שבועת היהודים
שבועת היהודים (בלטינית: juramentum more judaico) הייתה שבועה מיוחדת ומשפילה שיהודים אולצו להישבע בה בהתדיינויותיהם בבתי דין נוצריים או מוסלמיים.
הידיעות שנפוצו בין הגויים בנושא מנהג התרת הנדרים בתפילת כל נדרי וגם בדרכים אחרות, גרמו לכך שנוצר אי אמון כלפי שבועות של יהודים. אי האמון היה מבוסס על כך שבהיות ליהודי דרכים לביטול הנדר, הוא לא חש מחויב לדבר אמת תחת שבועה או לקיים דברים שנשבע לעשות.
במולדובה הודפס תוכן השבועה על דף מיוחד בזה הנוסח:
מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמיים לתפילתנו... על דעת המקום ועל דעת הבית דין של מעלה, באתי להישבע בבית הכנסת הקדוש הזה. אני נשבע לפני האלקים החי, שברא את השמיים ואת הארץ, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב, כשם שאלקים אמת ובית הכנסת הקדוש הזה אמת והתורה הקדושה הזו אמת, כך אני נשבע אמת, אם אולי אני נשבע שבועת שקר או שיש לי עכשיו מחשבה אחרת ואיני נשבע בלב שלם ובכל נפשי או שיש לי מחשבה זרה ואיני נשבע באמת, תחולנה עלי כל הקללות של התוכחה שבתורה, אמן!
ואני אבלע כמו שנבלעו קורח וכל עדתו באדמה, אמן!
וכל החלומות הנוראים יחולו עלי, אמן!
ואלקים יביא בקרוב עלי, על ילדי וקרובי, שנה שחורה, אמן!
ברק יפגעני, אמן! ושמי ימחק מבין היהודים, אמן!
ולאחר מותי לא תקבלני האדמה, כשם שפלט הים את המצרים ולא אוכל לבוא לקבר ישראל וכל הצרות והצרעת שבאו על איוב תבואנה עלי, אמן!
ואלקה מידי הקדוש ברוך הוא בעשר מכות, כמו שהוכו פרעה והמצרים, אמן!
ואהיה נע ונד ולא תהיה לי פת-לחם בכל מקום שאהיה, אמן!
וחתימה שחורה ורעב ויכני בכל המחלות הקשות ולא תהיה לי שום הצלחה בכל אשר אפנה ויחולו עלי כל הבלבולים, אמן!
לא אזכה לבוא בביאת המשיח, אמן!
כשם שאלקים אמת והתורה הקדושה אמת, כך אני נשבע באמת, אמן, אמן, אמן, סלה!
שבועת היהודים בארצות אחרות
בפרשבורג, ב־1376, נקבעה שבועת יהודים מיוחדת רק על תביעות בשווי עשרה פונטים (דינרים) ומעלה ועל תביעות פחותות מכך הורשו היהודים להישבע על טבעת המנעול של שער בית הכנסת. כך נהגו גם בעיר קרמס.
במהלך המאה ה-12 והמאה ה-13 הונהגה בספרד הנוצרית השבועה על ידי מלכי קסטיליה, אלפונסו השמיני ואלפונסו העשירי. במספר קהילות ספרדיות ניתן היה לקבל פטור מהשבועה תמורת תשלום.
ב־1770, באחת מערי איטליה, לאחר סכסוך כספי בין יהודי לנוצרי, היהודי סירב להישבע לפי הנוסח המיוחד ליהודים, באולם שחור, מואר באור של נרות שחורים וכו'. המקרה נידון ברומא ונפסק נגדו, כי סירבו להאמין לשבועה רגילה של יהודי.
הרבנים שהשביעו טירונים יהודים באימפריה הרוסית חויבו בשבועה מיוחדת, חמורה במיוחד.
המאבק לביטול השבועה
השבועה החמורה, המלווה בטקס משפיל ומכביד, שימשה כמנוף לחץ על היהודים במחלוקות שלהם עם הלא יהודים, כך שבמקרים רבים יהודי ויתר על זכויותיו, רק כדי שלא יאלץ לעבור את טקס שבועת היהודים. בתקופה שלאחר המהפכה הצרפתית וכיבושי נפולאון, כשרוח השוויון פשטה על פני אירופה, היו שביקשו לשנות את השבועה.
במהלך המאה ה-18, בהשפעת משה מנדלסון, מותנה שבועת היהודים בפרוסיה. גם במדינות גרמניות אחרות חל התהליך הזה, בהדרגה, ברבע השני של המאה ה-19. ב-1818 שונתה השבועה בהולנד, ב-1838 וב-1860 ב-1840 בסקסוניה, ברוסיה, אך המשיכה להתקיים בכמה ערים עד המהפכה הבולשביקית. ב-3 במרץ 1846 בית המשפט העליון של צרפת הכריז שהשבועה נוגדת את החוקה. ב-15 במרץ 1869 ביטלה גם פרוסיה את השבועה. השבועה בוטלה רשמית ברומניה רק ב-1912 וגם אחרי זה היו ערים ברומניה שהמשיכו בכך עד שנות העשרים של המאה ה-20.
במאבק לביטול השבועה התבלטו אישים כמו אדולף כרמייה בצרפת, שהביא לביטול השבועה בהגינו על הרב איזידור לאזאר שסירב לפתוח את בית הכנסת לשם עריכת השבועה. ברומניה התבלטו הרב הספרדי הראשי של בוקרשט, חיים בז'רנו והרב ישראל מרגוליס מבראילה, שנעלו את בתי הכנסת שלהם, כדי למנוע את עריכת השבועה והרב אבנר קסוואן מרמניקו סראט, שסירב להשתתף בטקס. בלטו בפעילותם הציבורית ובפובליציסטיקה האישים הבאים: דוקטור יעקב נימירובר, הרב יצחק איזיק טאובס מברלאד ודוקטור יעקב נאכט מפוקשאן (השניים כתבו מחקרים השוואתיים על השבועה ושלחו עצומות לשלטונות) והרב מאיר מוריץ בק שכינה את השבועה בשם "מורה בארבארו" ונטל חלק חשוב במאבק לביטולה. במרכז ובמערב אירופה התבלטו נוסף על מנדלסון, יום טוב ליפמן צונץ, הרב שלמה יהודה רפפורט והרב זכריה פרנקל.
מקורות
לקריאה נוספת
- שי פוגלמן, חגורת קוצים ליהודי הארץ, מוסף שבועות, 28 במאי 2010
הערות שוליים
