שבויה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, שבויה היא אשה נשואה[1] שנשבתה בידי נכרים, וככזו יש חשש שנבעלה בידיהם, ולכן נאסרה להנשא לכהן מדרבנן.

הכלל

מדין התורה אין חוששים שאשה נבעלה כל זמן שהאשה מכחישה זאת ואין עדות כנגדה, וזאת מכח חזקה דמעיקרא, כלומר במצב של חוסר ידיעה ברורה לגבי המציאות (במקרה זה, האם האשה נבעלה או לא) אנו מניחים כי המצב הקודם נשאר בעינו.  

מדרבנן, חוששים שכל אשה שהייתה בשבי בידי גויים נבעלה, כל זמן שאין עדות, שלא נתייחד עמה גוי, וזאת מכיוון שמניחים שרוב הגוים פרוצים בעריות[2]. מכיוון ששבויה הוא איסור חכמים, הם הקלו והאמינו במקרה זה גם לעדות של אשה, עבד ושפחה, הפסולים לעדות בדרך כלל, חוץ מבעלה שפסול כנוגע בדבר. יש פוסלים עדות גוי אפילו מסיח לפי תומו, ויש מתירים במסיח לפי תומו, ואם האשה עצמה היא זאת שסיפרה שנשבת, נאמנת לומר שהיא טהורה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר[3].

סייגים

יש להבדיל בין שני מניעים לשבי: שבויה מחמת ממון, שבויה שנשבתה כמשכון על חוב, ונשבתה מכיוון שהחוב לא שולם. במקרה כזה יש חשש שהאשה נבעלה רק כאשר דבר זה לא יפגע בעצם החוב, אך אם אונס ימנע את החזר החוב, אין חוששים שהאשה נבעלה.

לעומת זאת, שבויה מחמת נפשות, כלומר שנשבתה כדי להורגה[דרושה הבהרה], היא מסורה בידם לגמרי, ולכן יש להניח שנבעלה[4].

בולשת

במסכת כתובות דנה הגמרא בקשר לכניסת חיל גויים לעיר ('בולשת'), שבמקרה כזה ישנו חשש בעילה כלפי כל הנשים שבתוכה, שכן כל נשות העיר חשובות כשבויות ביד הגדוד. הגדר המדויק של דין זה (כלומר באיזה סוג של חיל גויים חוששים לדבר זה) נתון במחלוקת ראשונים[5].

לכלל זה ישנה החרגה, שאם יש מקום מסתור בעיר בו יכלה אפילו אשה אחת להסתתר, יש לקבל כנאמנת כל אשה שתאמר שלא נבעלה, היות שהיא הייתה יכולה לטעון שהתחבאה במסתור (מיגו).

בימינו

רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר דן בספרו "דברי יואל" בדינם של ניצולות שואה, האם יש להם דין "שבויה מחמת נפשות". הוא מסיק כי אין להם דין כזה, מסיבות רבות, ואחת מהם - מכיון שחלק מהפיתרון הסופי שנהגה על ידי היטלר אסר לחלוטין כל קרבה שהיא לנשים היהודיות, ונמצא שהשבויות לא היו מסורות ביד הנאצים.

הערות שוליים

  1. ^ פנויה לא נאסרת לכהן, כי לא נבעלה לאסור לה - משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ח, הלכות א'–ב'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ג עמוד ב'.
  3. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ז', סעיפים א'–ד'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ו עמוד ב'.
  5. ^ לפי פירוש רש"י, הגמרא מסייגת איסור זה דווקא בגדוד מלחמה של מדינה אחרת, שמתנהגים בעיר שרוצים לכבוש בהפקרות, אך גדוד חיילים של מדינה השולטת בעיר, רצונם להגן על העיר, ולכן אין הרשות נתונה ביד כל חייל לעשות כרצונו. לפי התוספות ההפך הוא הנכון; גדוד חיילים של אותה העיר, מטיילים בנחת בעיר, ויש להם זמן לעשות ככל העולה על רוחם ואינם יראים מאף אחד, אך גדוד חייל מגדוד של עיר אחרת, טרוד בשמירה על חייו, ואין לו זמן למעשים מיותרים. גם בגדוד של אותה העיר, לפי פירוש התוספות, האיסור הוא רק אם לא יכולה אף אחת להימלט מהעיר, הגמרא מפרשת זאת במקרה שיש גדוד משמרות אדוק על העיר, ואף יש שלשלות של ברזל המשמיעות קול רעש כאשר אדם צועד עליהם, וכן כלבי שמירה, כך שגם אם החיילים נמו לא הייתה אפשרות להימלט מהעיר. אם, רק, יכולה הייתה אשה אחת להימלט מהעיר. אבל במקרה, שיכולים היו להימלט מהעיר, נמצא שלא כל הנשים שבויות, ומשכך יש להתיר מספק את כולן.