קטורת הסמים
ערך זה עוסק בקטורת בבית המקדש. אם התכוונתם לקטורת באופן כללי, ראו 
קטורת הסמים היא הקטרת של תערובת בשמים שנצטוו עליה הכהנים בתורה בספר שמות, פרק ל' להקטיר ממנה פעמיים בכל יום, פעם אחת בבוקר, ופעם נוספת בין הערביים. ההקטרה הייתה נעשית בהיכל בית המקדש על גבי מזבח הזהב.
כמו כן, הכהן הגדול היה מקטיר קטורת פעם אחת בשנה ביום הכיפורים בקודש הקדשים.
הקטורת הצטיינה בריחה החזק. חז"ל אף מספרים ש"עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת" ושכלות בירושלים לא היו צריכות לצאת מבושמות בשל ריחה החזק של הקטורת.
סממני הקטורת
הקטורת כללה 11 סוגי "סממנים" או "סמים"[1] (רובם צמחים), שהיו נטחנים לפי משקלים קבועים (ארבעת הסממנים הראשונים נזכרו בתורה, שבעת הסממנים האחרונים מפורשים בדברי חכמים):
- צרי (בתורה: נטף)
- ציפורן (בתורה: שְחֶלֶת)
- חלבנה
- לבונה
- מור
- קציעה
- שיבולת נרד
- כרכום (לפי הסברה - זעפרן)
- קושט (לפי סברה - אגוז מוסקט)
- קילופה
- קינמון
כמו כן, צורפו לקטורת מרכיבים נוספים: מלח סדומית, כיפת הירדן ומעלה עשן (צמח שגרם שעשן הקטורת יעלה בקו ישר למעלה ולא יתפזר לצדדים). שני סממנים נוספים שימשו להכנת ה"ציפורן" - בורית כרשינה ויין קפריסין, שבהם השרו את הציפורן.
בזיהוי סממנים אלו עסקו מפרשים קדמונים כמו רב סעדיה גאון, רש"י והרמב"ם.
פרופסור זהר עמר ביצע מחקר מדעי במטרה לזהות את סממני הקטורת והסממנים הנלווים. תוצאות המחקר מופיעות בספרו "ספר הקטורת" (תל אביב תשס"ב).
שמותיהם של סממני הקטורת ומרכיביה בערבית מופיעים בחיבורו של הרמב"ם משנה תורה:
נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי והשחלת היא הצפורן שנותנין אותה בני האדם במוגמרות והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה והוא שרף אילנות בערי יון וזהו שמות הסמנים בלשון ערבי: עוד בלסאן ואצפאר טיב ומיעה ולכאן ומוסקי וקציעה וסנבלי אלנטורין וזעפרן וקושט ועוד הירדי וקסבר סליכה וענבר
הכנת הקטורת
עשיית הקטורת (או "פיטום הקטורת") הייתה מלאכה שדרשה מומחיות מיוחדת. בימי בית שני הכנות הקטורת נעשתה על ידי משפחת בית אבטינס ששמרה בקנאות על סוד עשיית הקטורת. בעת עשיית הקטורת היה צריך להקפיד באופן מיוחד על דיוק רב בכמויות של הסממנים, ואף נאמר שאם היה עושה הקטורת מחסיר אחד מן הסממנים - הוא היה חייב מיתה. בבית שני הכנת הקטורת להקטרה נעשתה בלשכה מיוחדת בבית המקדש - לשכת בית אבטינס.
מכיני הקטורת היו נוהגים להכין בפעם אחת קטורת לשנה שלמה. את ההכנה היו עושים בראש חודש ניסן על מנת להביא מחדש, הכמות הדרושה לשנה שלמה הייתה במשקל שלוש מאות שישים ושמונה מנים (מנה - כ-425 גרם).
ארבעת הסממנים המוזכרים בתורה (הצרי, הציפורן, החלבנה והלבונה) היוו את עיקר כמותה של הקטורת: מכל אחד מהם עירבו שבעים מנה. מכל אחד מארבעת הסממנים הבאים - מור, קציעה, שיבולת נרד, כרכום - עירבו שישה עשר מנה, מהקושט - שנים עשר מנה, מהקילופה - שלושה מנה, ומהקינמון - תשעה מנה.
היו כותשים כל אחד מהסממנים בפני עצמו ועושים ממנו אבקה דקה, ולאחר מכן היו מערבים את כל הסממנים יחדיו. לתערובת מצרפים רבע קב מלח סדומית, וכמות קטנה מאוד (כל שהוא) של "כיפת הירדן" ושל "מעלה עשן". בשעת שחיקת הסממנים היה השוחק חוזר ואומר: "הדק היטב", "היטב הדק" (לפי גרסאות אחרות היה אומר "הדק, היטב היטב הדק").
הקטרת הקטורת בכל ימות השנה
בתלמוד בבלי[2], מובא שהכהן המקריב את הקטורת - מתעשר, ולפיכך נערכה הגרלה - פייס רק בין הכהנים שמעולם לא הקטירו קטורת. על פי ברייתא בדף זה היה פייס נפרד גם לקטורת שהוקטרה בערב ("כי תניא ההיא – בקטורת").
על פי התלמוד הירושלמי הבאת המחתה של הגחלים להקטרת הקטורת - אף היא הייתה מעשירה: "... א"ר חנינה וכן למחתה א"ר יוסה מתניתה אמרה כן מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה. נמצאתה אומר שני כהנים היו מתברכין בכל פעם"[3].
סדר הקטרת הקטורת
בפייס השלישי היו קובעים מי זכה להקטיר את הקטורת, ומי שעמד לידו זכה בהבאת הגחלים למזבח הקטורת (מזבח הזהב). הכהן שזכה בקטורת בחר כהן נוסף שיעזור לו בהקטרה.
הכהן שזכה בהבאת הגחלים לקח מחתה מכסף שנפחה ארבעה קבים ועלה לראש המזבח. הוא חתה מהמערכה השנייה של קטורת גחלים, והוריד את המחתה לרצפת העזרה. את הגחלים שבמחתה הוא העביר למחתה מזהב, שנפחה שלושה קבים, ואת הגחלים המיותרים גרפו לאמת המים שהייתה במקדש. הכהן עם הגחלים נכנס להיכל, שופך את הגחלים על מזבח הזהב, משטח אותם בשולי המחתה, משתחווה ויוצא. הכהן שזכה בהקטרה נכנס להיכל ביחד עם אוהבו שבא לעזור לו, כשבידו כף שבתוכה בזך מלא במנה של קטורת. הכהן שזכה בהקטרה נותן לחברו את הבזך וחברו מערה את תכולת הבזך לתוך ידי המקטיר. אם נשפך חלק מהקטורת לתוך הכף הוא שופך גם אותה לידי המקטיר. חברו של המקטיר משתחווה ויוצא. המקטיר מחכה עד שכל העם יפרשו מבין האולם ולמזבח, ולאחר שהממונה נותן לו הוראה הוא שופך את הקטורת על הגחלים שעל המזבח. את השפיכה הוא מתחיל בצד של המזבח שרחוק ממנו על מנת שלא יכווה. לאחר סיום ההקטרה הוא משתחווה ויוצא.
הקטרת הקטורת ביום הכיפורים
ערך מורחב – יום הכיפורים בבית המקדש
היו הבדלים בהקטרת הקטורת בשאר ימות השנה מהקטרתה ביום הכפורים (אבל לא היו הבדלים במרכיביה):
- הקטרת הקטורת בקודש הקדשים נעשתה רק ביום הכיפורים שהיה גם היום היחיד בשנה בו הכהן גדול נכנס לקודש הקדשים.. לפני כניסתו לקודש הקדשים. הוא פשט את שמונת בגדי הזהב ולבש ארבעה בגדי כהונה הנקראים בגדי לבן.
- בערב יום הכפורים כתשו שוב את הקטורת כדי לעשותה 'דקה מן הדקה' - להקטרתה ביום הכפורים בקודש הקודשים.
- כמות הקטורת, ששם הכהן הגדול בכף הזהב לפני הולכתה והכנסתה לקודש הקודשים, הייתה מלוא חופניו - מכאן שכמות הקטורת השתנתה לפי גודל כפות ידי הכהן הגדול.
שימוש חד פעמי בקטורת
בציווי ה':
- קורח עם מאתיים וחמישים מאנשיו הקטירו קטורת, יחד עם אהרן הכהן. אש יצאה מלפני ה' ושרפה את קורח ועדתו.[4]
- אהרן הכהן השתמש בקטורת כדי לעצור את המגפה שפרצה בעם, מיד לאחר אירוע קרח ועדתו[5]. מכאן למדו חז"ל שהקטורת יכולה להמית אם השימוש בה נעשה שלא כדין, אך גם להחיות, כאשר משתמשים בה כיאות, על פי התורה.
ללא ציווי ה':
- נדב ואביהוא בני אהרן הקטירו קטורת זרה אשר לא צוו. בשל כך הם נענשו ומתו.[6]
- עוזיהו מלך יהודה נכנס להיכל להקטיר קטורת. הוא נענש על כך בצרעת עד יום מותו.[7]
הקטורת במדרש
"אמר הקדוש ברוך הוא, מכל הקורבנות שאתם מקריבין, אין חביב עלי כקטרת. תדע, שכל הקורבנות כולן לצורכיהן של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על החטא. והאשם כן. העולה באה על הרהור הלב. השלמים אינן באין אלא לכפרה, שהן באין על מצות עשה. אבל הקטרת, אינה באה לא על החטא ולא על עוון ולא על האשם, אלא על השמחה. הוי, שמן וקטרת ישמח לב".
ומוסיף המדרש ואומר "חביבה הקטרת לפני הקדוש ברוך הוא. תדע לך, שהרי דוד נתאווה להקטיר קטורת, שנאמר: עולות מחים אעלה לך עם קטרת אלים אעשה בקר וגו' (תהלים, ס"ו, ט"ו)".
ועוד מובא שם "ראה כמה חביב הקטרת, שעל ידי הקטרת נעצרה המגפה. בשעה שאמר משה לאהרן, קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת, ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם (במדבר, י"ז, י"א-י"ב)".[8]
זכר לקטורת בימינו
לאחר חורבן בית המקדש הנהיגו חכמים לומר כל יום בתפילת שחרית ומנחה את סדר "פיטום הקטורת" כזכר להקטרת הקטורת בבית המקדש. בעדות המזרח וקהילות צפון אפריקה הם נוהגים למנות באצבעותיהם את סממני הקטורת בשעת אמירתם, על מנת לוודא ספירה מדויקת, ובשל האמירה "ואם חסר אחד מכל סממניה חייב מיתה", מנהג שמקובל גם בחסידות ויז'ניץ.
אמירת פיטום הקטורת נחשבת כסגולה לישועה בעניינים רבים[9].
לקריאה נוספת
- הרב ישראל דנדרוביץ, דקה מן הדקה בקטורת של יום הכפורים, בתוך ישורון, כרך לג, עמודים: תשפט-תתה.
- זהר עמר, ספר הקטורת, תל אביב, תשס"ב.
קישורים חיצוניים
- דוד פייסט פיטום הקטורת, מתוך ביטאון "בית רבקה". באתר דעת.
- הרב מנחם בורשטין,"הקטורת",עמ' 174-180 בספר "אחד היה אברהם", ירושלים, (תשנ"ט).
- על הקטורת במגילות מדבר יהודה ראו: רחל אליאור, "גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא" בתוך הנ"ל, עורכת, גן בעדן מקדם, עמ' 105-142
הערות שוליים
- ^ מסכת כריתות, דף ו' עמוד ב'
- ^ מסכת יומא, דף כ"ו עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ב', הלכה ג'
- ^ ספר במדבר, פרק ט"ז
- ^ ספר במדבר, פרק י"ז
- ^ ספר ויקרא, פרק י'
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוקים ט"ז-כ"א
- ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:מדרש רבה) מספר עברי תצוה לא מוכר.שמות רבה, פרשה תצו"ה, פסקה ט"ו
- ^ רבי שבתי ליפשיץ, סגולות ישראל, באתר היברובוקס.
