קפילא
קפילא הוא כינוי בהלכה לגוי הטועם תבשיל שנתערב בו איסור ויש חשש שנתן בו טעם. לטעם ישנה משמעות, משום שההלכה היא שטעם כעיקר - דהיינו שמספיק טעם של איסור כדי לאסור תבשיל מותר. אך אם הגוי לא חש בטעם ניתן לסמוך על דבריו ולאכול את התבשיל.
לדוגמה: אם חתיכת שומן חזיר נפלה לתוך סיר המכיל מרק ירקות והתבשלה עמו[1], ואין ידוע האם מורגש טעמה של החתיכה בכל התבשיל, או שמא טעמה התבטל ברוב, יש לתת לגוי, שמותר לו לאכול בשר חזיר, לטעום מן התבשיל, ושואלים אותו האם הוא מרגיש בו טעם חזיר.
הפירוש המילולי של 'קפילא' הוא "נחתום". יש שפירשו שיש לתת דווקא לנחתום משום שאין חשש שישקר, שהרי אם ישקר תיפגע אמינותו המקצועית[2]. ואילו יש אומרים שנקטה הגמרא במושג נחתום משום שהיו רגילים לתת לו, אך ניתן לתת לכל גוי[3].
דיניו
נחלקו הראשונים באיזה מקרה ניתן להתיר את המאכל על פי חוות דעתו של הקפילא. לפי שיטת רש"י רק אם יש פי שישים בתבשיל ההיתר לעומת האיסור, ניתן להתירו על ידי טעימת הקפילא, לר"י אם יש פי שישים לא צריך קפילא והתבשיל מותר בכל מקרה ורק אם אין שישים צריך קפילא להתיר, ולפי שיטת הרמב"ן, אם יש קפילא צריך לשאלו בכל המקרים ואם אין, צריך שישים בתבשיל כנגד האיסור כדי להתירו.
להלכה פסק השולחן ערוך[4] כשיטת הרמב"ן, ואילו הרמ"א פסק שלא סומכים כלל על קפילא אלא בכל המקרים צריך שיהא שישים בתבשיל כנגד האיסור כדי להתירו.[5] נחלקו הפוסקים אם זה משום שלא סומכים על נכרים, או משום שאין אנו בקיאים בטעם.
לפי הטעם הראשון, ישנו פתרון מעניין שפורסם בשם הרב שמואל סלנט, במקרה ונתערב דבר איסור בפחות משישים (שלדעת הרמ"א אי אפשר להתירו על ידי קפילא גוי) אפשר להביא קפילא שיטעם, ואם יאמר שאין טעם איסור, יטעם מהתבשיל יהודי ספרדי הנוהג על פי הכרעת השולחן ערוך, ואם גם הוא יאמר שאין טעם איסור, יוכל האשכנזי הנוהג על פי הכרעת הרמ"א אף הוא לאכול, שהרי על יהודי מותר לסמוך לפי דעה זו.
זהותו
נחלקו הראשונים[6] מי יכול לשמש כקפילא. לפי דעתם של כמה מהראשונים, רק גוי מומחה לטעם שמלאכתו בכך נאמן, והסיבה שהוא נאמן היא משום שלא מרע אומנותיה =(לא יהרוס אומנתו), לא ישקר ויצא לו שם שאינו מבין בטעם. לרוב הדעות במקרה זה צריך שידע שסומכים עליו משום שדווקא אז לא מרע אומנותיה.
לעומת זאת, ראשונים אחרים סוברים, שצריך דווקא גוי שמסיח לפי תומו (מסל"ת) משום שאז לא תהיה לו סיבה לשקר, ואילו אם ידע שיהודים סומכים עליו בדבר הנוגע למצוות היהדות, יש חשש שישקר בדווקא. ואז אין צורך שיהא דווקא מומחה אלא כל גוי יכול להרגיש.
ישנם מקרים שבהם התערב דבר שאינו איסור מוחלט, שאף יהודי יכול לטעום. כגון - אם נתערבה תרומה בחולין שאז כהן יכול לטעום כדי להתיר לישראל לאכול מן התערובת, או במקרה שאדם אחד אסר על השני את מאכליו באיסור קונם, וחתיכת אוכל שבבעלותו של האוסר נתערבה בתבשיל, מי שלא נאסר בחתיכה יכול לטעום אותו ולקבוע אם נרגש טעמה, או אם נתערב בשר או חלב בפרווה ורוצים לערב את התערובת עם המין השני שאסור להתערב עימה בשר או חלב. במקרים אלו תלוי בשתי הדעות הנ"ל אם הרמ"א יודה שניתן לסמוך על יהודי.[7]
להלכה משמע בשולחן ערוך[8] שנוקטים כשתי הדעות. שגם מומחה נאמן בתנאי שידע שסומכים עליו וגם גוי פשוט נאמן בתנאי שלא ידע שסומכים עליו. יהודי (במקרים האמורים לעיל), נאמן בכל מקרה שהרי עד אחד נאמן באיסורין. (ומסתבר שאף עדיף שידע שסומכים עליו משום שאז יתאמץ יותר להרגיש בטעם המדויק.)
עדיפות
בגמרא מופיעות שתי דרכים להתיר תבשיל שהתערב בו איסור שטעמו אוסר: קפילא וביטול בשישים[9].
לדעת הרמב"ם, תמיד ישנה עדיפות לפנות לקפילא על מנת שיטעם את התבשיל, ואילו ביטול בשישים הוא פתרון שניתן להשתמש בו רק כאשר לא ניתן לפנות לקפילא. לעומת זאת, דעת הרמב"ן, הרשב"א והר"ן שביטול בשישים זו תקנת חכמים שקודמת לטעימת קפילא, ולכן אם אין בתבשיל פי שישים מהאיסור שנבלע בו - אין לתת לקפילא לטעום. לשיטתם, טעימת קפילא זהו פתרון שהוצע רק במקום בו לא ניתן לשער האם יש שישים בתבשיל כנגד האיסור. דעת התוספות והרא"ש ששני המסלולים שווים, וניתן לבחור האם לתת לקפילא לטעום, או להתיר על סמך ביטול בשישים.
בכל מקרה, מסכימים הראשונים שגם כאשר יש שישים - אם מורגש טעם האיסור, התבשיל אסור. זאת משום שההלכה היא שטעם כעיקר, ואילו היחס שישים בין האסור למותר רק מהווה כלל מנחה, אך ברור שאם ישנו טעם - התבשיל אסור באכילה.
הערות שוליים
- ^ כמובן שאם היא ניכרת צריך להוציאה.
- ^ תוספות חולין צז, א.
- ^ כך מסביר הבית יוסף בדעת הרמב"ם.
- ^ יורה דעה סימן צח' - פרי מגדים – שפתי דעת ד'
- ^ עיין הגהות רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן צח' המסביר מדוע אין סומכים עליו כלל.
- ^ בית יוסף יורה דעה סימן צח'
- ^ עיין ש"ך ס"ק ה', שמביא את ב' הדעות ומסיק להקל.
- ^ ש"ך שם
- ^ בבלי מסכת חולין, דף צז עמוד א'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
