פרוטקציוניזם
בכלכלה, פרוטקציוניזם הוא מדיניות כלכלית של כפיית מגבלות וחסמים על הסחר בין מדינות, באמצעים כגון הטלת מכס על סחורות מיובאות, קביעות מכסות, רגולציה ממשלתית המובילה להפחתת הייבוא וחקיקה נגד היצף (anti-dumping), במטרה להגן על התעשייה המקומית במדינה מתחרות בינלאומית.
מאפייני הפרוטקציוניזם
ויסות הסחר בין המדינות נעשה לרוב באמצעים הבאים:
- סובסידיות - נועדו להגן על עסקים וחברות מהסיכון הכרוך בשינויים כגון עלויות חומרי הגלם, שכר העובדים וכדומה.
- מכסי מגן - נועדו להעלות באופן מלאכותי את המחיר של מוצרים מיובאים כך שיעלו יותר (או לכל הפחות יושוו) למחירי המוצרים המקומיים (הטלת מכסי מגן כוללת גם חוקים נגד היצף).
- מכסות - קביעת מכסות מקסימום למוצרים מיובאים נועדה למנוע את הצפת השוק המקומי בסחורות הנמכרות ב"מחירי כניסה" (קרי, מחירים נמוכים מאוד שהתעשייה המקומית לא מסוגלת להתחרות בהם).
- הפחתות מיסים - נועדו להקל על בעלי העסקים והחברות ולאפשר להם לחסוך בהוצאות ניהול העסק.
- התערבות ממשלתית ישירה - במטרה לעודד צמיחה של תעשיות חדשות באמצעות מענקים, הלוואות בתנאים נוחים וכדומה.
מדיניות פרוטקציוניסטית נקשרה תמיד לתאוריות כלכליות כגון מרקנטיליזם ולאמונה כי שמירה על מאזן מסחרי חיובי מהווה יתרון כלכלי.
יישום מדיניות פרוטקציוניסטית במדינות המערב (שאינה עולה בקנה אחד עם כלכלת השוק החופשי) מונעת לרוב על ידי הרצון לשמר את רמת החיים של בני המעמד הבינוני, או כדי להגן על תעשיות שלהן חשיבות פוליטית. בעשורים האחרונים, מקומות עבודה רבים בעיקר בתעשיות המסורתיות, נסגרו או שעברו למדינות בהן כוח העבודה זול יותר (תהליך של מיקור חוץ). בשנים האחרונות תהליך דומה מתרחש במערב גם במקומות עבודה הנחשבים ל"צווארון לבן". גם סיבה זו הובילה לנקיטת מדיניות פרוטקציוניסטית, אם כי כלכלנים רבים סבורים שמדובר בהעברת ההון מהצרכנים (שמשלמים מחיר גבוה יותר עבור מזון או מוצרים מוגנים אחרים) לתעשיינים המקומיים המייצרים בעלויות גבוהות.
יש הסוברים כי היצע מגוון של מקומות עבודה חשוב יותר ממחירים נמוכים, אך אין עדיין קונצנזוס בקרב הכלכלנים שמדיניות פרוטקציוניסטית אכן תורמת לכך. אלכסנדר המילטון, אברהם לינקולן ותאודור רוזוולט היו ידועים בארצות הברית בגישתם הפרוטקציוניסטית לכלכלה. בארץ נחשבים הפוליטיקאים עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' לבעלי גישה דומה.
פרוטקציוניזם דה-פאקטו
בזירת הסחר הבינלאומי המודרנית, המונח 'פרוטקציוניזם' הוא רחב ומייצג מספר רב של גישות כלכליות מלבד קביעת מכסות והטלת מכסים. חלק מהכלכלנים סבורים כי הניסיונות של מדינות מתפתחות לאכוף חוקי עבודה וסטנדרטים מקומיים להגנת הסביבה נכללים תחת הגדרת הפרוטקציוניזם.
פרוטקציוניסטים רבים גורסים כי מודל הסחר החופשי הקיים כיום בעולם הוא שגוי, משום שאינו מגן על התעשייה המקומית במדינה אך מסייע לתעשיות וליצרנים זרים. כאשר ממשלה מסוימת מורידה או מבטלת מכסים על מוצרי ייבוא, הכנסותיה יורדות. כדי לפצות על כך נאלצת הממשלה להעלות את רמת המיסוי על החברות והיצרנים המקומיים באופן לא פרופורציונלי. למעשה, הממשלה מפלה לרעה את החברות המקומיות בעוד שחברות זרות נהנות מפטור ממס. אי-לכך החל תהליך שבו חברות מקומיות מעדיפות להעביר את מרכז פעילותן למדינות בהן נטל המס נמוך יותר ולמכור את מוצריה הפטורים ממכס בשוק המקומי.
מגמות עולמיות כיום
מדיניותן המוצהרת של המדינות המפותחות כיום היא ביטול הפרוטקציוניזם ועידוד הסחר החופשי באמצעות שורה של אמנות דו-צדדיות ורב-צדדיות וארגונים בינלאומיים כגון ארגון הסחר העולמי (WTO). יחד עם זאת, מדינות רבות עדיין עושות שימוש בכלים כגון קביעת מכסות, סובסידיות והקלות מס במטרה להגן על יצרנים מקומיים (בעיקר כאלו בעלי השפעה פוליטית)[1]. ברם, לקביעת המכסות יש לעיתים השפעה הפוכה והיא מגבירה את רווחיות היצרנים הזרים: כאשר נקבעת מכסה מסוימת, רמת ההיצע אינה תואמת את רמת הביקוש והיצרנים הזרים יכולים להעלות את מחירי מוצריהם.
לדוגמה, בשנים 1981 עד 1994 יצרני המכוניות היפניים קבעו לעצמם מכסות וולונטאריות לייצוא רכבים לארצות הברית. מכסות אלו הגבילו את כמות הרכבים שיוצאו לארצות הברית כך שלא תאמו את רמת הביקוש של הצרכנים האמריקאים. קביעת מכסות אלו גרמו לעליית מחירים של הרכבים היפניים ב-14%.
ביקורת
תומכי מדיניות הסחר החופשי גורסים כי מדיניות פרוטקציוניסטית הזיקה לרוב לאנשים שהיא מתיימרת לעזור להם[1]. בתגובה נטען כי מבקרים אלו הם אידאולוגים אוטופיים שאינם מסתמכים על המציאות הקיימת. עם זאת, מרבית האקדמאים מתחומי הכלכלה מצדדים בסחר החופשי ומציינים שיתרונותיו עולים על חסרונותיו. לדעת הכלכלנים המודרניים פתיחת השווקים והורדת החסמים יוצרת יותר מקומות עבודה משום שהיא מאפשרת למדינה להתמחות בתחום שבו יש לה יתרון תחרותי.
כלכלנים מסוימים אף טוענים כי המסחר החופשי מסייע לעובדים במדינות המתפתחות למרות שתקנות העבודה המחמירות הנהוגות במדינות המפותחות אינן חלות עליהם. זאת משום שהגידול בייצור יוצר מקומות עבודה חדשים בתחומי השירותים, מביא להעלאת משכורות ויוצר תחרות בין היצרנים. אי-לכך, חל גידול בצמיחה וישנה התקדמות משמעותית ברמת החיים של העובדים, על-אף היותם מנוצלים לכאורה בידי חברות מערביות. כלכלנים אלו טוענים עוד כי המצדדים בפרוטקציוניזם מטעמי הגנה על העובדים במדינות המתפתחות, עושים זאת למראית עין בלבד כאשר מטרתם האמיתית היא הגנה על התעשיות והיצרנים השונים במדינותיהם.
אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הבנק המרכזי של ארצות הברית מתח ביקורת נוקבת על הצעות חוק פרוטקציוניסטיות שונות בטענה שהן מובילות ל"דלדול ביתרון התחרותי שלנו... אם נמשיך בנתיב הפרוטקציוניסטי, טווח ההתרחבות של תעשיות חדשות ויעילות יותר יצטמצם... התפוקה הכוללת והרווחה הכלכלית יסבלו מכך..."
ביקורת נוספת מעלה חשש כי הפרוטקציוניזם מעניק כוח מופרז לרגולטורים, והדבר מאפשר שחיתות שלטונית[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- סמואל גרג, "ישראל והסחר החופשי בעידן של לאומנות כלכלית", השילוח גיליון 16, אוקטובר 2019
- פרוטקציוניזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
