוחר יותר הטיל טרבור-רופר בעצמו ספק באמינותו של קרסטן, בגלל נסיונותיו להמעיט בתפקידו של ברנדוט במבצע, ולהאדיר את עצמו.
  6. ^ אלעד בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2019, ע"מ 334-336
  7. ^ סוון-אריק סודר, ללמוד מן העבר בחיפוש אחר השלום, באתר TheMarker‏, 1 בנובמבר 2015
  8. ^ 8.0 8.1 אביגייל אורן, חיה רגב "תוכנית ברנדוט", מתוך הקמת המדינה ושנותיה הראשונות (תל אביב:המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1995)
  9. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 101-77
  10. ^ 10.0 10.1 אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 97–98.
  11. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 119.
  12. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ח, עמ' 821–822.
  13. ^ ברנדוט נרצח בירושלים – מאסרים נרחבים במדינה, המשקיף, 19 בספטמבר 1948
    פעולות נמרצות לגילוי רוצחי ברנדוט, דבר, 19 בספטמבר 1948
  14. ^ על פי עדויות חדשות היה בידי המתנקשים תמ"ק קלצ'ניקוב, הלוחם עקיבא', דוד חרלפ,שהיה הנשק של מחנה אלדד בליפתא ,הרכיב כלי נשק משופר שהורכב מחלקים של קלשניקוב שהורכב בתמ"ק שמייסר או להפך
  15. ^ שלומי שטרית, "תיק 148/48: העבריין לא נודע - משטרת ישראל חוקרת את רצח ברנדוט", עלי זית וחרב ט"ו, 2015
  16. ^ יצחק שמיר אמר לי: סע ללונדון וחסל את שר החוץ הבריטי, "ידיעות אחרונות", 29.3.13
  17. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ט, עמ' 836–837.
  18. ^ אורי משגב, בן-גוריון, הדעיכה, באתר הארץ, 4 באפריל 2012
  19. ^ דוד אסף, בלוג עונג שבת
  20. ^ ראו גם "מפת תוכנית ברנדוט : ספטמבר 1949", בתוך: אביגיל אורן וצביה לוטן, מסע אל העבר : לכיתות ט : תולדות המאה ה-20, המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  21. ^ התחילה נטיעת יער ברנאדוט, על המשמר, 29 בינואר 1952
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0