פרנס

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרנס (או בכינוי כולל: שבעת טובי העיר; בקהילות הספרדיות – מעמד)[1] הוא מושג רווח בספרות ההלכתית, המתאר מנהיגות אזרחית של הקהילה היהודית, באי-כוחם של הציבור שהם בעלי סמכות המוכרת על ידי ההלכה על אף שאינם בהכרח תלמידי חכמים.

על הצורך במינוי מנהיגים מסוג זה על מנת לתקן תקנות קהילתיות, כותב ספר החינוך במסגרת החיוב למנות שופטים ושוטרים:

ויש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כוח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם בממון או אפילו בגוף על עשיית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו. ואל הממונים גם כן ראוי לישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהם פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם...

ספר החינוך, פרשת שופטים, מצווה תצ"א

בהיסטוריה היהודית שימש המושג "פרנס" לא רק במובנו ההלכתי של מנהיג המתקן תקנות, אלא גם כדמות של אדם חשוב ומשפיע בעירו, מנהיג אזרחי.

שבעת טובי העיר

שבעת טובי העיר היו אנשים שעסקו בצורכי העיר, והיה להם גדר של אפוטרופוס. המושג כבר מוזכר בתלמוד,[2] ונידון רבות בראשונים[3] הפוסקים נחלקו, האם מדובר במוסד מסודר כמו בית דין ששייכים בו דיני רוב כמו בית דין, או שמדובר בנציגים עצמאיים של בני העיר, ולא שייכים בו דיני הכרעה על פי רוב[4] בתלמוד.[5]

בתלמוד[5] מוזכר כי הדבר צריך להיעשות במעמד אנשי העיר. הראשונים נחלקו בסיבת הדבר. דעת הר"ן שם היא שאף על פי שבדינים משפטיים די בתוקף המעשה של טובי העיר, הרי שבמעשה כזה שמוציאים דבר קדוש לחולין על ידי מכירתו, יש צורך בגילוי דעת מצד אנשי העיר שהם אינם צריכים לו. הבית יוסף[6] מבאר שהדברים צריכים להיעשות בפרסום דווקא, כך שיהיה ידוע שאנשי העיר מסכימים למעשיהם של טובי העיר. הראב"ד, לעומת זאת, מפרש כי נדרשת הסכמה מפורשת מצד אנשי העיר למעשי טובי העיר.

מינוי

בחירת הפרנס נעשתה על ידי הציבור, ובכך באה לידי ביטוי ההמלצה שבתלמוד לפיה "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור".[7] המקור לכך שדרושה הסכמה כללית מקורה מדברי חז"ל, המתארים לנו כיצד ולמה התמנה בצלאל בן אורי - בונה משכן העדות כפרנס על הציבור:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל ? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן?

מסכת ברכות נ"ה

היו מקומות בהם לפני ההצבעה חלה חובה על כל אחד מהמשתתפים לנדור שכוונתו בהצבעה היא רק "לשם שמים ולתקנת העיר".[8]

כמו כן, כחלק מן החשיבות שראו חכמים במינוי פרנס על הציבור והאחריות הכרוכה בה אמרו בתלמוד הירושלמי: "אין מעמידין פרנסין פחות משלשה, אנא חמי דיני ממונות בשלשה דיני נפשות לא כל שכן?" כלומר תפקיד הפרנס נוגע גם לנושאים של דיני נפשות וקל וחומר שעליו להתמנות במעמד של שלשה אנשים לפחות.

בקהילות הספרדיות באירופה היה נהוג שאדם שהציבור מינה אותו להיות ב"מעמד", היה חייב לקבל את המינוי על עצמו ואם לא היה מעוניין היה תורם לקהילה סכום כסף על מנת לשחררו מהמטלה.

בראשונים מובאות שתי גישות לאופי הפרנסים. האחת דוגלת בבחירתם של אנשים דגולים: "תלמידי חכמים, אנשי תורה ואנשי מעשים טובים".[9] ואילו האחרת מדגישה את היכולת האדמיניסטרטיבית שלהם, ומשווה אותם לאפוטרופוסים של בני-העיר.[10]

באירופה של המאה ה-16 ואילך, עמדו הפרנסים בראש הקהילה היהודית וניהלו אותה מהצד האדמיניסטרטיבי, כולל בחירת הרב, שכירתו ותשלום שכרו. בגרמניה של אותה תקופה היה מקובל לראות את יהודי החצר, שהיה בעל מעמד כלפי השלטונות, גם כפרנס הקהילה. במקומות בהם לא היה יהודי חצר הייתה הקהילה היהודית מתארגנת כ-Landjudenschaft והנהגתה שימשה הן כפרנסי הקהילה והן כמייצגי הקהילה בפני השלטון.

באופן מעשי, ברוב קהילות היהודים (הן האשכנזים והן הספרדים) עמדו בראש הקהילה בני מספר מצומצם של משפחות בעלות עמדה והשפעה ולא היה נדיר לראות את בנו של הפרנס הקודם נוטל על עצמו את תפקיד הפרנס.

סמכות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקנות הקהילה

בידי פרנסי העיר סמכות מוכרת על ידי ההלכה לתקן תקנות קהילתיות, בסמכותם למכור ולקנות דברים בשם הציבור, להקדיש מבנה והפיכתו לבית כנסת,[11] שינוי יעדי כספי הצדקה של הציבור,[12] וכלל כספי הציבור מופקדים בידיהם לשימוש הגון על-פי ראות עיניהם.[13]

בתלמוד נקבע שיש לציית לפרנס, גם אם הוא אינו בעל שיקול-דעת: "אפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור - הרי הוא כאביר שבאבירים", ואמירה נוספת באותה הרוח: "יפתח בדורו כשמואל בדורו".[14]

בנפרד מהעובדה כי פרנסי העיר יכולים לכפות על שאר בני עירם את החלטותיהם כתוצאה מבחירת הרוב בהם,[15] קיימת מחלוקת בקרב הראשונים באשר לתהליך קבלת ההחלטות בינם לבין עצמם. הרא"ש סבור כי הכלל שאחרי רבים להטות חל גם במקרה זה, ומספיק שרוב הפרנסים יסכימו להחלטה.[16] לעומתו הרשב"א סבור כי עקרונית ניתן לכפות את דעת הרוב על המיעוט - ואכן בבית-דין עירוני כך נוהגים - אך בהחלטת פרנסי העיר דרושה הסכמת פה-אחד על מנת שניתן יהיה לקבל את ההחלטה.[17]

יושר

חז"ל חששו לשרירות-לב מצד הפרנסים, וביטאו זאת בכמה מקומות: "תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום... פרנס המתגאה על הצבור." (מסכת חגיגה, דף ה', ב') בתלמוד במסכת פסחים נכתב: "ארבעה - אין הדעת סובלתן, ואלו הן: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס המתגאה על הציבור בחנם." (מסכת פסחים, דף קי"ג, ע"ב) חריפה יותר האימרה: "אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופת שרצים תלויה מאחוריו." (מסכת יומא, דף כ"ב, ב') גם סנקציה מטיל התלמוד על פרנס שורר: "אמר רב יהודה אמר רב, פרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם." (מסכת ראש השנה, דף י"ז, א') עם זאת, הציבור מצידו נדרש לכבד את פרנסי הציבור, וחז"ל אף תיקנו כי עליה אחת מסדר העולים לספר תורה בשבת (מיד לאחר עליית הכהן והלוי) תהא קבועה עבור "תלמידי חכמים הממונים פרנס על הציבור".[18]

לקריאה נוספת

  • "טובי העיר (שבעה טובי העיר)", אנציקלופדיה תלמודית, הוצאת יד הרב הרצוג - מכון האנציקלופדיה התלמודית, ירושלים, ה'תש"ס
  • סילבאנו ארייטי, הפרנס, הוצאת "אדם", 1979.
  • הרב נחמיה טיילור, מזכירות היישוב והלכותיה, בתוך: תחומין ט, עמ' 103

הערות שוליים

  1. בספרי הפוסקים והשו"ת הם מוזכרים בשלל כינויים: "גדולי הקהל", "זקני הקהל", "חשובי העיר", "נאמני הקהל", קרואי העדה", ועוד אחרים. ראו אנציקלופדיה תלמודית.
  2. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ו, עמוד ב'.
  3. ראה מאמרו של הרב א. קרלין התורה והמדינה.
  4. ראה שם מחלוקת הפני יהושע והרשב"א.
  5. 5.0 5.1 תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ו, עמוד ב'
  6. אורח חיים סימן קנ"ג
  7. מסכת ברכות, דף נ"ה, א'.
  8. שו"ת מהר"י מינץ, סימן ז'.
  9. תשובות הרמב"ם, רע"א.
  10. תשובות הרשב"א, חלק א', תרי"ז.
  11. חידושי הריטב"א, המאירי והר"ן על מסכת מגילה, דף כ"ו, א'.
  12. מסכת בבא בתרא, דף ח', ב'; ובפירושי רבנו יונה והרשב"א שם.
  13. הגהות הרמ"א על שולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימן קנ"ג, י"ד.
  14. שתי האמירות מופיעות במסכת ראש השנה, דף כ"ה, ב'.
  15. אם כי גם קביעה זו אינה מוסכמת לגמרי. ראו תקנות הקהילה#שיטת רבנו תם.
  16. תשובות הרא"ש, חלק ג', תתק"י.
  17. הרשב"א מצוטט בבית יוסף על ארבעה טורים, חלק חושן משפט, סימן י', סעיף י"ג.
  18. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס, עמוד א.


מודעה רבה: המכלול נועד ללימוד בלבד ואין לראות בו פסיקת הלכה כלל.