קריאת התורה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קריאת התורה היא הקראה של פרשה מתוך ספר תורה, לפני ציבור - לפחות מניין. קריאת התורה היא אחת התקנות העתיקות ביותר ביהדות. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית של שבת ושל ימים טובים (קריאה של פרשה ארוכה), וכן במנחה של שבת, ומדי יום שני וחמישי בתפילת שחרית (קריאה קצרה). בנוסף נערכת קריאה בתורה במועדים מיוחדים, כגון בשחרית של ראש חודש, חנוכה ופורים, ובתעניות (בשחרית ובמנחה).

קריאת התורה נעשית מתוך ספר תורה בו כתובים הפסוקים ללא ניקוד, פיסוק וטעמי המקרא. הקורא בתורה מכונה "בעל קורא" ותפקידו לקרוא בתורה באופן מדויק, על פי הניקוד, הפיסוק וטעמי המקרא אותם הוא משנן בעל פה.

קריאה בתורה ועלייה לתורה מהוות מרכיב מרכזי בחגיגת בר מצווה כיום.

MORNING TORA READING.jpg Purim 2018.jpg
בעל קורא והעולה לתורה בעת קריאה בספר תורה
(מימין בספר תורה אשכנזי ומשמאל בספר תורה ספרדי)

מקור הדין

תיקון קוראים. ספר שמשמש לאימון בקריאה בתורה. בספר שתי עמודות בכל דף, ובהן טקסט מנוקד וטקסט בכתב של ספר תורה, זה לצד זה.

קריאה בתורה במועדים קבועים היא תקנת חז"ל,[1] אם כי ישנם דעות לפיהם חיוב קריאת כמה מארבע פרשיות הוא מהתורה. בזמן שבית המקדש היה קיים נהגה מצוות הקהל, שעיקרה קריאה בתורה על ידי המלך במוצאי יום טוב ראשון של סוכות בשנה שאחרי שנת השמיטה (פעם ב־7 שנים) בבית המקדש.

התקנה הראשונית של קריאת התורה בכל שבת, שני, וחמישי, מיוחסת למשה רבינו בהיות בני ישראל במדבר,[2] לאחר שנותרו בני ישראל שלושה ימים ללא לימוד תורה,[3] והקריאה במועדים את הקטע המתאים לאותו מועד מיוחסת למשה עצמו.[4] לעזרא הסופר מיוחסת תוספת פסוקים בכל קריאה, וכן תוספת במספר האנשים העולים לתורה.[5] כן מיוחסת לעזרא הנהגת טעמי המקרא ופיסוקו[דרוש מקור].

היסטוריה

איזכור קריאת התורה בתנ"ך עצמו

אירוע ובו קריאה בתורה בפומבי מוזכר גם בתנ"ך עצמו, כפי שמסופר בספר נחמיה, פרק ח', על קריאת תורה המונית בתחילת ימי בית המקדש השני:

ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין, לשמוע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים. ואזני כל העם אל ספר התורה...

קריאה פומבית זו הייתה למטרת לימוד המון העם את חוקי התורה והמצוות, ובעקבותיה נערכו שינויים בנושאים שונים.

איזכור במקורות חיצוניים

אזכור לקריאת התורה מופיע בכתבי יוספוס פלביוס, ופילון האלכסנדרוני, שניהם מהמאה השמינית לאלף הרביעי (סוף ימי בית שני). גם מחברים רומאים אחרים בני התקופה מוסרים כי היהודים עוסקים בבתי הכנסת בקריאה בתורה ובלמידת חוקיה, אף שתפילת הציבור עדיין אינה מוזכרת בוודאות. על פי זה נראה שהנהגת קריאת התורה מוקדמת לתפילה בציבור.

פעם בכמה זמן מסיימים את התורה?

הקריאה בתורה נהגה בשבתות, וכן בימים שני וחמישי, כאשר קראו חלק קצר מתחילת הפרשה של אותה שבוע. בימי התלמוד נמסר לנו על שני מנהגים מקבילים: בארץ ישראל היו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים (או אחת לשלוש וחצי שנים), ואילו בבבל היו מסיימים אותה אחת לשנה, בשמחת תורה. לפיכך, הפרשיות שקראו כל שבת בארץ ישראל היו קצרות יותר. ככל הנראה מנהג בבל התקבל בארץ ישראל במאה השביעית לאלף החמישי בעקבות עולים שעלו לארץ ישראל באותה תקופה.[6]

צורת הקריאה

קריאה התורה בבתי הכנסת נעשית מתוך ספר תורה כשר, הכתוב על קלף בדיו מיוחד. הקריאה היא בניגון טעמי המקרא, כאשר המנגינה של הטעמים שונה מעדה לעדה. בעבר כל עולה לתורה היה קורא בעצמו את חלק הקריאה שלו, אולם מאחר שספר התורה אינו כולל ניקוד, פיסוק וטעמי המקרא, על הקורא לשנן אותם בעל פה לפני הקריאה. בשל הקושי התפתח הנוהג המקובל כיום לפיו כל הפרשה נקראת על ידי "בעל קורא", בעוד העולה לתורה קורא יחד עמו בלחש. אצל יהודי תימן השתמר המנהג המקורי, והם עדיין נוהגים שהעולה לתורה קורא בעצמו. גם אצל הספרדים נהוג שעולה לתורה המכיר את הקריאה קורא אותה בעצמו במקום הקורא. הרבה בעלי קריאה נוהגים להסתייע במהלך הקריאה ב"יד" מוכספת איתה מצביעים על מקום הקריאה. הקריאה נעשית רק כאשר יש מניין מתפללים (עשרה).

הקריאה בשבת, שהיא הקריאה המרכזית בימות השבוע מחולקת לשבעה חלקים ("עליות"), כאשר לכל עליה מוזמן אדם אחד, המברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחריה וקורא בלחש עם בעל הקורא (או קורא בעצמו בקול רם). הברכות קרויות "ברכות התורה". הגבאי עומד בסמוך לבעל הקורא ואחראי לקריאת האנשים לעלות לתורה אצל האשכנזים נהוג שלאחר הקריאה מגביהים את ספר התורה ומציגים אותו לציבור - "הגבהה", ולאחר מכן גוללים אותו - "גלילה". אצל הספרדים מגביהים את הספר לפני הקריאה, והכינוי לכך הוא "הקמת ספר תורה". אצל התימנים הספר שוכב על התיבה, ומגביהים את היריעה בלבד ולא את כל ספר התורה.

לאחר הקריאה בתורה בשבתות קוראים פרק מיוחד מספרי הנביאים - "הפטרה", הקרויה כך כי היא נוספת לקריאה הרגילה.

נהוג בקהילות אשכנז לעמוד לפני קריאת הפסוק האחרון בכל אחד מחמישה חומשי תורה, וכשהבעל קורא מסיים את קריאת החומש אומר הקהל "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזָּק", ולאחר מכן חוזר על כך הבעל קורא. מנהג זה מבוסס על דברי הראשונים[7] שהסתמכו על הפסוק בספר יהושע "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ... הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ" (א', ח-ט). בעבר היה נהוג לומר "חזק חזק חזק", ובדורות האחרונים התגבש נוסח המבוסס על הפסוק בספר שמואל ב' "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (י', י"ב).[8]

ליהודי תימן מספר מנהגים מיוחדים בקריאת התורה:

  • שימור המנהג המקורי לפיו העולה לתורה קורא בעצמו.
  • שימור המנהג שהחל מימות עזרא, לפיו לאחר כל פסוק בתורה נקרא בקול תרגום אונקלוס (ובהפטרה תרגום יונתן), למעט בשני וחמישי ורוב הקריאות שאינן בשחרית[9]. נהוג כי הקורא את התרגום הוא נער או ילד.
  • נהוג שילד עולה שישי.

דקדוק בקריאה

הקריאה צריכה להיות מדוקדקת כפי הנכתב בספר התורה. במקרה שטעה הבעל קורא, יש מן הראשונים שכתב כי טוב שלא להעמידו על טעותו בעת הקריאה, כדי שלא להלבין את פניו[10], אך ראשונים אחרים כתבו כי על הציבור לתקנו מיד ולהחזירו שוב לקרוא כיאות[11], וכן נפסק בהלכה[12]. אמנם באחרונים קיימים מספר חילוקים מתי יש להחזיר את הבעל קורא, ומתי אין להחזירו.

סדרי הקריאות

בשבתות, מלבד שבתות שחלות בחגים, קוראים בתורה את פרשת השבוע. בקריאת התורה של שבת במנחה, וכן בימי שני וחמישי (מלבד אם חלים בחג או בצום) קוראים לשלושה עולים חלק מפרשת השבוע הקרובה (בדרך כלל את החלק הראשון מתוך שבע העליות של הפרשה). בשבתות מיוחדות כמו שבת שחלה בראש חודש או ארבע פרשיות, בקריאה של העולה האחרון (מפטיר) קוראים קטע מהתורה הקשור ליום.

בחגים קוראים קטע מהתורה הקשור לימי החג. בכל החגים מלבד סוכות, קוראים בשני ספרי תורה, קטע אחד העוסק בצווי על החג או בנושא הקשור לחג ובספר השני קוראים למפטיר קטע העוסק בקרבנות החג. בחג הסוכות קוראים רק את פרשת קרבנות החג, להוציא את שבת חול המועד בה קוראים קטע מפרשת כי תשא, שסופו עוסק בשלוש הרגלים, ולעולה האחרון קוראים את פרשת הקרבנות. בראש השנה קוראים את הקטע העוסק בלידת יצחק, גירוש ישמעאל מבית אברהם והצלתו ממוות בצמא. ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק, להזכיר את זכותו ביום הדין. ביום כיפור קוראים בבוקר את הפרשה העוסקת ביום הכיפור בבית המקדש, ובתפילת מנחה של יום כיפור קוראים את פרשת איסורי עריות.

בתעניות קוראים את פרשת ויחל, מתוך פרשת כי תשא, העוסקת בבקשתו משה למחילה על חטא העגל. בתשעה באב בבוקר קוראים את פרשת "כי תוליד בנים" מתוך פרשת ואתחנן העוסקת בחטאי ישראל ובעקבות זאת גלותם מארץ ישראל.

סביב קריאת התורה בשבתות התקבל המנהג של לימוד "פרשת השבוע", כלומר הפרשה שקוראים באותה שבוע. לפיכך, נהוג לחלק את התורה ל"פרשות", ולא לפרקים וכדומה.

עיכוב קריאה

מרכזיותה של הקריאה בתורה בתפילה הפכה אותה גם למקום קנסות. לפי מנהג אשכנז בעבר התאפשר למי מבני הקהילה (כולל נשים) שמחה כנגד עוול שנגרם לו על ידי חבר אחר בקהילה או אפילו הציבור עצמו, למנוע את הקריאה בתורה עד אשר התחייב הקהל או אחד מן הפרנסים לסייע בידי הקובל.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הלכה

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. ליתר דיוק - תקנת נביאים, ראו בהמשך הערך
  2. כאן וראה את ההקשר בדברי התלמוד שבמקור הבא
  3. בבא קמא פ"ב א
  4. כאן - מסתמך על הפסוק הזה
  5. ראו כאן פירוט תוספות עזרא
  6. חיים סיימונס, הבדלים בקריאת הפרשיות בין בני א"י ובין בני חו"ל, סיני ק"ו (1990), עמ' לד
  7. המנהיג לב ע"א; ארחות חיים, הלכות שני וחמישי אות טו; הובאו בבית יוסף אורח חיים קל"ט וברמ"א שם סעיף יא
  8. "דברי קהלת", פרנקפורט תרכ"ב, עמ' 89
  9. למנהג תימן מתרגמים את הקריאות שבשחרית שבת ויום טוב, בשחרית חול המועד פסח, וכן שבמנחת תשעה באב ויום הכיפורים.
  10. רבי אברהם בר נתן, ספר המנהיג, עמ' ק"ס. הובאו דבריו בטור, אורח חיים, סי' קמ"ב. ראו גם אורלי הררי, פסק הלכה: אסור לפגוע בקורא בתורה ששוגה, באתר ערוץ 7, 17 ביולי 2015.
  11. משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק י"ב, הלכה ו'.
  12. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קמ"ב, סעיף א'.


מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0