פרשת עמירב
פרשת עמירב היא כינויה של סדרת פגישות שהתקיימו בחודשים יולי-אוגוסט 1987 בין איש תנועת החרות משה עמירב לבין בכיר אש"ף פייסל חוסייני, בתיווכם של דוד איש שלום ופרופסור סרי נוסייבה, מאוניברסיטת אל-קודס, שבשיאה נוסח ביום 25 באוגוסט מזכר הבנות שתכליתו הייתה לבסס תשתית לשיחות בין ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת[1][2].
רקע
משה עמירב, בן למשפחה רוויזיוניסטית, היה חניך בית"ר. במלחמת ששת הימים לחם במסגרת חטיבה 55 בקרב על ירושלים, נפצע וכתב את סיפרו "סיפורו של צנחן". למד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה יושב הראש הראשון מהליכוד של התאחדות הסטודנטים בישראל ובתום לימודיו ניהל את המכון למחקר חברתי שימושי, את המינהל לבטיחות בדרכים והיה פעיל במסגרת "צעירי חרות" וחבר מרכז הליכוד. עמירב גיבש תפיסה לפיה יש לפעול ברוח משנתו של זאב ז'בוטינסקי, שראה את הסכסוך הערבי ישראלי כקונפליקט לאומי, ולכן גרס שיש להכיר בישות לאומית פלסטינית ולפעול להסדר מדיני מולה[3]. את תוכניתו, שזכתה בעידוד מדן מרידור ומיכה רייסר, העלה אגף הארגון של חירות על הכתב בצורת חוברת, אשר הגיעה גם לידיו של נוסייבה[4].
ב-11 באפריל 1987 נחתם בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן הסכם לונדון, המקדם את האופציה הירדנית ומציע שליטה ירדנית בשטחי יהודה ושומרון, תוך התעלמות ממעמדו של אש"ף בשטחים, כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. כתוצאה מכך נטו אישים באש"ף לחפש שותפים למשא ומתן שלא מהשמאל הישראלי. בתיווכו של פעיל שלום ירושלמי בשם דוד איש שלום, פנה נוסייבה לעמירב והציע פגישה ראשונה איתו[4].
המפגשים
עמירב התייעץ עם חבריו מהליכוד דן מרידור, אהוד אולמרט, אז עורך דין וחבר הכנסת, ורוני מילוא. אולמרט התקשר לשמיר ושמיר אישר את המשך המגעים[5]. בפגישה הראשונה ב-3 ביולי 1987 בביתו של עמירב בעין כרם הציע נוסייבה לצרף למפגשים את חוסייני, שהיה אותה עת הבכיר שבאנשי אש"ף בשטחים. ב-6 באוגוסט 1987 נפגש עמירב פגישה אישית עם שמיר לדיון במינויו לתפקיד מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ובפגישה זו עדכן אותו לגבי מגעיו עם האישים הפלסטינים. שמיר לא שלל את המפגשים והשיב ש"חייבים להיות זהירים בנושא הזה"[6].
הפגישה השנייה הייתה ב-13 ביולי בביתו של נוסייבה באבו דיס, בה נכחו עמירב, איש שלום, העיתונאי שלום ירושלמי, פעיל פת"ח ועורך העיתון א-שעב, סאלח זוחייקה, וחוסייני. חוסייני הביע את עמדתו בדבר משא ומתן ישיר בלי תנאים מוקדמים, שכן עצם קיומו יהווה הכרת הצדדים אלה באלה, ובמהלכו יופסקו כל פעולות האיבה, אך דרש את שמירת חשאיות המפגשים.
פגישה שלישית, שהייתה הפגישה השנייה עם חוסייני, הייתה ב-30 ביולי במכון ללימודים ערביים באוריינט האוס. דובר בה על פגישה נוספת בעוד ארבעה ימים בביתו של עמירב בהשתתפות אהוד אולמרט, דן מרידור, איש שלום ונוסייבה, כפגישת הכנה לפגישה עתידית עם חוסייני, אך דבר הפגישה דלף ל"על המשמר" והתפרסם בעמודו הראשון, מה שהביא לביטולה.
ב-8 באוגוסט נפגשו אולמרט וחוסייני בביתו של עמירב. לאכזבתו של חוסייני, אולמרט לא אישר כי ישראל תראה באש"ף את הנציג הפלסטיני.
על אף חשדות הדדיים וחוסר אמון בין הצדדים, נדונו בפגישות הבאות נושאים שונים, שבאו לידי ביטוי במסמך – כגון הזכות להוציא דרכון פלסטיני, שהומר בזכות להוציא תעודות מסע[6].
במפגש ה-13 והאחרון, ב-25 באוגוסט, הושלם ניסוח מזכר הבנות, אותו העביר חוסייני ליאסר ערפאת ועמירב העביר ליצחק שמיר.
המזכר
מזכר הבנות בין משה עמירב ופייסל חוסייני דף ראשון
מזכר הבנות בין משה עמירב ופייסל חוסייני דף שני הכולל הערות בכתב ידו של עמירב
מכירים בכך כי:
1. זכות ההגדרה העצמית של שני העמים איננה ניתנת לערעור.
ובכך כי:
2. אש"ף הוא הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני ולו המנדט והסמכות לנהל משא ומתן עם ממשלת ישראל ולמדינת ישראל, מאידך, ישנה הזכות הלגיטימית להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים.
ובכך כי:
3. כל ניסיון להשיג הסדר שלא יכלול את מפלגת הליכוד או את אש"ף נידון לכישלון.
אולם בכך כי:
4. התנאים הנוכחיים רחוקים מהשגת הסדר סופי לסכסוך הפלסטיני ישראלי.
אנו מסכימים על כך:
1. ישנם שני שלבים נפרדים למשא ומתן בין אש"ף וממשלת ישראל. השלב הראשון יוביל לכינונו של הסכם ביניים; השלב השני יוביל לכינונו של הסכם סופי.
2. השלב הראשון של המשא ומתן יכול להיות יזום בסדרת מגעים חשאיים, שיתנהלו ברומניה, במצרים, או במדינה אחרת עליה יוחלט. השלב השני של המשא ומתן יתקיים בתוך שנה מהשלמת הסכם הביניים. הצדדים הנושאים ונותנים יחליטו בהתאם לטבעה של ועידת השלום הסופית והערבויות הבינלאומיות הנדרשות להסדר הסופי. יתר על כן, מובן שהסכם הביניים יארך כ-3–5 שנים.
3. מובן שהסכם הביניים יכלול כינון ישות פלסטינית בשטחים המוחזקים על ידי ישראל מאז יוני 1967, עם בירה אדמיניסטרטיבית בחלקים הערביים של ירושלים ושהתושבים הפלסטינים באזורים אלה יפעילו ממשל עצמי בהיקף שיוגדר במשך השלב הראשון של המשא ומתן. הגדרה זו תיקח בחשבון הן את הזכויות הלגיטימיות של הישות הפלסטינית על משאבי הטבע והן את הדרישות הישראליות לגביהם. הממשל העצמי ייכון בתוך שנה מחתימת הסכם הביניים.
4. מובן גם שישות זו תאמץ מאפיינים לאומיים, כגון מטבע, דגל, המנון לאומי, מערכת שידור עצמאית, הסמכות לנפק תעודות זהות ותעודות מעבר ומאפיינים אחרים שיוסכמו במשא ומתן שיבוא, תוך הבנה שאף אחת מחירויות אלה לא תופעל לסכל את תנאי השלום אשר יושגו בין הישות הזו לבין ישראל.
5. הסכם כולל שיעסוק בכינונה של הישות הזו, מעמדם של ההתנחלויות הישראליות והמתנחלים, ההגירה הפלסטינית והשיקום, השיתוף במקורות, כלכלה ויחסי סחר וכולי יושגו במהלך השלב הראשון של המשא ומתן בין הצדדים, ישראל ואש"ף.
יתר על כן, בראיית הצורך להכשיר את האווירה ליוזמת שלום זו, מוסכם כי בזמן זה:
א. ישראל תצהיר על הכרתה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, וכן אש"ף יצהיר על הכרתו במדינת ישראל.
ב. שני הצדדים יצהירו על נכונותם לעסוק במשא ומתן ישיר עם הצד השני במגמה להשיג הסדר.
ג. ישראל תכריז ותפעל להקפיא כל הפעילות ההתנחלותית במהלך השלב הראשון של המשא ומתן ותחדל מכל פעולה אלימה כנגד העם הפלסטיני ורכושו, באותו מידה אש"ף יכריז ויפעל להקפיא כל הפעולות האלימות והחתרניות נגד ישראל, אזרחי ישראל ורכושם.
אירועי התגובה למזכר
ב-26 באוגוסט, למחרת השלמת ניסוח מזכר ההבנות העביר אותו חוסייני לעיונו של ערפאת, שברך עליו. עמירב העביר את המסמך לעיונו של שמיר, שעמד לנסוע לביקור ברומניה. עוד קודם לכן הציע נוסייבה את תיווכה של רומניה, בשל היותה בקשרים הן עם מדינות המזרח והן עם המערב וחוסר מעורבותה בהסכמי קמפ דייוויד. ערפאת הזדרז והעביר את המסמך לעיון שליט רומניה, ניקולאה צ'אושסקו והציע לו לתווך בינו לבין שמיר, אך דבר המפגשים והמסמך התפרסמו. חוסייני נעצר מעצר מנהלי שהתפרש כבגידת הליכוד בפלסטינים[6], נוסייבה הותקף בעקבות הפרשה בידי פלסטינים קיצוניים[7] ובסופו של דבר הושם קץ למגעים.
ב-9 בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה.
העמדת עמירב לדין התנועה ופרישתו ההפגנתית מהליכוד
פרוץ האינתיפאדה ומערכת הבחירות הצפויה חידדו את חילוקי הדעות בין המפלגות השונות ובתוכן. פרץ קרב גרסאות מתוקשר[8] בין עמירב לבין שמיר ומנהל לשכתו צחי הנגבי ופורסמו הכחשות למעורבותם של אולמרט ומרידור. עמירב הועמד לדין בבית הדין העליון של תנועת החרות אשר, בדלתיים סגורות, שלל את סמכויותיו במוסדות המפלגה, אך לא סילק אותו מהתנועה.
בתגובה לכך יצא עמירב בגמר הדיון אל העיתונאים שהמתינו מחוץ לאולם הדיונים, קרע לעיניהם את פנקס החבר שלו, ובכך הוציא את עצמו לחלוטין מתנועת הליכוד[9][10].
במהלך מערכת הבחירות הקרבה "האשים" שר האנרגיה משה שחל את שמיר בהבעת נכונות בפני צ'אושסקו לקיים מגעים עם אש"ף, על בסיס מסמך עמירב, אך שמיר הכחיש זאת בתוקף[11].
רטרוספקטיבה
מאז הפרשה, בסוף 1987 ותחילת 1988 השתנה המצב המדיני. פרצה האינתיפאדה ולדעתו של עמירב: "אילו הסכים שמיר ב-1987 לקבל את התוכנית לאוטונומיה ולהכרה באש"ף, לא הייתה מתקיימת האינתיפאדה והיה סיכוי שדווקא הליכוד יעשה שלום עם הפלסטינים"[5].
גם אורי מילשטיין, ושלום ירושלמי, תולים בכישלון תוכנית עמירב-חוסייני את הסיבה העיקרית לפרוץ האינתיפאדה, משום שהאופק המדיני, שיכלה ליצור ההידברות הישירה הזו, בין אש"ף לבין הליכוד, מעל לראשו של השמאל, נחסם. אובדן התקווה, האכזבה והתיסכול אצל הפלסטינים, מצאו את ביטויים בהתקוממות[12].
ב-31 ביולי 1988 הודיע המלך חוסיין על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית, ובכך הושם הקץ לאופציה הירדנית. ישראל הכירה באש"ף, ניהלה עם הארגון משא ומתן ואף חתמה איתו הסכמים. כמה כותבים עמדו על הדמיון שבין הסכמים שנחתמו עם אש"ף, והצעות שהועלו בשלבים שונים של המשא ומתן, למזכר שניסחו עמירב וחוסייני[2][5][13].
בשנת 2000 שימש עמירב יועץ לענייני ירושלים לראש הממשלה אהוד ברק[14] והמשיך לנהל בביתו שיחות חשאיות מטעם ראש הממשלה עם פייסל חוסייני, כשהפעם השתתף בשיחות גם ראש המוסד לשעבר, אלוף במיל. דני יתום, אז ראש המטה המדיני ביטחוני בלשכת ראש הממשלה[15].
לקריאה נוספת
- זאב שיף ואהוד יערי, "אינתיפאדה", הוצאת שוקן, 1990, עמודים 285–288
- גיל סמסונוב, "הנסיכים - כיצד כבשו בני המשפחה הלוחמת את הנהגת המדינה", דביר, 2015, עמוד 281
הערות שוליים
- ^ לעניין שם הפרשה ר' לדוגמה: משה מעוז, "מעשה עמירב", ידיעות אחרונות 28 בספטמבר 1989, הפותח במילים: "פרשת משה עמירב..."
- ^ 2.0 2.1 שלום ירושלמי, "פרשת עמירב - רטרוספקטיבה", כל העיר, 15 בדצמבר 1989, עמ' 35
- ^ משה עמירב, "הרוויזיוניזם ההיסטורי כבסיס אפשרי להסדר שלום", מעריב, 14 באוקטובר 1987, עמוד 11
- ^ 4.0 4.1 יעל פישביין, "יצא מהבונקר של שמיר", דבר, 26 בפברואר 1988
- ^ 5.0 5.1 5.2 רוני שקד, "כך החמיץ משה עמירב את פרס נובל", ידיעות אחרונות, 13 בספטמבר 1993
- ^ 6.0 6.1 6.2 שלום ירושלמי, "הטאבו נשבר", כל העיר, 23 בספטמבר 1978, עמודים 21-24
- ^ דב גיל-הר, האיש שלא מפחד משלום , באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 11 בדצמבר 2009
- ^ בינה ברזל, רוני שקד ויצחק רביחיא, ""המגעים בין איש חרות לאש"ף - בידיעת שמיר"", ידיעות אחרונות, 20 בספטמבר 1987
- ^ מנחם רהט, "ביה"ד של חרות נטל מעמירב את כל תפקידיו - והוא קרע את פנקס החבר שלו", מעריב, 27 בינואר 1988, עמוד ראשון
- ^ אילן שחורי, "עמירב קרע תעודת חבר "חרות" - לאחר שהוחלט לשלול את זכויותיו", הארץ, 27 בינואר 1988, עמוד ראשון
- ^ מנחם רהט ורפאל מן, "שמיר לא יפטר את השר שחל מהממשלה", מעריב, 19 ביולי 1988, עמוד ראשון
- ^ אורי מילשטיין, ""יצחק, לצה"ל אין תשובה": כשלי הממשלה במהלך האינתיפאדה הראשונה", באתר מעריב אונליין, 9 בדצמבר 2017
- ^ לילי גלילי, "כך גמר שמיר את הסיפור", הארץ, 4 באוקטובר 1993
- ^ לשכת ראש הממשלה/יועץ ראש הממשלה לענייני תקשורת, הודעה לעיתונות מיום 31 בדצמבר 2000
- ^ אריה דיין, "דווקא אהוד ברק התחיל פתאום לדבר על "קודש הקודשים"", באתר הארץ, 8 בדצמבר 2002
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
