רבי מאיר

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי מאיר
דור דור רביעי לתנאים
בית מדרש בי רבי עקיבא
רבותיו רבי עקיבא, רבי ישמעאל; אלישע בן אבויה
חבריו רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון, ואשתו ברוריה
תלמידיו רבי יהודה הנשיא, סומכוס

רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, ממנהיגי התקופה שאחרי מרד בר כוכבא. הגמרא במסכת גיטין מביאה כי הוא היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. הגמרא אף אומרת במקום אחר כי שמו המקורי היה נהוראי (או מישא - לגרסה אחרת), תרגום ארמי ל'מאיר', ונקרא מאיר היות ש'האיר עיני חכמים בהלכה'. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבת לאישה חכמה ובקיאה בתורה.

חריפותו של רבי מאיר הייתה ידועה במיוחד, עד שאמרו עליו[1]: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים". כמו כן אמרו עליו: "כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה"[2].

רבותיו

רבו המובהק[3] היה רבי עקיבא, ממנו למד פלפול וסברות, עד שאמרו "סתם משנה - רבי מאיר היא, ואליבא דרבי עקיבא". אך הוא מוזכר כתלמידם של עוד כמה תנאים דומיננטים. גם רבי ישמעאל, בר הפלוגתא הגדול של רבי עקיבא, מוזכר כרבו, ממנו קיבל הלכות שהיו מסורות בידו מדורות קודמים[4], וכן אלישע בן אבויה (המכונה "אחר"), התנא שיצא לתרבות רעה. על כך אומרת הגמרא[5]: "רבי מאיר - רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כלומר, למד ממנו רק את הדברים הטובים. רבי מאיר מוזכר בין חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא אחרי מות 24,000 התלמידים. הוא הוסמך לרב במסירות נפשו של רבי יהודה בן בבא בתנאים מחתרתיים באזור שבין אושא לשפרעם (כיום צומת סומך).[6]

חייו

לפרנסתו עסק רבי מאיר בלבלרות.[7] הוא כתב ספרי תורה ומגילות. כדי לשפר את כתיבתו ולהעניק לה יופי וחן עירבב סוגים שונים של דיו סממנים (צמחים).[7] הוא היה בעל זיכרון טוב וגילה בקיאות בכל ספרי הקודש. בגמרא מסופר עליו כי פעם נקלע למקום ללא ספרי קודש וכתב את כל מגילת אסתר מזיכרון בלבד.[8]

פעולותיו

רבי מאיר היה בין החכמים שייסדו מחדש את הסנהדרין באושא, לאחר שנעקרה ונסגרה ביבנה, בעקבות המרד.[9] בתלמוד הבבלי מתואר כי שם מונה להיות ה'חכם',[10] תפקיד שמהותו לא הובררה.

רבי מאיר אמנם נחשב למחמיר בעמדתו ההלכתית, אך גישתו כלפי עמדות וקולות אחרים, שאינם מהעולם הרבני, הנה סובלנית וקשובה. הוא ניהל שיחות עם פילוסופים,[11] ומוזכר כי היה מושל משלים, ז'אנר מוכר בעולם ההגות הרומאי.[12] הוא מוזכר גם כמי שנשלח לנהל שיחות עם הרומאים ברומי. עובדה נוספת התורמת להתרשמות כי עמדתו הייתה פתוחה וסובלנית, היא הישארותו נאמן ותלמיד לרבו אלישע בן אבויה גם לאחר שיצא זה לתרבות רעה , וכונה בגנאי "אחר".[13] (אמנם לפי מקורות מסוימים הייתה תוכניתו לנסות ולהחזירו בתשובה, אך גם בהם ניכר כי לא הייתה זו כוונתו היחידה).

יחסו לאנשים פשוטים, שכונו באותם ימים עמי ארצות, היה מורכב: מחד, החמיר ביחסו אליהם ותבע שלא לסעוד אצלם, מאחר שלא הקפידו בדרך כלל על הפרשת תרומות ומעשרות ולא נזהרו מטומאה.[14] הוא אף גינה באופן נמרץ את המשיא את בתו לעם הארץ, מחשש שהיא תהפוך לאשה מוכה,[15] וסבר שאשה הנישאת לעם הארץ הופכת לחשודה על אי קיום פרטי ההלכה, משום שהאשה מושפעת ממנהגי בעלה יותר מאשר היא משפיעה עליו.[16] מאידך, היה נוהג לעמוד בפני זקן עם הארץ.[17]

תרומתו לעולם ההלכה ולכינונה של המשנה היא משמעותית. אחד מהקבצים העיקריים מהם הורכבה משנתו של רבי יהודה הנשיא היא 'משנתו של רבי מאיר', הדומיננטיות של משנתו כנראה כה רבה, עד כי רבי יוחנן טבע את הכלל "סתם משנה רבי מאיר... אליבא דרבי עקיבא". רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר במשנה ללא ציון שם הוא מדברי רבי מאיר, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית מדרשו של רבי מאיר.[18]

רבי מאיר, על אף שהיה ממחבבי וממדגישי קדושתה של ארץ ישראל, וקדושתו של מי ששוכן בה, נאלץ ככל הנראה לגלות לבבל ולהיקבר שם, אך ביקש להניח את ארונו על חוף הים, כדי שילחכו גלי ימה של ארץ ישראל את ארונו. על־פי מסורת אחרת, הוא נטמן בקבר רבי מאיר בעל-הנס שבטבריה.

גלותו מוסברת בעיסוקו בפדיון שבויים מידי הרומאים,[19] אך בפירוש רש"י מופיעה אגדה שמקורה אינו ברור, לפיה יזם ר' מאיר שאחד מתלמידיו ינסה לפתות את אשתו ברוריה, כדי להוכיח לה את דעתו ש"נשים דעתן קלה" ומשהצליח התלמיד ונודע הדבר לברוריה, שלחה יד בנפשה ובשל כך הגלה עצמו.

רבי מאיר נודע כדרשן, ובכל ליל שבת היה דורש בבית הכנסת בחמת. הגמרא אומרת כי רבי מאיר היה מחלק את דרשותיו לשלושה חלקים, שליש הלכה, שליש אגדה ושליש משלים. לפי רבי יוחנן ידע רבי מאיר "שלוש מאות משלי שועלים".[12] משכך אמרו: משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים.[20]

רבי מאיר בעל הנס

בגמרא מסופר על מספר ניסים שנעשה לרבי מאיר - חיילים רומאים שרדפו אחריו הוכו בסנוורים; הוא הבטיח לסוהר ששחרר את גיסתו מבית בושת, שבו הוחזקה על ידי הרומאים כעונש, שיינצל אם יאמר "אלהא דמאיר ענני", והבטחתו התקיימה (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'). בעקבות מעשה זה, יש הסבורים שהכינוי רבי מאיר בעל הנס, המופיע במקורות החל בשנות ה-ת', מתייחס אליו. עם זאת, לדעת רבי ראובן מרגליות ואחרים[21] אין רבי מאיר בעל הנס זהה עם רבי מאיר, לאור העובדה שמצייני הקברות בארץ ישראל ציינו גם את קבר התנא רבי מאיר וגם את קבר רבי מאיר בעל הנס, ושכינוי זה כלל אינו מופיע במקורות, וכי רבי מאיר התנא אינו ידוע בתור בעל מופתים גדול. לדעת הרב מרגליות, למעשה כלל לא היה תנא בכינוי כזה, ואין הוא אלא אגדה.

תורתו

רבי מאיר סובר שחיישינן למיעוטא. כלומר - למרות הכלל אחרי רבים להטות, אין הכוונה שכוחו של הרוב מוחלט וכוחו של המיעוט מתבטל, אלא קביעת התורה היא רק שכוחו של הרוב עדיף מזה של המיעוט, ומכאן עדיפותו, ולכן במקום שלטובת המיעוט עומד כלל אחר כמו למשל חזקה, יש גם לו חשיבות.

כלל הלכתי אחר שטבע רבי מאיר בדעת יחיד, הוא נתקל פושע הוא. לפי כלל זה אדם שצעד ברחוב ונתקל בדבר מה ונפל, האחריות המלאה של המעשה ותוצאותיו מוטל עליו בלבד, כאילו עשאו בידיים. כלל זה מתייחס להלכות שונות בענייני מזיק וניזק ובכללי שומר חינם במשפט העברי.

בניגוד לדעת רבי אלעזר, סבור רבי מאיר שעידי חתימה כרתי, כלומר: החתימה היא עיקר השטר ולא המסירה, שכן היא מבססת את חלותו וכוחו המשפטי בכך, שהעדים מעידים שהכתוב בשטר אמת, ואכן בעליו של השטר הוא זה שכתב אותו.

רבי מאיר סובר ש"כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות"[22], כלומר אדם שמתגורר עם אשתו הנשואה לו ללא שיש בידה שטר כתובה בסכום שקצבו חז"ל, הרי זו בעילת זנות, כי האישה אינה בטוחה שהיא תהיה אשתו לאורך זמן והיא תמיד חוששת שמא יגרשה בעל כרחה, ללא כל תשלום בהיעדר שטר כתובה. מכיוון שיחסיהם אינם כיחסי אישות של בני זוג נשואים אלא כיחסי זנות, הם אסורים.

כלל נוסף של רבי מאיר הוא ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה",[23] הכלל קובע כי אם אדם הוציא דבר מפיו, ודאי התכוון לדבר בעל משמעות ועניין, ואשר על כן ניתן לפסוק לפעמים הלכה על פי דיבור זה, כגון אם תחול עליו נזירות או לא, הכלל הנגדי לכלל זה הוא "בגמר דבריו אדם נתפס", שהוא שיטת רבי יוסי.

תלמידיו

על תלמידיו נמנו בין השאר: סומכוס[24], רבי יהודה הנשיא[24], רבי יוסי בן פרידא[25].

לקריאה נוספת

  • בנימין לאו, "תורת ר' מאיר: אורות מאופל", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, 2008, עמ' 233-216.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד א'.
  2. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד, עמוד א'.
  3. רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו.
  4. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ', עמוד א'
  5. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב'
  6. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יד עמוד א
  7. 7.0 7.1 תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף יג, עמוד א
  8. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יח, עמוד ב
  9. ראה שיר השירים רבה, פרשה ה, פרק ב
  10. תלמוד בבלי, מסכת הוריות דף יג,עמוד ב
  11. ראה רות רבה, ח, יג
  12. 12.0 12.1 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לח, עמוד ב.
  13. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טו, עמוד א ועמוד ב
  14. תוספתא דמאי פרק ב הלכה ב-ג; תוספתא עבודה זרה פרק ג הלכה ט-י
  15. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ט, עמוד ב'
  16. תוספתא דמאי פרק ב הלכה יז
  17. ירושלמי מסכת ביכורים פרק ג הלכה ג
  18. איגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
  19. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'
  20. משנה מסכת סוטה פרק ט, משנה טו. 
  21. אנציקלופדיה יהודית דעת, מאיר בעל הנס
  22. משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה א'.
  23. ראו תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ט', עמוד א'.
  24. 24.0 24.1 תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ג, עמוד ב'.
  25. תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"א, עמוד ב'.


‏‏
הערך באדיבות ויקיפדיה, קרדיט, cc 0.3