שבועות

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שגיאות פרמטריות בתבנית:חג

פרמטרים [ שם החג, תאריך, טעמים, מצוות, מנהגים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
שבועות
Moritz Daniel Oppenheim - Shavuot (Pentecost) (Das Wochen- oder Pfingst-Fest) - Google Art Project.jpg
חג השבועות בבית הכנסת
מתקשר ל חג השבועות חל אחרי ספירת העומר
שמתחילה למחרת יום טוב ראשון של
פסח.
שלושת הימים שלפני החג
נקראים שלושת ימי ההגבלה ומתן תורה
חג השבועות (המכונה במקרא חג הקציר או יום הביכורים) הוא החג השני מבין שלוש הרגלים.

החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ ככל החגים[1].

בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא "קורבן שתי הלחם". יום זה חל בעונה של הבאת הביכורים. בחז"ל מבואר שיום זה הוא גם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג.[2]שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני. בימי בית שני הצדוקים חלקו על מועד החג, וקבעו אותו אחר יום השבת. כיון שדרשו את הפסוק ממחר השבת כפשוטו.

שמות החג

לחג מספר שמות:

  • שָבוּעוֹת: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים.
  • חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה' בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות, כ"ג, ט"ז: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה".
  • יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה.
שם זה מוזכר בפרשת פנחס (ספר במדבר): "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה - לֹא תַעֲשׂוּ."
כמו כן, ביום זה הייתה מתחילה התקופה שבה ניתן לקיים את מצות הבאת הביכורים, מצוה שיש עמה עלייה לרגל למקום המקדש, ובמהלכה העם מודה לה' על הארץ שניתנה לו, תוך הבאת ביכורי אדמתם למשכן ולבית המקדש (תקופה זו נמשכה עד חג הסוכות). טקס הבאת הביכורים מוכר מההגדה של פסח, כמתואר בפרשת כי תבא (דברים, כ"ו, א'-י"א):

וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים א'-י"א
במשנה יוחדה מסכת ביכורים לעניין זה.

קיצורם של כלל השמות הוא "חקת שבעה" - חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הקהל.

מועד החג

שבועות הינו המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה. לפי המצוין בתורה, חל ביום החמישים לספירת העומר. על פי חז"ל, ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול בימים ה', ו' או ז' בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה). בלוח העברי הקבוע, חודש ניסן הנו תמיד בן 30 יום ולאחריו- חודש אייר, הנו תמיד בן 29 יום, כך שחג השבועות חל תמיד בו' בסיוון.

לפי הלוח העברי הקיים היום לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מהימים ראשון, שני, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול יום טוב שני של גלויות. חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקצירת התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת, בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל, וכיום מציינים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה.

בתקופת בית שני, מכיוון שיום החג אינו מצוין במקרא, אלא כסיום ספירת העומר בת שבעה השבועות, "מִמָחָרַת הַשַּבָּת תּסְפְּרוּ חֲמִשִׁים יוֹם" - הצדוקים חלקו על הפרושים לגבי זמן החג. המסורת הרבנית החל מתקופת הגאונים סברה שדעת הצדוקים הייתה להתחיל בספירת העומר החל מהשבת בתוך חול המועד פסח. לא הייתה ברורה משמעות המחלוקת מבחינה ערכית, ונראה היה שמדובר רק במחלוקת פרשנית על המלים בתורה. יש חוקרים הסבורים[דרוש מקור] שאת מחלוקת הצדוקים ניתן להבין לפי ספר היובלות של כת מדבר יהודה. ספר זה, שנמצא במערות קומראן, ועותק ממנו נמצא בגניזת קהיר[3] מתאר שנת שמש קבועה בת 52 שבועות. לפי ספר היובלות, הספירה החלה ביום ראשון לאחר השבת שלאחר חג המצות. מכיוון שחג המצות החל תמיד ובאופן קבוע ביום רביעי בשבוע, העצרת (שמו המקראי של חג השבועות) הייתה תמיד בט"ו (15) בסיון ('החודש השלישי' - בלשונם) על פי ספירתם, אף הוא ביום ראשון בשבוע.[4]

הקראים והשומרונים חוגגים את חג השבועות תמיד ביום ראשון, כי הם סופרים 50 יום מיום השבת שבחול המועד.

מנהגי החג

שתי הלחם

מנהג עתיק לקשט את בתי הכנסת בצמחייה לכבוד שבועות. מוריץ דניאל אופנהיים, 1880.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שתי הלחם

בזמן בית המקדש מוקד החג היה הקרבת קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב הקרבנות אותם היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן. בכך באה לידי ביטוי ההתקדמות במאבק נגד יצר הרע, המשול לחמץ, שבשלב ראשון היה צורך להתרחק ממנו ולבערו, ובסוף התהליך משתמשים בו לעבודת ה'.

קישוט הבית בצמחייה

מנהג עתיק יומין הוא לקשט בירק את בתי הכנסת כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע, ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. היהודים באירופה נהגו להציב עצים בחג השבועות, אלא שבגלל עץ חג המולד הנוצרי, החליטו כמה רבנים (ביניהם הגר"א) לבטל את המנהג. עדות אחת מני רבות מובאת במשנה ברורה סימן תצ"ד סעיף קטן י: "נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם."

לימוד תורה כל הלילה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיקון ליל שבועות
"נעשה ונשמע". "כתובה" סמלית לשבועות, לכבוד ה"חתונה" בין הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני.

בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי "תיקון ליל שבועות". על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

קריאת מגילת רות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגילת רות

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

בחו"ל, שם חוגגים את חג השבועות במשך יומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום הראשון, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות.

אכילת מאכלי חלב ודבש

מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג הוא ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז של שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשר חי בצרפת במאה ה-13[5]. המקור האשכנזי הקדום למנהג מופיע בחיבור אנונימי, ככל הנראה מהמאה ה-14, שמביא ממנהגי המהר"ם מרוטנבורג: "נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום (הנאמר בפסוק) "דבש וחלב תחת לשונך", ונדרש על מתן תורה"[6]. המהרי"ל, המכונה "אבי מנהג אשכנז", מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד, מבלי להזכיר מאכלי דבש[7]. על אף שהמקורות היהודים הספרדים הקדומים אינם מאזכרים את המנהג, הוא נפוץ כיום גם בקרב יהדות ספרד.

בישראל החלו מועצת החלב וחברות המוכרות מוצרי חלב לצאת במסעות פרסום סביב נושא מאכלי החלב, רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב יוקרתיים, וחנויות הספרים מוכרים ספרי מתכונים למאכלי חלב.[8] יש המדגישים את חלב העיזים דווקא, כמקור בריא יותר, וכחלב המוזכר במקרא[9].

למנהג זה ניתנו הסברים רבים[10]:

מנהג אכילת החלב בהלכה

בהלכה התמודדו עם השאלה כיצד ניתן לנהוג במנהג זה תוך שמקיימים את מצוות השמחה בחג דרך המנהג לפיו "אין שמחה אלא בבשר" . בעקבות זאת נהגו רבים לאכול בקידוש שלאחר תפילת היום מאכלי חלב, (לעתים כסעודת ארעי - כלומר ללא לחם וללא ברכת המזון על הלחם בסיומה) ולאחר זמן לאכול את בסעודת הצהריים בשר. אחרים נהגו לאכול סעודה חלבית אחת בליל החג עם כניסת החג, אחר תפילת ערבית.[16] שיטה נוספת אפשרית היא אכילת סעודה שחצייה הראשון כולל מאכלי חלב ולאחר הפרדה משמעותית הכוללת ניקוי יסודי של הפה והחלפת המפה ועריכת השולחן מחדש ואז לאכול בשר[17].

טקסי ביכורים מודרניים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביכורים

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים במרבית המושבים הכפרים והקיבוצים לערוך טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו נוהגים המשתתפים להעלות מופע חגיגי עם שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. יום לפני החג מתבקשים הילדים לבוא עם חולצות לבנות ועם טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג.

טקסים אלה מבוססים על המסורת היהודית על פיה, עם הקרבת "שתי הלחם" בחג השבועות נפתחה עונת העלאת פירות הביכורים לירושלים אל הכהנים שבבית המקדש (העלאת פירות הביכורים לא נעשתה במועד אחיד, אלא כל חקלאי או קבוצת חקלאים העלו את פירות הביכורים שלהם בשעה שפירותיהם הבשילו).

התזת מים

מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. המנהג מוזכר על ידי רבי משה בן מימון אלבאז גדול בתורה ומקובל בן המאה השש עשרה, בספרו היכל הקודש, וכך הוא כותב: "נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלין בטבילה, או בטהרת תשעה קבין קודם שחרית, לזיכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה; כמו שאמרו רבותינו, בשעה ששמעו ישראל הדיבור מפי הגבורה פרחה נשמתן..."[18].

במרוצת הדורות התפתחו צורות שונות וטעמים שונים למנהג. היו אף שהאמינו כי מי שהותז עליו מים לא יאונה לו רע לאורך השנה. יש המשערים כי המנהג הושפע מחגיגת מלחמות מים דומה בשם "אנסארה", שהייתה נפוצה בסביבה הנוכרית באזור צפון אפריקה. בעקבות בני נוער שהרחיבו את מנהג זה בעריכת "מלחמות מים", התקבל כינוי עממי לחג" חג המים. רבנים שונים, בהם הרב יוסף משאש והרב יעקב אריאל, ייחסו את המנהג ל"אנשים ריקים" וקראו לבטל את המנהג בשל האיסורים ההלכתיים הכרוכים בו[19].

תפילה ופיוטים

עשרת הדברות על קלף, 1768
בתפילת שחרית נוהגים האשכנזים לומר את הפיוט אקדמות לפני קריאת התורה. הפיוט נאמר בארמית, בליווי מנגינה מיוחדת[20]. הוא פותח בבקשת רשות לקרוא בתורה, ועוסק במעלת התורה ובשכר הצפון ללומדיה. חלק מהספרדים נוהגים לומר לפני קריאת התורה את הפיוט המכונה "הכתובה" שחובר על ידי רבי ישראל נג'ארה. פיוט זה מתאר את ה"כתובה" כביכול, בין הקב"ה (החתן) לבין עם ישראל (הכלה).

קריאת התורה היא בפרשת יתרו, שבה מתואר מעמד הר סיני. המפטיר הוא בפרשת פנחס, והוא עוסק בחג הביכורים ובקורבנותיו. ההפטרה היא בתחילת ספר יחזקאל (מעשה מרכבה). לאחר קריאת התורה, נוהגים האשכנזים לומר את תפילת יזכור לעילוי נשמותיהם של קרובי המתפללים שנפטרו, יחד עם חללי צה"ל, השואה והרוגי מלכות.

לפני תפילת מנחה אומרים הספרדים והתימנים את הפיוט "אזהרות" (חובר על ידי רבי שלמה אבן גבירול) שתוכנו מניית כל תרי"ג מצוות התורה. בני עדות אשכנז נוהגים לזמר את הפזמון כד יתבין ישראל משום שהיא עוסקת בעניין שמחת התורה. בקהילות יהודי גאורגיה נוהגים שאחרי קריאתן קוראים את "עשרת הדברות". בחו"ל קוראים ביום הראשון את מצוות עשה וביום השני את מצוות לא תעשה. בחלק מקהילות צפון אפריקה קוראים פיוט אזהרות דומה שחיבר רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, ובקהילות מרוקו נוהגים לקרוא את שני סוגי ה"אזהרות".

יום טבוח

יום טַבּוֹחַ (או "ימי טבוח"), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר השבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי - "יום טבוח".

בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים אותם ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את אותם קורבנות שהביאו האנשים, בשאר ימי החג שהינם חול המועד ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים. לכן נחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים, ויש הנוהגים לייחס את היום שלאחר שבועות כמעין יום טוב אף יותר מימי אסרו חג האחרים.

כאשר שבועות חל בשבת, אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב ואז אפשר להקריבם עד שבעה ימים לאחר השבועות[דרוש מקור].

בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת ליום שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. לכן היו דעות בחז"ל שאפשר לקבוע ביום זה יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא. בזמן הזה, יש מהראשונים שכתבו שאף בזמן הזה, ימים אלה אסורים בהספד ותענית[21].

קישורים חיצוניים

  1. הפניה תבנית:מיזמים ללא (זמני)

הערות שוליים

  1. ההגדה של פסח בנויה סביב "ארמי אובד - אבי..." רוב המלל המקראי שהיה על מביא הביכורים לומר
  2. החג נדון בהרחבה במשנה במסכת ביכורים
  3. לאחר שחלק מכתבי קומראן נתגלו על ידי תיירים יהודים בזמנו של רש"י
  4. הרצאתה של פרופ' רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית (באתר יוטיוב), הקובע שספרות כת מדבר יהודה היא ספרות הצדוקים.
  5. "העולם מקשים למה אוכלים פלאדן (Fladen, מאפה גבינה) בשבועות. ונראה רמז מן התורה: וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, ראשי תיבות חלב בשבועות". בתוך פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי על התורה, מהדורת א"פ הרשקוביץ, ירושלים תשנ"ו, עמ' תעח
  6. ספר מנהגים דבי מהר״ם ב״ר ברוך מרוטנבורג: קובץ כולל תשובות ופסקי דינים, מנהגות וסדר תפלות לכל השנה
  7. מהדורת ר"ש שפיצר, ירושלים תשמ"ט. הלכות חלה, עמ' פה.
  8. מה לחלב ולשבועות - תיעוד וחשיפת מסע התעמולה לצריכת חלב פרות, בהקשר לחג השבועות.
  9. מתכונים בריאים לחלב באתר אש התורה, לשבועות
  10. בלדד השוחי, על המקור למנהג אכילת הגבינה בשבועות
  11. ר' בהערות הציטוט המלא של דבריו, לעיל
  12. ישראל מרכוס, טקסי ילדות: חניכה ולימוד בחברה היהודית בימי הבניים, ירושלים 1998, עמ' 172
  13. ראו עוד בקובץ אור ישראל, שנה ח' גיליון ד', ניו יורק תשס"ג. וכן אצל דוד שפרבר, מנהגי ישראל, ג, ירושלים תשנ"ה
  14. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצד, סעיף ג'
  15. חג שבועות על פי חכמת הקבלה
  16. מנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות מאמר של בעל שם העת 'יוסי פרקש', באתר דעת
  17. הרב אליעזר מלמדמאכלי חלב ודבש, יש נוהגים בעקבות הזוהר שלא להסתפק בהפרדה זו בין בשר לחלב. הסדר משמעותי שכן לאחר מאכלי בשר יש להמתין זמן ממושך עד שמותר לאכול מאכלי חלב, לכן דווקא חלב בהתחלה ובשר בסוף.
  18. אמסטרדם תיג, דף ס, עמודה ב.
  19. חניאל פרבר, התזת מים בחג השבועות - מנהג או דין?
  20. מאיר שמעון גשורי, על ניגון "אקדמות", סיני מא, תשיז
  21. בית יוסף או"ח סי' תצ"ד

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "http://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שבועות&oldid=75227"