פלשתים
הפְּלִשְׁתִּים היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען, בין המאה ה-12 לפנה"ס עד 604 לפנה"ס,[1] אז הגלה אותם נבוכדנצר למסופוטמיה. בהקשרים מאוחרים יותר נקרא אזור מגוריהם "פלשת". מוצאם של הפלשתים שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית[2].
אטימולוגיה
| השם שזוהה כ"פלשת" בכתב חרטומים | ||||||
|
לפי אחת ההשערות, שמם של הפלשתים נגזר מהשורש השמי פ-ל-ש, כלומר מדובר בכינוי גנאי המתאר אותם כפולשים. בתרגום השבעים הם נקראו אלופילי (זרים), דבר שמחזק השערה זו. שמם של הפלשתים בשפתם אינו ידוע, אבל ספר דברים, פרק ב', פסוק כ"ג מציג קבוצה שהשתלטה על שטחים בסביבות עזה, כ"כפתורים היוצאים מכפתור". שם נוסף שמופיע בספר שופטים ובספר שמואל לגביהם הוא כינוי הגנאי "ערלים"[3][4]. כינוי זה ניתן לפלשתים, משום שבניגוד לשבטי ישראל ולקבוצות מתוך עמים נוספים באזור (הכנענים, המצרים, האדומים), הפלשתים לא מלו את עורלתם. עם זאת, בספר ירמיהו, פרק ט', פסוק כ"ה, הכינוי מתייחס לכלל הנכרים, או לגויים – במשמעות של גויי הים שבים התיכון. אפשרות אחרת היא שהשם "פלשתים" הוא שיבוש של "פלסגים", ביוונית Πελασγοί, שפירושו "אנשי האיים" (בהתאם להשערה כי מוצאם של הפלשתים מהעמים שגרו באיי הים האגאי – ר' מטה)
היסטוריה
בספר בראשית
במקרא מוזכרים הפלשתים מספר רב של פעמים, בין השאר בספר בראשית – "ויגר אברהם בארץ פלשתים"[5], או "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה"[6]. אזכוריהם של הפלשתים בספר בראשית מקדימים את תקופת התיישבותם בארץ לתקופת האבות, ממקמים אותם בנגב סביב עיר בשם "גרר" ולא בשפלת החוף, מציגים אותם כחקלאים או רועי צאן ולא כלוחמים, ומעמידים בראשם מלך בעל שם שמי ("אבימלך") ולא "סרנים".
זיהוי העיר 'גרר', מקומם של הפלשתים הראשונים, אינו מוחלט. מקובל לאתר את גרר מצפון לעזה, באזור שמכונה כיום נחל גרר. יהודה קיל, בפירושו דעת מקרא, כתב שאזור גרר, בו התיישבו הפלשתים הראשונים, הוא בצפון סיני של היום, באזור השפך של נחל אל עריש. זאת על סמך זיהוי של חמישה מקומות לאורך ואדי אל עריש, ששמם בא מהשורש 'גרר'.
פרופסור יהושע גרינץ, במאמרו 'הפלשתים הראשונים', כתב כי היו מספר גלי הגירה של שבטים פלשתים לכנען. לטענתו, בראש הפלשתים הראשונים, בימי האבות עמד מלך, כמו 'אבימלך מלך פלשתים', אולם בימי שאול ודוד כבר עמדו 'סרנים' בראש הפלשתים. כראיה לדבריו, כבר בשירת הים נכתב "יושבי פלשת", ללא אזכור של מנהיגות כלל כדוגמת "אלופי אדום" או "אילי מואב"[7]. גרינץ (מוצאי דורות 99–129) רואה באזכורים אלה עדות להתנחלות קדומה של קבוצה אחרת שכונתה "פלשתים".
מוצאם של הפלשתים
מוצאם של הפלשתים לא ידוע בוודאות. בלוח העמים שבספר בראשית פרק י', נכתב שהפלשתים יצאו מ"כַּסְלֻחִים" שהם מצאצאי מצרים וחם. הפלשתים מוזכרים גם בספר עמוס, פרק ט', פסוק ז' וספר ירמיהו, פרק מ"ז, פסוק ד' כמי שמוצאם מכפתור או מהאי כפתור (המזוהה עם האי כרתים או לחלופין עם האי קפריסין). עם זאת, גם האי כרתים מוזכר במפורש כמוצאם במקום אחר במקרא: ”הוֹי, יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם--גּוֹי כְּרֵתִים; דְּבַר-יְהוָה עֲלֵיכֶם, כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים” (ספר צפניה פרק ב' פסוק ה').
ממצאים ארכאולוגיים שונים מצאו קשר בין התרבות החומרית הפלשתית לתרבות המיקנית של אזור הים האגאי (וייתכן שיש אף דמיון בין כתובת פלשתית שנמצאה לכתב הליניארי). אחת ההשערות היא שמדובר בפלסגים[8]. כיום מקובלת התאוריה כי הפלשתים היו חלק מנדידת גויי הים שפלשו לאזור מזרח הים התיכון בסוף המאה ה-13 לפנה"ס. משנהדפה פלישת גויי הים על ידי מצרים, התיישבו הפלשתים לאורך מזרח הים התיכון בערך באותה התקופה שבה יישבו הישראלים את הרי יהודה והשומרון. כך למשל פפירוס האריס א, המתאר את הישגיו הצבאיים של רעמסס השלישי, מוסר תיאור קצר של תוצאות המלחמה בגויי הים בשנה השמינית למלכותו. על פי המסופר הוביל רעמסס השלישי את גויי הים למצרים, ויישב אותם במבצרים הנקראים על שמו. בפפירוס טוען רעמסס השלישי "מיסיתי את כולם בבגדים ובתבואה מהמחסנים והמתבנים מדי שנה". יש הסבורים כי אותם מבצרים היו למעשה ערים בדרום כנען, הערים שהיו בהמשך חמש ערי פלשתים, שהם: אשקלון, אשדוד, עקרון, עזה וגת.
אם מקבלים את זיהוים של הפלשתים עם חלק מגויי הים, יש להניח כי התיישבותם של הפלשתים בארץ כנען התרחשה במהלך ימי שלטונו של רעמסס השלישי בין השנים 1180 עד 1154 לפנה"ס, בעת משבר תקופת הברונזה המאוחרת. הפלשתים מזוהים עם העם הקרוי PRST במונומנטים המצריים. במסמכים אשוריים מכונה ארץ פלשתים (פלשת) "פאלאשתו" ו"פילישתו". הפלשתים מוזכרים גם באונומסטיקון של אמנופה ביחד עם הת'כר והשרדנה. באונומסטיקון מוזכרות גם הערים אשקלון, אשדוד ועזה.
ב-2019 טען מחקר פלאוגנטי שהפלשתים הגיעו לאזור כנען במאה ה-12 לפני הספירה ומוצאם היה מאירופה (כנראה מדרום אירופה), וזאת בהסתמך על בדיקות DNA לעצמות פלשתים, שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות באשקלון[9][10].
ערי פלשת בכנען
חמש ערי הפלשתים שהוזכרו בתנ"ך היו: אשדוד, אשקלון, גת, עזה ועקרון, ביחד עם רצועת החוף של דרום מערב כנען, שהייתה בשליטה מצרית עד תום שלטון השושלת ה-19 ב-1185 לפני הספירה. על פי התיאור המקראי (ספר יהושע, פרק י"ג, פסוק ג' ומקומות נוספים בספר שופטים ובספר שמואל), חמש ערים אלה נשלטו על ידי חמשת סרני[11] הפלשתים. הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על ערים נוספות. החפירה הארכאולוגית בתל קסילה שבתל אביב תרמה רבות להרחבת הידע על התרבות הפלשתית.
עם חזק זה ביצע מתקפות תכופות נגד שבטי ישראל שישבו בהר ולמעשה הייתה מלחמה מתמדת בין העמים. לעיתים שלטו הפלשתים על כמה משבטי ישראל, במיוחד הדרומיים שבהם, ולעיתים הם הובסו על ידי ישראל. לשיא כוחם הגיעו הפלשתים, על פי המקרא, לקראת סוף מלכות שאול המלך, שאף נהרג עם בניו בקרב עמם בהר הגלבוע.
לאחר הבסתם בידי דוד המלך, איבדו את כוחם וההיסטוריה שלהם היא של ערים עצמאיות, ולא של עם מאוחד. בשנת 604 לפנה"ס כבש והרס נבוכדנצר את ערי פלשת והגלה את תושביהן למסופוטמיה. בתקופה הפרסית, פלשת מיושבת על ידי תושבים עם מאפייני תרבות פיניקיים, וכן קבוצות אחרות מהסביבה.
בכתובות בבליות ופרסיות מהמאות ה-6–5 לפנה"ס מוזכרים אנשים שמוצאם מערי הפלשתים המכונים אשקלונים או אשדודיים היושבים בבבל – ככל הנראה מדובר בגולים פלשתים. לאחר מכן הם כבר מפסיקים להיות מוזכרים וככל הנראה נטמעים באוכלוסייה המקומית.
לפלשתים היה מונופול ארוך על חרשות הברזל, מיומנות שהם רכשו במהלך מסע הכיבושים שלהם באנטוליה.
כתב וכתובות
מתקופת הברזל א, נמצאה כתובת פלשתית שלא פוענחה, שרישומיה מזכירים דמיון לכתב הקיפרו-בינארי שהיה נפוץ בקפריסין בתקופת הברונזה[12]. מממצאים מאוחרים (כמו כתובת עקרון) עולה שהפלשתים אימצו את הכתב הפיניקי כפי שאומץ בממלכות ישראל ויהודה השכנות, בשינויים קלים[13].
בתל גמה נמצאו שני אוסטרקונים פלשתיים הנושאים רשימת שמות, הכתובים באלפבית העברי העתיק (בווריאציה מקומית), והמתוארכים סביב המאה השביעית לפני הספירה. בנוסף נמצא חותם פלשתי הנושא את הכתובת ”לעבד-אֱלִאָב בן שִׁבְעַת עבד מִתִּתִּ בן צִדְקָא” (מִתִּתִּ מזוהה כמתנתי השני, הוא ואביו צדקא מוזכרים בכתובות האשוריות כמלכי אשקלון).
בשנת 2005 נמצא בתל צפית (גת המקראית) אוסטרקון הנושא כתובת פרוטו-כנענית, המתוארך למאה העשירית לפני הספירה – תחילת המאה התשיעית לפני הספירה.
ייצוג בתרבות המערב
ערך מורחב – פיליסטיניזם
פיליסטיניזם הוא מונח בתחומי הידע של הפילוסופיה והאסתטיקה המתאר עמדה חברתית המצדדת באנטי-אינטלקטואליזם, מעריכה בחסר ומתעבת אומנות, יופי, רוחניות ואינטלקט. הכינוי, שהושפע מכך שהפלשתים הצטיירו כבעלי תרבות חומרית בלבד, אומץ בפי דוברי התנועה הרומנטית בגרמניה ועבר לאנגלית בתיווך מסתו של מתיו ארנולד, 'תרבות ואנרכיה'[14].
השם "פלשתינה"
לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה, שינו הרומאים את שם הפרובינקיה מ"יהודה" ל"סוריה-פלשתינה". שם זה הופיע לראשונה בכתביו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) והוא נגזר מהשם "פלשת". השם נותר בשימוש בכתביהם של הסופרים היוונים והרומיים ולאחר מכן בכתביהם של אבות הכנסייה במאות הראשונות לספירה.
השם "פלשתינה" היה מיוחס לארץ ישראל שמשתי גדות נהר הירדן ונותר בשימוש בלשונות האירופיות גם בעת החדשה. לאחר סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל, בשל אי ההבחנה בערבית ובשפות הלועזיות בין השם "פלשתינה" לגרסתו הערבית, "פלסטין", נעשה המושג בשפות הללו לבעל משמעות כפולה: הוא משמש כשמה ההיסטורי של הארץ כולה, אך גם מזוהה כיום עם היישות הערבית הלאומית שהתהוותה בה במאה ה-20[15].
ראו גם
לקריאה נוספת
- עמיחי מזר, "תקופת הברזל א – ישראלים, פלשתים וכנענים", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, יחידה 8, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989.
- רז קלטר, עירית ציפר וולפגנג צוויקל, בשדה פלשתים: כני פולחן מבור גניזה ביבנה, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 89–95.
- פרחיה נחשוני, מקדש פלשתי בצפון מערב הנגב, קדמוניות, 138, 2009, עמ' 88–92.
- איציק שי, "האם התקיים מנהג המילה בפלשת בתקופת הברזל II", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 413–418
- D. B. Redford, Egypt, Canaan and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992
- Trude Dothan, Moshe Dothan, People of the Sea: The Search for the Philistines, 1992 An introduction by the archaeologists of Ashdod.
קישורים חיצוניים
 |
- גשר מפעלים חינוכיים, פלשתים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: אתר "מקרא גשר"
- שי שמש, פלשתים עליך, באתר מדע גדול, בקטנה, 14 ביולי 2019.
- הפלשתים ותרבותם החומרית מאת טרודה דותן, באתר מקראנט.
- איתמר זינגר, ראשיתה של ההתיישבות הפלשתית בארץ-ישראל וגבולה הצפוני של פלשת, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 14-3
- גילויים חדשים על התרבות הפלשתית מחפירות תל-צפית (גת), פרופ' אהרן מאיר
ניר חסון, אופיום ותבלינים: מה הביאו עמם הפלשתים לאזור, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2015- שי שמש, קבר פלשתים נמצא באשקלון, באתר מדע גדול, בקטנה, 26 ביולי 2016
- הרב קלמן בר, שאול ודוד מול פלשתים, כ' חשוון תשע"ח
פרק 19 – דברי הימים: יחסי ישראל – פלשת במקרא. חלק א' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס- פרק 21 – דברי הימים: יחסי ישראל פלשת חלק ב' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
- ^ David Schloen, Recent discoveries in Ashkelon, the Oriental institute, 1995
- ^ שי שמש, אילן יוחסין של עם, באתר מדע גדול, בקטנה, 8 בנובמבר 2018
- ^ "אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים." ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ'
- ^ "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ." ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ד'
- ^ בראשית פרק כ"א פסוק ל"ד.
- ^ בראשית פרק כ"ו, פסוק א'.
- ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוקים י"ד-ט"ו.
- ^ Who Were the Phoenicians?Nissim Raphael Ganor, 2009
- ^ Deutsche Welle (www.dw.com), German archaeologists suggest Biblical-era Philistines came from Europe | DW | 04.07.2019, DW.COM (באנגלית)
- ^ ניר חסון, חוקרים:עצמות עתיקות שנמצאו באשקלון מעידות שמוצא הפלשתים בדרום אירופה, באתר הארץ, 3 יולי 2019(הקישור אינו פעיל, 11.11.2019)
- ^ קיימת סברה כי המלה "סרן" מקורה במלה היוונית "טיראן" (חמות דוד מלך ישראל / ברוך קנאל, באתר דעת, וכן פלשתים, מתוך העת העתיקה - אנציקלופדיה ynet).
- ^ פרופ' עמיחי מזר, מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, יחידה 8, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. עמ' 38. (תצוגת קטע באתר google books).
- ^ פרופ' בנימין זאס, "השפעת הכתב העברי והארמי על שכנותיה של ישראל", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 10, סעיף 10.2.5.1, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. מסת"ב 9653024841. עמ' 23.
- ^ יעקב שביט, מה תורמת הגניזה מיבנה לידע על מוצאם של הפלשתים, באתר הארץ, 21 בינואר 2007
- ^ שמעון שמיר, איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, העין השביעית, 1 במרץ 2005
