קרב גזר

קרב גזר

תאריכי הסכסוך	25 בנובמבר 1177
קרב אחרי	קרב מרג' עיון
מקום	תל גזר
תוצאה	ניצחון צלבני מכריע
הצדדים הלוחמים ממלכת ירושלים איובים מפקדים בלדווין הרביעי, מלך ירושלים צלאח א-דין כוחות כ-350 אבירים, 80 אבירים של מסדר הטמפלרים, חיל רגלים בגודל לא ידוע לא ידוע במדויק כ-30,000 חיילים אבדות מספר אבדות לא ידוע המספרים המדויקים אינם ידועים.

קרב גזר (אנגלית: Battle of Montgisard) הוא קרב שנערך ליד תל גזר בשנת 1177 בין הצבא הצלבני של ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המצרי בראשות צלאח א-דין.

הקרב - חלק מסדרת מערכות שהתחוללו בין הנוצרים למוסלמים בשטחי ארץ ישראל וסוריה על גורלה של ממלכת ירושלים הצלבנית. הסתיים בתבוסה מצרית מוחלטת למרות שהצבא הצלבני היה מזערי בגודלו ביחס לצבא המצרי ולמרות שתחילת הקרבות הציבה את הצבא הצלבני בעמדת נחיתות טקטית קשה.

קרב גזר עומד בצילו של קרב קרני חיטין שחרץ את גורלה של ממלכת ירושלים, אך למעשה מדובר בתמונת תשליל של קרני חיטין, קרב גזר הוא קרב תנועה במהלכו השתמשו הצלבנים באלמנטים של הפתעה על מנת לנצל נקודות תורפה במערכת הצבאית המצרית ובמהירות על מנת לבתר את הצבא המצרי להוציא אותו משווי משקל ולהביא להתפוררותו המוחלטת.

רקע

שנות השבעים של המאה ה-12, מציינות הבשלה ושילוב של מספר תהליכים ששינו את פני המזרח התיכון בכלל ומקומה של ממלכת הצלבנים על לוח המשחק הגיאו-פוליטי. האימפריה האיובית קורמת עור וגידים ומביאה לאיחוד של הנסיכויות המוסלמיות במזרח התיכון, איחוד המעמיד אויב אדיר מול ממלכת ירושלים. ממלכת הצלבנים עצמה עומדת מול תהליכי התפוררות פנימיים. המלך באלדוין הרביעי התיישב על כיסא המלוכה בהיותו בן 13 וממלכת ירושלים נשלטה על ידי עוצר שזהותו התחלפה בסדרת תככים ורציחות.

ביום 17 בספטמבר 1176 הובס והושמד הצבא הביזנטי בקרב מיריוקפאלון, אירוע קטסטרופאלי זה הציב את כלל הנוצרים במזרח התיכון בעמדת נחיתות בהיות הביזאנטים איום - מרומז, וכוח צבאי של ממש ששימש כמשקל נגד וסכנה קבועה לטריטוריות המוסלמיות מצפון לארץ ישראל.

ממלכת ירושלים

ערך מורחב – בלדווין הרביעי, מלך ירושלים

ערך מורחב – צבא ממלכת ירושלים

מותו של המלך אמלריך הראשון העלה לשלטון את בנו מנישואים ראשונים בלדווין הרביעי שבילדותו אובחנה אצלו מחלת הצרעת. בגיל ההתבגרות החריפה המחלה והופיעה בצורה החריפה ביותר שלה.

בעת זו - בה חצר המלוכה נקרעת מסכסוכים פנימיים בין האצילים ילידי הארץ ואצילים שהגיעו זה מקרוב מאירופה ושאלת היורש למלך - שמחלתו מנעה ממנו נישואים או יורש - הפכה לקריטית ואכן עתידה להביא למלחמת אזרחים גלויה עם מות המלך, החל המחנה המוסלמי לצבור כוח שיאפשר לצלאח א-דין לנהל סדרת קרבות קשים ולחדש את כוחותיו לאחר כל קרב בעוד הצבא הצלבני נאלץ לסבול שחיקה והתשה מתמדת. על רקע תמונה קודרת זו יש מקום להערכה לכוחות הצלבניים שבניגוד למקביליהם בממלכת עכו לא פנו להגנה פאסיבית אלא נקטו מדיניות אקטיבית של תקיפה וחדירה אל תוך הטריטוריה המוסלמית במטרה לשבש את מהלכי הצבא המוסלמי ואת מעמדו של צלאח א-דין. עם ההחמרה במצבו הבריאותי של מלך ירושלים והמלחמות הפנימיות נשללה מהצלבנים אפשרות למדיניות אחידה וקוהורנטית מול הסכנה.

תפקיד מיוחד במערכת הצבאית של ממלכת ירושלים תפסו המסדרים הצבאיים שענו על הצורך הייחודי של ממלכת ירושלים בכוח צבאי מגויס תמידית הממלא תפקיד של צבא קבע, מאידך עם התגברות התלות של המדינה הצלבנית במסדרים החל משקלם הפוליטי וחוסר התלות שלהם במוסדות המדינה הצלבנית להביא את המסדרים לנהל מדיניות עצמאית שלא תמיד תאמה את האינטרסים של הממלכה. המסדרים נקטו ככלל בקו אגרסיבי שעיקרו מלחמה בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת במוסלמים ויצרו לעצמם שם של לוחמים ללא חת המוכנים להקרבה עצמית.

צלאח א-דין

ערך מורחב – צבאו של צלאח א-דין

צי צלבני תוקף את מצרים, כתב יד לספר של ויליאם מצור

צלאח א-דין וצבאו צרים על עיר נוצרית כתב יד לספר של ויליאם מצור

בשנים שקדמו לקרב, מאז תפס צלאח א-דין את השלטון במצרים במצוות נור א-דין ב-1169 היו פעולותיו העיקריות מוכוונות למטרה של השגת עצמאות מאדונו נור א-דין, הוא העמיק את אחיזתו במצרים ובסדרה של מהלכים מחושבים העביר את משרות השלטון הבכירות לידי בני משפחתו. בזירה של ממלכת הצלבנים נערכו מספר רב של פעולות מלחמה שכללו מצור על מבצרי מפתח והתקפות לעומק השטח הצלבני, יוזמות התקפיות אלו ששכיחותן הלכה וגדלה לא הגיעו לכלל התמודדות מכרעת, בשלב זה מעדיף צלאח א-דין שממלכת ירושלים תשמש כחיץ בינו לבין נור א-דין מחד וגורם המרכז את המאמצים הצבאיים של נור א-דין ומשמש כגורם מאחד בין סוריה למצרים מאידך גיסא. כך הופכת כל פעולה מלחמתית של אחד מהמחנות המוסלמיים למבצע משולב דו ראשי. הפלישה הראשונה נערכה בשנת 1170 וכוונה אל המבצרים הדרומיים של הממלכה - מבצר דרום (לטינית: Darum) ועזה, התקפה נהדפה בקרבות מרים עם הופעת המלך אמלריך הראשון, מלך ירושלים עם כוח קטן של 250 אבירים, למרות גודלו של הצבא המוסלמי ועמדת הנחיתות הקשה של הצלבנים העדיף צלאח א-דין לסגת משדה הקרב.

בשנת 1174 הצליח צלאח א-דין להכשיל קשר נגד שלטונו. הקשר, שאיחד כוחות מצריים פנימיים שהתנגדו לאיובים ואורגן בחלקו על ידי הצלבנים באמצעות שגרירם לחצר המצרית, נכשל וראשי הקושרים נאסרו והוצאו להורג. באותה שנה הצליח צלאח א-דין להדוף התקפה על העיר דמיאט מצד צי סיציליאני ולבסס את שלטונו המוחלט בתוך מצרים. מות אדונו נור א-דין ביום 15 במאי 1174 שאירע בטרם הצליח השליט הסורי לכפות את שלטונו על מצרים - בעימות שהיה עשוי לשנות את פני המזרח התיכון ומותו של המלך הצלבני אמלריך הראשון ביום 11 ביולי 1174 שהוריד מדרכו את היריב היחיד שהיה מסוגל לעמוד מולו בשדה הקרב הותירו את צלאח א-דין כדמות הראשית בחשיבותה באזור והפנו את תשומת לבו למשימת האיחוד של סוריה ומצרים.

איחוד זה, המהווה את האירוע הגיאו-פוליטי הראשון במעלה של המאה ה-12 באזור הסהר הפורה הביא בסיכומו של דבר ליצירת אימפריה איובית ממצרים למדבריות ערב עד לתימן. אחד הרעיונות המרכזיים שאיפשרו איחוד והתפשטות זו היה רעיון הג'יהד שהופנה בעיקר כנגד ממלכת ירושלים - רעיון שנוסה לראשונה בהצלחה על ידי עמאד א-דין זֶנגִי, המוכר יותר בשם זֶנגִי מצביא סלג'וקי ואביו של נור א-דין. משהושרש רעיון הגיהד הוכוון הפוטנציאל האנושי הכלכלי והצבאי של האימפריה האיובית למימוש הרעיון על מנת להשמיד את הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.

הצבא המוסלמי

הפיקוד המוסלמי היה נתון בידיו של צלאח א-דין. מספר לוחמיו של צלאח א-דין לא ידוע בוודאות, בניגוד לצלבנים, שלחימתם התבססה על שיתוף פעולה הדוק בין רגלים לפרשים, חייליו הרגלים של צלאח א-דין לא השתתפו כמעט בקרב ואיכותם נפלה מאיכות הרגלים הצלבנים. צבאו של צלאח א-דין בקרב גזר היה בעיקרו ממצרים ויחידות העילית הורכבו מהפרשים הממלוכים המעולים, המחוזות הצפוניים של האימפריה האיובית הוסיפו לצבא המוסלמי את הפרשים הכבדים וגדודים של פרשים קלים נוספים. גודלו המדויק של הצבא המוסלמי איננו ידוע אך החוקר הצרפתי וחבר האקדמיה הצרפתית למדעים רנה גרוסה (צרפתית: René Grousset) קובע כי הצבא המוסלמי מנה כ-30,000 חיילים - רגלים ופרשים.

שדה הקרב וביצורים

ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הצלבנית בארץ ישראל

קרב גזר נערך בשדה קרב שנבחר על ידי הצבא הפולש –הצבא המצרי ונגזר מתוכנית הפעולה המוסלמית שנסמכה על בידוד המבצרים הצלבניים הגדולים בדרום הארץ - אשקלון בראשם, וחדירה עמוקה תוך תנועה לאורך הדרכים הראשיות צפונה אל מרכז הארץ. עיקר המאמץ המוסלמי כוון כלפי המישור באזור שפלת החוף התחום ממזרח על ידי קו של גבעות שמפרידות בין השפלה להרי ירושלים וממערב על ידי הדיונות הטובעניות של חולות החוף. שפלה זו נחתכת לאורכה על ידי דרך המובילה ממצרים צפונה ובמקביל לה דרך הים (בלטינית Via Maris - וִיאָה מָרִיס) הנמתחת במקביל לה דרך החולות והביצות של החוף. דרכים אלו נחתכות ממזרח למערב על ידי דרך היורדת מירושלים אל כוון נמל יפו – הנמל העיקרי של ממלכת ירושלים ונשלט על ידי שורה של ביצורים קטנים שתפקידם שיטור ושליטה. העיקריות שבהן היו המגדל שברמלה ובסמוך לו הקתדרלה המבוצרת של לוד.

שדה קרב זה ראה מספר רב של מפגשים צבאיים בין צבאות מצרים לצבא הצלבני שהדרמטיים ביניהם היו קרבות רמלה. מביצורי העיר רמלה הצלבנית או גזר - מוטיסזר בשמה הצלבני לא נותר אלא מעט שלא מאפשר לשחזר את היקפם ומיקומם וההנחה היא כי ביצורים אלו היו לא יותר מטוריס - מגדל פשוט, שאפיין ביצורי דרך צלבניים קטנים. מצדים אלו היו בדרך כלל מבנה קטן ומרובע בדרך כלל בן שתי קומות שאיפשרו תצפית למרחק ושמירה על דרכים הסמוכותת. במגדל שהה חיל מצב קטן ששימש ככוח שיטור ואבטחה לזרוע המנהלית. הלחימה מתוך המגדל נערכה מתוך חרכי ירי ועמדות על הגג אך המבנה לא נועד לעמוד במצור שיטתי או הרעשה.

מהלך הקרב

התכנסות הכוחות

תחילת שנת 1177 ראתה מאמץ נוסף מצד ממלכת ירושלים לתקוף את צלאח א-דין, לערער את תוכניותיו ולפצל את כוחותיו. תקוות הצלבנים הייתה ליצור מומנטום מספיק שיאפשר לכוחות איסלמיים המתנגדים לצלאח א-דין הפועלים כל העת מתחת לפני הקרקע לפעול כנגד הסולטאן המצרי ולאפשר שבירת טבעת החנק שהתהדקה על ממלכת ירושלים. תחילה כוון המסע נגד מצריים בתמיכת צי ביזאנטי אך וויכוחים חשדנות וחשש הביאו את הצלבנים לכוון את התקפתם אל הערים הסוריות שבשליטת צלאח א-דין ולוותר על העזרה הביזאנטית, הפעולה הצבאית הראשונה של המבצע הייתה גם האחרונה - מצור כושל על מבצר חראם הביא לריתוק הצבא הצלבני בצפון ופתח את הדרך לצבא מצרי לפלוש לממלכת ירושלים ללא חשש מהתנגדות של ממש.

בתחילת החורף של שנת 1177 הופיע צבא מצרי שחצה את מדבר סיני בגבול הדרומי של מדינת הצלבנים, המטען הכבד של הצבא הושאר במחנה זמני באל-עריש וכוח הפלישה נכנס לארץ ישראל באזור מבצר דרום - דיר אל בלח של היום.

מסדר הטמפלרים שהחזיק במבצר עזה הצליח להזרים אל תוך המבצר כוח תגבורת לחיל המצב הקטן ששהה בעיר ובמקביל הספיק מלך ירושלים להכריז על גיוס כללי ולהגיע אל העיר אשקלון, המבצר העיקרי של ממלכת ירושלים בדרום. ביום 24 בנובמבר הגיע הצבא המצרי אל חומות העיר אשקלון ולכד את הצבא הצלבני מאחרי חומות העיר אך מבלי יכולת לנהל מלחמת מצור של ממש, מחוסר במכונות מצור.

כיבוש רמלה ולוד

גדודים של הצבא המצרי נעו צפונה תוך שהם מתעכבים לזרוע הרס ביישובים צלבניים בדרכם, כפי שאירע בעבר - במהלך קרבות רמלה נעו המצרים לאורך מישור החוף מרכזים את המאמץ המלחמתי אל האזור האסטרטגי של הערים לוד ורמלה.

העיר רמלה לא הייתה מבוצרת ומגדל בודד שמר על העיר, כל לוחמי רמלה נקראו על ידי המלך ויצאו עמו דרומה, מעט התושבים שנותרו נמלטו אל מבצר מיראבל (Mirabel - יפה נוף והיום מגדל אפק) והעיר עצמה הועלתה באש על ידי המוסלמים שהמשיכו אל לוד וכבשו את העיר שתושביה ניסו למצוא מחסה על הכנסייה המקומית - כנסיית סנט ג'ורג.

גדודים אחרים הגיעו אל פאתי העיר קלקיליה בעוד גדודים אחרים נעים מזרחה אל כוון העיר ירושלים. תושבי העיר שנותרה אף היא ללא לוחמים נכנסו לפאניקה, תושבים צבאו על שערי מגדל דוד ותפילות נערכו בכנסיות העיר להצלה מידי האויב שבשער.

עיקר הצבא המצרי - בפיקודו של צלאח א-דין התנהל במאסף ונע לאיטו במישור שבין תל צפית בואכה תל גזר עליו שכן מבצר צלבני קטן בשם מונז'יסר (צרפתית: Montgisard). עם זאת בשלב זה עשה צלאח א-דין שגיאה קריטית והסיר את המצור מעל אשקלון ומבצר דרום מבלי להשאיר תצפיות או לחסום את הדרכים המובילות צפונה - תוך שהוא חושף את צבאו להתקפה מאחור.

בספרו "אמנות המערכה" הדן בטקטיקה והאסטרטגיה של צבאות מודרניים מנתח ההיסטוריון והוגה הדעות שמעון נוה את הדינמיקה שנוצרה: "נקודת תורפה מערכתית פירושה זיהוי של מצב מסוים שנוצר על ידי הצטברותן של נסיבות מערכתיות מסוימות, ואשר מעודד הנחתת מהלומה אשר תבטל את יכולתה של המערכת המובסת לבצע את משימתה המקורית."

טעות זאת נוצלה במהירות על ידי הצלבנים, הצבא המלכותי בלווית קומץ אבירים טמפלרים מעזה יצא את חומות העיר ופנה צפונה לאורך דרך הים. על פי ספרו של פרופסור יהושע פראוור "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל", התיאורים הצלבניים של הקרב משאירים את שאלת הפיקוד מעורפלת, על פי מסקנות המחקר המפקד הראשי של צבאות הצלבנים - בפועל - היה רינו משאטיון כשהם נעזרים במודיעין ונסמכים על אלמנט ההפתעה ומהירות תנועתם הדביקו הצלבנים את הגוף המרכזי של הצבא המצרי. המצרים עד לשלב המגע לא היו מודעים לנקודת התורפה שנוצלה על ידי הצלבנים והיו עיוורים לחלוטין לכוח הרודף אחריהם. שמעון נוה מציין בספרו כי מצב בו "המערכת הסבילה אינה מודעת כלל לחולשותיה שלה ולא חשה שהיריב זיהה את פגיעותה וחסרה כל מודעות למערכה המתנהלת נגדה" הוא נדיר ביותר ומתרחש מתוך "בורות יוצאת דופן" - במקרה דנן בורותו של צלאח א-דין.

קרב גזר

שני הצבאות נפגשו באזור תל גזר, מלכתחילה היו יחסי הכוחות בלתי אפשריים, מול עשרות אלפי חיילים מצרים עמד צבא נוצרי של מספר מאות לוחמים. הצבא המצרי הופתע ובעוד מפקדיו מנסים לארגן מחדש את הכוחות, להפנות אותם אל כוון הכוח התוקף תוך שהם שמים את התל כציר, בסיס להתארגנות ולספיגת האימפקט של ההתקפה הנוצרית. הצלבנים הידקו את שורות הפרשים ותקפו את הצבא המצרי כאשר הקבוצה המובילה בפיקודם של האחים בלדווין ובליאן מרמלה - זכות השמורה להם בהיותם אדוני האחוזה עליה נערך הקרב. מעוצמת ההתקפה נשברו שורות הצבא המצרי לאחר קרב קצר החלו המצרים לברוח לכוון דרום ובעקבותיהם גדודי צלאח א-דין כאשר הצלבנים רודפים בעקבותיהם תוך שהם ממשיכים את המרדף דרומה אל החולות של סיני.

הקרב נחשב גם לנקודת שיא בהיסטוריה של מסדר הטמפלרים, חלקם בקרב למרות מספרם הזעום היה מכריע:

אודו, המאסטר של מסדר הטמפלרים היה כיהודה המכבי, בפיקודו 84 אבירים ממסדרו איתם רכב לקרב מחוזקים על ידי סימן הצלב. בדהרה כאיש אחד הם תקפו מבלי לפנות ימינה או שמאלה הם כוונו את התקפתם לכוחות עליהם פיקד צאלח א-דין וחדרו לתוכם כשהם מכים לכל כוון מפילים ומועכים. צאלח א-דין נדהם והתמלא הערצה (לנוצרים) משראה איך אנשיו נפוצים לכל עבר, בורחים לכל כוון ונהרגים לפי חרב. הוא דאג רק לביטחונו וברח. הוא עלה על גמל מרוץ וזרק מעליו את שריונו ובקושי הצליח להימלט עם קומץ מאנשיו

הצבא המצרי איבד כל יכולת ארגון או התנגדות, רוב המצרים ניסו לברוח ברגל תוך שהם זורקים מעליהם שריון וכלי נשק להקל בבריחה בדרכם דרומה הם נתקלו בבדואים משבטים מקומיים שהרגו בהם על מנת לשדוד את המעט שעוד נותר. מטען המחנה באל-עריש נפל אף הוא בידי הבדואים שהרגו את חיל המצב שנותר במחנה עם קבלת הידיעה על תוצאות קרב גזר.

צלאח א-דין עצמו ניצל בקושי רב, מלווה בשומרי ראשו הוא חצה את מדבר סיני והגיע לקהיר ביום 8 בדצמבר. המפלה בקרב גזר שנקראה בפי ההיסטוריונים המוסלמים "יום רמלה" הייתה מושלמת, הצבא המצרי הושמד לחלוטין בתבוסה הקשה ביותר שספג צלאח א-דין מאויב נוצרי או מוסלמי. הצלבנים שלא האמינו לגודל ניצחונם ראו אותות ומופתים בשמיים ובארץ - גאורגיוס ה"קדוש" (סנט ג'ורג) נראה משתתף בלחימה לשחרור כנסייתו שחוללה בלוד, הצלב האמיתי שנישא לשדה הקרב גדל לממדים אדירים וראשו נגע בשמיים בעוד בסיסו בידי הפטריארך של בית לחם. גם במבט מפוקח ניצחון הצלבנים היה לא פחות מנס, שנקנה באבידות כבידות הן על ידי האוכלוסייה האזרחית ביום שלפני הקרב המכריע והן במהלך הקרב. למרות שמספרים מדויקים לא ידועים הרי שדווח תקופתי המתייחס לבית החולים ההוספיטלרי הגדול בירושלים (כיום המוריסטן) מציין כי לאחר הקרב הגיעו לבית החולים לטיפול רפואי 750 פצועים.

לאחר הקרב

מבצר שטונף (המבצר החדש)

למרות האבידות הכבדות ולמרות שבריחתו משדה הקרב לא תרמה להאדרת שמו הטוב לא היה בתוצאות קרב זה להכריע פוליטית או מדינית את צלאח א-דין, אחיזתו בעולם המוסלמי של המזרח התיכון הייתה חזקה ועמוקה והתבוסה הצבאית לא ערערה את מעמדו. לאחר תקופת התאוששות חזר צלאח א-דין לאסוף צבא תוך שהוא נשען על המשאבים הבלתי נדלים של העולם המוסלמי תחת שלטונו תוך שהוא חוזר למדיניות מלחמת הקודש נגד מדינת הצלבנים.

יום הקרב - ה-25 בנובמבר הוא יומה של קתרינה הקדושה ועל מקום הקרב הקימו הצלבנים כנסייה על שמה בלטינית - Sainte Katerine de Mongisart. כנסייה זו מוזכרת במסמך המתאר את נכסי הכנסייה של המדינה הצלבנית, עם זאת חפירות שנערכו בתל גזר לא העלו שרידים למבנים צלבניים.

במישור המעשי - הצלבנים, מתוך הבנה כי הניצחון לא יביא להקלה בלחץ המוסלמי חתמו על הסכם שביתת נשק עם צלאח א-דין ופנו לנצל את ההפוגה לביצור נקודות מפתח בממלכה. ירושלים זכתה לטיפול יסודי בביצוריה שהוזנחו במהלך השנים וחלקם עמדו על סף התפוררות. לצורך ביצוע משימה זו הוטל מס כללי על תושבי המדינה שהכנסותיו קודש לשיקום ביצורי ירושלים. עד לאותו זמן היה נטל תחזוקת מבני הציבור בעיר מוטל על אוצרו הפרטי (המדולדל) של מלך ירושלים, עתה הוברר לרשויות הממלכה כי אין המלך חייב לממן את ניהול המדינה וביצורי עיר הבירה וכי מימון זה הוא חובה של כל האזרחים. תפיסה זו הייתה חידוש מהפכני במאה ה-12 גם ביחס למדינות אירופה. כך תרם הצורך לחזק את ירושלים להלכות המיסוי שישפיעו בעתיד על סדרי המנהל בעולם המערבי. במקביל חוזק מבצר נטוש על הדרך לדמשק מתחת לבניאס המוסלמי - מבצר שטונף (הונין) וביחד עם מבצר תבנין חוזק הגבול הצפוני של ממלכת ירושלים.

בנוסף נבנה מבצר קטן -שסטלה, (בלטינית: Vadum Iacob) כיום ידוע בשם מצד עתרת המבצר ממוקם לגדות נהר הירדן, כקילומטר אחד דרומית לגשר בנות יעקב כדי לאבטח את הגשר החוצה את נהר הירדן, עליו עברה הדרך הראשית בין טבריה לדמשק. מבצר זה עמד במרכז העימות הבא שהתפתח בין ממלכת ירושלים לצבאות צלאח א-דין, קרב מרג' עיון, שתוצאתו הייתה שונה לחלוטין.

לקריאה נוספת

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב גזר בוויקישיתוף

הערות שוליים

21547261קרב גזר