מגילת קהלת

מגילת קהלת

מספר פרקים	12
מספר פסוקים	222
סדרת ספרים	כתובים
הספר הקודם	איכה
הספר הבא	מגילת אסתר

סוף ספר משלי ותחילת ספר קהלת, בספר תנ"ך מהמאה הראשונה לאלף השישי.

מְגִלַּת קֹהֶלֶת היא אחד מספרי הכתובים שבתנ"ך, ואחת מחמש המגילות.

הספר אוצר בתוכו פתגמים, דברי חכמה, עצות מעשיות לחיים ואזהרות מדרך חיים לא נכונה. המחבר בוחן איזו דרך בחיים מספקת משמעות ונצחיות למעשי האדם, ושולל מספר דרכים בזו אחר זו, עד שהוא מגיע לבסוף למסקנתו כי יראת שמים היא הדרך הנכונה: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", מסקנה הנראית כסותרת את יתר הרעיונות של קֹהלת, ואמרו חז"ל שבזכות פסוק זה נכלל הספר בין כתבי הקודש.

כפי שנאמר בתחילתו, הספר מרכז את "דברי קהלת" שהוא שמו השני של שלמה המלך שהיה בנו של דוד המלך. אולם לא הוא כתב את הספר. הדעה העיקרית בחז"ל מייחסת לחזקיה וסיעתו (שחיו כמאתיים שנה לאחר שלמה) את עריכת הספר. עם זאת ישנה דעה בחז"ל כי אנשי כנסת הגדולה הם אלו שערכו את הספר.

חיבור המגילה

	קהלת פרק א' קריאה בטעמים של פרק א' בספר קהלת קהלת פרק ב' קריאה בטעמים של פרק ב' בספר קהלת קהלת פרק ג' קריאה בטעמים של פרק ג' בספר קהלת קהלת פרק ד' קריאה בטעמים של פרק ד' בספר קהלת
לעזרה בהפעלת הקבצים

הפסוק הפותח את הספר, ”דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם”, קובע כי התוכן של מגילת נאמר על ידי שלמה המלך. גם הפסוק ”דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם” (א', ט"ז) מורה על כך, היות שעל פי המסופר בספר מלכים, שלמה המלך קיבל מאת ה' חכמה מיוחדת יותר מכל אדם. כך גם ביארו הפרשנים המסורתיים, המסבירים ששלמה כוּנה כאן קהלת, משום ש"הקהיל קהילות בישראל" – אסף את העם ולימדם תורה כפי שמלך מצווה לעשות על-פי התורה.

לשלמה המלך, שמפורסם כ"החכם באדם", יש שלושה ספרי מקרא, שבראשם כותרות המתייחסות אליו: שיר השירים, משלי וקהלת. לפי אחת הדעות במדרש ההסבר לעובדה ששלוש היצירות שונות כל כך זו מזו – בתוכנן, בלשונן ובסגנונן – הוא ששלמה כתב כל אחת מהן בתקופה אחרת של חייו: כשהיה צעיר חיבר שירי אהבה (שיר השירים), כשהתבגר אמר דברי חוכמה (משלי), ולעת זקנתו הביט בעולם וקבע שהכל הבל (קהלת). התלמוד הבבלי נוקט שהספר הועתק ונערך על ידי "חזקיה וסיעתו" – כלומר, שהדברים נערכו במתכונת שלפנינו בדורות מאוחרים יותר, מתוך כתבים קדומים או מתוך מסורות בעל פה.

ישנה דעה בחז"ל כי אנשי כנסת הגדולה הם אלו שערכו את הספר. דבר זה מיישב את תמיהת החוקרים, על הימצאות מילים כמו "פרדס" ו"פתגם" המופיעות בספר, אשר מקורן בשפה הפרסית, וסביר יותר שנכנסו לעברית המקראית בתקופה הפרסית בארץ ישראל, עקב הימצאותם של שורשים עבריים שמופיעים לראשונה רק בספרי המקרא שחוברו בתקופה זו, ומתוך קיומן של מילים המעוברתות מארמית, שפה שלא הייתה נפוצה בציבור בטרם אותה התקופה (למרות שבקרב הסופרים, האצולה וחצר המלכות ביהודה היא הייתה ידועה גם בתקופת בית המקדש הראשון).

תוכן המגילה

בית לוויות יהודי בהולנד שעל חזיתו כתוב: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ." (קהלת י"ב, פס' ז')

מגילת קהלת עוסקת בשאלות הגות אוניברסליות כגון מעמד האדם בעולם, ההשגחה והצדק האלוקי. רש"י כותב שפתיח המגילה ב"דברי" כיון שהמגילה עוסקת בתוכחות - ”כל מקום שנאמר דברי אינו אלא לשון תוכחות.”

קהלת מבצע חקירה לוגית-פילוסופית בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים. במהלך רוב הספר הוא פוסל את כל האפשרויות שמציע העולם - חוכמה, משפט צדק, נשים, משפחה, כסף, תהילה ועוד - ומראה שאין ביכולתן ליצור את השלמויות אותם מחפש האדם.

וכך נראה מבנה החקירה: קהלת מציע דבר טוב שיכול לשמש כמשמעות החיים, מהלל ומשבח אותו - ואז פוסל אותו ומסביר מדוע זו לא התשובה לאושר והדבר יכול להיות גם מקור לכאב, רוע, הבל ורעות רוח.

בקהלת מובא שלאדם, הֶעָמֵל כל העת בצבירת רכוש והגדלת עושרו, יש שפע דאגות וטרדות עד כי אינו מסוגל ליהנות מעושרו. ”וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס” (ב', כו), ”גַּם עיניו [עֵינוֹ] לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר” (ד', ח), ”אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל” (ה', ט), ”עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ” (שם, יב), ובסופו של דבר – ”כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ” (שם, יד).

בסוף הספר, כאשר הקורא מצפה לדעת מהי באמת משמעות החיים ומהו הדרך שבה יהיה טוב לאדם - אחרי שקהלת פסל כמעט כל דבר - מגיע השיא, האמת של החכם באדם:

סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.

— קהלת, פרק יב, פסוק יג

אם מנסים לפרש בפשטות את הפסוקים ולא בכוונתם העמוקה מתגלות סתירות רבות ואי הבנות, ועל כן חז"ל מפרשים את הדברים בדרך דרש.

ניתן למצוא במגילת קהלת פסוקים לא מעטים המבטאים את הצורך להקפיד על קיום התורה והמצוות. כך למשל כתוב בפסוקים הבאים:

• ”שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע” (ח', ה)
• ”יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו” (שם, יב)
• ”סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר” (י"ב, יג)

מעמד המגילה בין ספרי התנ"ך

במסכת שבת כתוב שבשלב מסוים החכמים אף שקלו לגנוז לחלוטין את המגילה:

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל' עמוד ב'

מדרש אחר מסביר שחכמים ביקשו לגנוז את ספר קהלת "מאחר שמצאו בו דברים שמטין לצד מינות". המדרש מסביר זאת בכך שהפסוק המופיע בקהלת "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך", סותר פסוק מפורש מהתורה האומר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

זמן רב לאחר חתימת המקרא התנהלה מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי האם להחיל עליה את טומאת כתבי הקודש ולבסוף הוכרעה המחלוקת לטובת בית הלל והוחלט לקדשה כשאר הספרים.

קריאת המגילה

בני תימן ואשכנז נהגו לקרוא את מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות על פי המנהג המובא באבודרהם ובמהרי"ל. לפי מנהג טרוייש המיוחס לרש"י, נהגו לקוראה בשמיני עצרת. ולכן כאשר סוכות חל בשבת ואין שבת חול המועד קוראים אותה בחו"ל בשמיני עצרת, ובארץ ישראל כיון שחוגגים שמחת תורה באותו יום מקדימים את קריאתה ליום טוב ראשון של חג. ולמנהג זה נתנו מספר טעמים.

• משום שסוכות נקרא זמן שמחתנו, ובקהלת כתוב: ”וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה”.
• משום שכתוב בה: ”תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה” המרמזים על שבעת ימי החג ושמיני עצרת.
• מאחר ששלמה המלך אמר את המגילה בהקהל שחל בחג הסוכות.
• מפני שנאמר בה: ”וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי” הלועג להבלי שמחת העולם ומחזק את עיקר השמחה האמיתית שהיא שמחת התורה.
• היות ששלמה המלך חנך את בית המקדש הראשון בימים אלו, כמובא בספר מלכים א': ”וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם” ומפרש רש"י: שבעת ימים של חינוך המקדש ושבעת ימים חג הסוכות. רמז לכך נמצא בפיוט ההושענות "אום נצורה", הנאמר בשבת חול המועד: ”כְּהוֹשַׁעְתָּ קֹהֶלֶת וְעַמּוֹ בְּבֵית עוֹלָמִים. רִצּוּךָ בְּחָגְגָם שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה יָמִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא”, ולכן היות שמזכירים בפיוט את חשיבות חנוכת הבית קוראים את דברי קהלת באותו היום.

או מפני שהוא חג האסיף וקריאת דברי התוכחה שבה יועילו לאדם שלא יתגאה מידי.

יש הנוהגים לקרוא אותה בציבור על ידי בעל קורא, מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף, ומברכים על קריאתה שתי ברכות; "על מקרא מגילה", ו"שהחיינו", וזו דעת הגר"א. ויש אומרים: שכל אחד קורא את המגילה מתוך מחזור תפילה מודפס, ואין לברך על קריאתה, וכך מנהג החסידים. ויש מי שפסק, כי על מגילת קהלת אין לברך גם מתוך הקלף. מנהג תימן לקוראה שניים מקרא ואחד תרגום.

קישורים חיצוניים

• רשימת מאמרים על מגילת קהלת באתר רמב"י

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28630556מגילת קהלת