שבטי ישראל

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה.
תוכלו להשוות את הערך מול הערך המקורי, וכן לצפות בשינויים שבוצעו בו. אתם מוזמנים לשכתב אותו מחדש או לנהל דיון מקדים בדף השיחה.

שבטי ישראל או בני ישראל הוא כינוי לעם ישראל בימי קדם בזמן שהוא עדיין היה מורכב משנים עשר שבטים נפרדים. מקור שמות השבטים הוא בשנים-עשר בניו של יעקב אבינו (שנקרא גם ישראל). שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הפכו לשבטים נפרדים, בהתאם לברכת יעקב לפני מותו. השבטים התנחלו באזורים שונים של ארץ ישראל ויחד הקימו את ממלכת ישראל המאוחדת.

ייצוג של כל אחד משנים עשר השבטים על חלון זכוכית בבית כנסת בשילה

מוצאם של שבטי ישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של עם ישראל, תקופת האבות

מוצאם של שבטי ישראל היא בהופעתו של אברהם אבינו במאה העשירית לאלף השני והגירתו מחרן לארץ כנען בראשית האלף השלישי. אברהם הוליד את יצחק ויצחק הוליד את יעקב. ליעקב נולדו שנים עשר בנים שירדו לשכון במצרים. שם הם פרו ורבו וישרצו ויעצמו במאוד מאוד. לאחר ששבטי ישראל יצאו ממצרים בשנת ב'תמ"ח הם קיבלו את התורה, לאחר ארבעים שנות הליכה במדבר הם חזרו לארץ בה ישבו אבותיהם כבשוה במלחמות והתיישבו בה במהלך תקופת יהושע והשופטים.

לידת השבטים

מסופר בתורה (בראשית לה) כי אבות השבטים (מלבד בנימין) נלדו בחרן שבארם על פי החלוקה הפנימית הבאה.

לאה רחל בלהה זלפה
ראובן יוסף דן גד
שמעון בנימין נפתלי אשר
לוי
יהודה
יששכר
זבולון

למעשה במקרא קיימות לא פחות מ-15 רשימות של השבטים. החל מסדר לידתם (בראשית כט-ל), בני יעקב (בראשית לה), רשימת היורדים מצרימה (בראשית מו), וברכת יעקב (בראשית מט), ועד המפקדים (במדבר א, במדבר כו), סדר השבטים (במדבר ב), המרגלים (במדבר יג), נשיאי המטות להתנחלות (במדבר לד), סדר המסעות במדבר (במדבר י), העמידה על הר גריזים והר עיבל (דברים כז), וברכת משה (דברים לג). ונראה כי המקרא מקדיש תשומת לב רבה לאפיין את החלוקה הפנימית שבעם ישראל בהיבטים שונים.

על פי הרב מאיר גרוזמן[1], שלשה גורמים ראשיים שולטים בסדרם של 15 הרשימות המופיעות במקרא:

1. סדר נשואי האמהות ליעקב ולידת הבנים, המשפיעות על שש הרשימות הראשונות.
2. המערך והשיקולים הצבאיים שלפיהם סודרו הדגלים במדבר, המשפיעות על הסדר בשש הרשימות הבאות.
3. מבנה ההתנחלות של השבטים בארץ ישראל, שעל פיו סודרו רשימות 13 ו-15.

ברוב הרשימות הועדפו בני הגבירות לאה ורחל על פני בני השפחות בלהה וזלפה, וברוב הרשימות נשמר המספר שנים עשר.

על פי גרוזמן סדרם של השבטים ברשימות, מושפע פה ושם מברכתו של יעקב לבניו; ממצבם הדמוגרפי של השבטים; מהתנהגותם במדבר ומן היחס ששרר בין השבטים לבין עצמם.

שמות השבטים

שמות השבטים וסמליהם על דלת בית הכנסת ברחובות

הכתוב מבאר את הטעם לכל שם משמות השבטים. לכל השבטים אימותיהם קוראות בשמות, עם דברי הסבר. למעט שבט בנימין, שלגביו אין הסבר, ושגם יעקב נותן לו שם, שדווקא הוא שמתקבל.

השמות נולדו בסדר הבא, כאשר הילדים הראשונים הם בני לאה והאחרונים הם בני רחל:

שבט האם הסבר משמעות מקור
ראובן לאה "כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי" ראו בן בראשית כט לב
שמעון לאה "כי שמע ה' כי שנואה אנכי, ויתן לי גם את זה" שמע ה' בראשית כט לג
לוי לאה "עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים" לויה בראשית כט לד
יהודה לאה "הפעם אודה את ה'" הודיה בראשית כט לה
דן בלהה "דנני א-להים וגם שמע בקולי ויתן לי בן" דין בראשית ל ו
נפתלי בלהה "נפתולי א-להים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי" התפתלות בראשית ל ח
גד זלפה "בא גד" בא המזל בראשית ל יא
אשר זלפה "באשרי כי אשרוני בנות" אושר בראשית ל יג
יששכר לאה "נתן אל-הים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי" יש שכר בראשית ל יח
זבולון לאה "זבדני א-להים אותי זבד טוב, הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים" חלק טוב, מתנה בראשית ל כ
יוסף רחל "יוסף ה' לי בן אחר" הוספה בראשית ל כד
בנימין רחל "בן אוני, בנימין" בן הגבורה בראשית לה יח

ברכת השבטים

במקרא פעמיים מופיעות ברכות לשבטים. יעקב אביהם מברכם בסוף ימיו במצרים, ואילו משה מברכם בפעם השנייה לפני מותו בערבות מואב. ישנם הבדלים שונים בין הברכות ופרשני המקרא עומדים עליהם.

טבלה השוואתית של ברכות השבטים
ברכת יעקב ברכת משה
ראובן רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר
שמעון ולוי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן
יהודה יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ; גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ; לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים; אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה; חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה
זבולון זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל
יששכר יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם; וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד
דן דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה' וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן
גד גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל
אשר מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ.
נפתלי נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה
יוסף בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר; וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים; וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל; מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם; בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה, תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה
בנימין בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן

הדברים העיקריים הבולטים בברכות, ששמעון זוכה להתעלמות בברכת משה, ויששכר מובלע בברכת זבולון, יוסף זוכה בשתי הברכות להתייחסות רבה וחיובית, לוי זוכה להתייחסות חיובית מאוד בברכת משה לעומת ברכתו בברכת יעקב, ויהודה שזוכה לברכה גדושה אצל יעקב זוכה לברכה מצומצמת אצל משה. יאיר גנז מוצא בברכת משה מגמה של פיוס, המופנית אל שבטים שננזפו בברכתו של יעקב.[2]

שבטי ישראל במדבר

מיקום מחנות השבטים ביחס למשכן, בבית כנסת "אור תורה" בעכו.
ארץ ישראל נחלות השבטים על פי רש"י. בציורו של אהרן בן חיים מגרודנו, ה'תקצ"ו

מפקד אנשי השבטים

במהלך נדידת בני ישראל במדבר, שבין היציאה ממצרים לכניסה לארץ ישראל, נערכו שני מפקדים, בהם נמנו הגברים הראויים להלחם בכל שבט ושבט, מבני עשרים שנה ומעלה.

שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואב
דן 62,700 64,400
אשר 41,500 53,400
נפתלי 53,400 45,400
שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואב
יהודה 74,600 76,500
יששכר 54,400 64,300
זבולון 57,400 60,500
שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואב
אפרים 40,500 32,500
מנשה 32,200 52,700
בנימין 35,400 45,600
שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואב
ראובן 46,500 43,730
שמעון 59,300 22,200
גד 45,650 40,500

יש ללמד מכך על היחסים של סדרי הגודל בין השבטים השונים, על השבט הגדול ביותר יהודה, ועל התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון עקב נפילתם של 24,000 מהם במגיפה על דבר פעור.

ניתן לראות ברשימות אלו ששבטי נפתלי, אפרים, ראובן, שמעון וגד התמעטו בין שני המפקדים, בעוד ששבטי דן, אשר, מנשה, בנימין, יהודה, יששכר, וזבולון התרבו.

מחנות השבטים

מפת ארץ ישראל על פי נחלות שבטי ישראל, ציורו של אברהם בן-יעקב, בהגדה של פסח משנת ה'תנ"ה

נאמר בספר במדבר (פרק ב') כי השבטים במדבר התחלקו לארבעה מחנות שכל אחד כלל שלשה שבטים כאשר בראשם השבט הדומיננטי:

  • במזרח: יהודה עם יששכר וזבולון,
  • בדרום: ראובן עם שמעון וגד,
  • במערב: אפרים עם מנשה ובנימין,
  • בצפון: דן עם אשר ונפתלי.

במרכז המחנה היה המשכן וסביבו שבט לוי. המטרה כנראה הייתה ליצור הפרדה בין המשכן לבין כל השבטים באמצעות שבט לוי.

דן
אשר
נפתלי
יהודה
יששכר
זבולון
לוי והמשכן
אפרים
מנשה
בנימין
ראובן
שמעון
גד

בכניסה לארץ דרך הירדן, למעמד הברכה והקללה, התפצלו השבטים: חציים על הר הברכה, הר גריזים, וחציים על הר הקללה, הר עיבל.[3]

גריזים: שמעון לוי יהודה יששכר יוסף ובנימין
עיבל: ראובן גד אשר זבולון דן ונפתלי

השבטים בארץ ישראל

נחלות שבטי ישראל

נאמר בספר יהושע (פרקים יג-יט), עם כניסת השבטים לארץ ישראל קיבל כל שבט נחלה, מלבד שבט לוי שאנשיו היו פזורים בין כל השבטים והיו אחראים על יישובן של ערי המקלט. בראש כל שבט עמד נשיא או ראש מטה. רוב השבטים ישבו באזור ההר והתקשו לתפוס את ערי הארץ כולן מידי יושבי הארץ, כמו הכנענים יושבי אחלב בצפון הארץ והיבוסים בירושלים, בשל עוצמתם הצבאית שכללה "רכבי ברזל". חלוקת הארץ באופן כללי הייתה כדלהלן:

התוכנית המקורית הייתה להתנחל רק בארץ ישראל. עקב רצונם של אנשי ראובן וגד להתיישב דווקא בעבר הירדן, נותר שטח של מובלעות בתחומי ארץ כנען. שבט ראובן וגד התיישבו בתחום שבין נחל יבוק הצפוני לבין נחל ארנון הדרומי שנשפך למרכז ים המלח, וחצצו למעשה בין העמים-האחים עמון הצפוני ומואב הדרומי. שבט מנשה היה השבט היחיד שהתפצל והיה משני הצדדים של הירדן.

שבט דן במקור יועד להתגורר באזור גוש דן של ימינו, אבל בלחץ הפלשתים הוא נדד צפונה לבשן והפך להיות השבט הצפוני ביותר. שבט לוי לא קיבל נחלה, כי נאמר בתורה כי, ה' הוא נחלתו, והוא למעשה התפזר בין כל השבטים ושימש בתפקיד "יורו משפטיך ליעקב". שני השבטים הגדולים והנחשבים אשר הקימו בתי מלוכה, הם שבט יהודה ושבט אפרים. סביבם התפצלו המלכויות לממלכת יהודה וממלכת ישראל.

במרוצת הדורות חיברו גדולי ישראל פרשנות מילולית וחזותית לתיאורי נחלות השבטים וגבולותיהן, וכן צוירו והודפסו מפות רבות המתארות את ארץ ישראל ונחלות השבטים.

תקופת השופטים

בתקופת השופטים כיהנו שופטים ממספר רב של שבטים. הבולטים שבהם היו אפרים, לוי ומנשה, חז"ל אף אומרים (סוכה כז:) "אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט".

מיפוי השופטים על פי השבטים
שבט שופט שופט שופט
אפרים יהושע בן נון דבורה הנביאה עבדון בן הלל
יהודה עתניאל בן קנז אבצן
בנימין אהוד בן גרא
לוי שמגר בן ענת עלי הכהן שמואל
מנשה גדעון בן יואש יאיר הגלעדי יפתח הגלעדי
יששכר תולע בן פואה
זבולון אילון הזבולוני
דן שמשון

לשבטי אפרים, לוי ומנשה היו מספר השופטים הרב ביותר, לעומת זאת משבטי ראובן, שמעון, נפתלי, גד ואשר לא מצינו בכתוב שופטים כלל.

מסופר בשירת דבורה, כי שבטי אפרים, בנימין, מנשה, זבולון, נפתלי ויששכר יצאו למלחמה עם סיסרא, לעומת ראובן, גד, אשר ודן שהשתמטו ממנה. היא מתארת את הגיבורים משבט אפרים ובנימין, ואת מסירות נפשם של זבולון ונפתלי. ולעומתם היא מתארת את ראובן ממשיך ברעיית הצאן ואת דן ממשיך בשיט בספינותיו.[4].

מהצלבה של שתי הרשימות ניתן לראות ששבטי ראובן, גד ואשר אינם מצטיינים, לא בהנהגה ולא במלחמה.

בתקופת השופטים שבט שלם, שבט בנימין כמעט ונכחד, לאחר שכל השבטים הכריזו עליו מלחמה, עקב התנהגות בלתי מוסרית. (פרשת פלגש בגבעה).

תקופת הממלכה המאוחדת

לעומת הגיון הרב בתקופת השופטים, בתקופת הממלכה המאוחדת כיהנו מנהיגים משבטי בנימין ויהודה בלבד. בתחילה שאול משבט בנימין שייסד את המלכות בישראל, ולאחר מכן דוד ושלמה משבט יהודה שביססו את המלכות. בספר שמואל מתוארים התנגשויות ועימותים בין שאול ודוד ואנשי שבטיהם. על פי הפרשנות המקובלת, מדובר לא רק בשני שבטים איתניים אלא גם בשני זרמים רוחניים שונים, בני רחל לעומת בני לאה. סיפורם של מלכים אלו מתואר באריכות ובפירוט בספר שמואל וגם בספר בדברי הימים.

התפלגות השבטים

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, עשרת השבטים

לאחר מותו של שלמה המלך ב-ב'תתקס"ד, ביקשו נציגי העם פשרה והתמתנות של רחבעם בעיקר בהורדת המיסים, אך רחבעם שבחר להקשיב ליועציו הלא מנוסים וחשב שאם יכביד את הנטל על העם יוכיח את כוחו כשליט, ועל כך אומר הכתוב (מלכים א' יב טו) "ולא שמע המלך אל העם כי היתה סיבה מעם ה'". המצב הגיאו-פוליטי כלל התמרדויות שונות מבית ומחוץ לממלכת ישראל המאוחדת, בעיקר ידועים מעשיו של פרעה שישק שעודד את ירבעם בן נבט משבט אפרים ואת הדד שליט אדום הכבושה על ידי ישראל להתמרד כנגד שלטון בית דוד הישראלי. כך התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות, ממלכת יהודה בראשות רחבעם בדרום וממלכת ישראל בראשות ירבעם בצפון.

ממלכת יהודה כללה את שבט יהודה (ובתוכו את שבט שמעון שנטמע כמעט כליל בתוך שבט יהודה), שבט בנימין וחלק מבני שבט לוי, בעוד שממלכת ישראל כללה את כל היתר. לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית בימי בית ראשון, הוגלו עשרת השבטים של הממלכה לפחוות שונות ברחבי האימפריה האשורית (מקומות שלדעת רוב החוקרים הם בשטחי סוריה, עיראק וחלק מאיראן של ימינו), מהמחקר הארכאולוגי עולה כי האשורים הגלו בעיקר את האליטה החברתית בממלכת ישראל ודלת העם מן התושבים נשארו במקומם תחת מס גולגולת כבד. רבים מתושבי ממלכת ישראל שנחרבה נמלטו עם חורבנה דרומה לממלכת יהודה ומאותו השלב הפכו שבטי ממלכת יהודה לחלק העיקרי בעם ישראל. חז"ל מספרים במשנה ובתלמוד, כי גורלם ומקום הימצאם של "עשרת השבטים" המוגלים לא ידוע עד היום, מה שכן, מהמחקר הארכאולוגי עולה כי הגולים שמרו על ייחודם ועל זהותם הלאומית לפחות כמאה שנה לאחר הגלות, טרם נספחו לגולים מיהודה או נטמעו בחברה הכללית באזורים אליהם הוגלו, שכן הם מוזכרים בספר ירמיהו כמאה שנים לאחר מכן ובתיאור שיבת ציון שבספר דברי הימים א' פרק ט' מוזכרים אנשים מהשבטים אפרים ומנשה - שפורשו על ידי כמה מן הראשונים, וכן על ידי, משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום כ"כינוי לכלל שרידי עשרת השבטים שנטמעו בגולי יהודה".

צאצאי בני ממלכת יהודה (כולל תושבי ממלכת ישראל שנטמעו בהם), שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת ג'שכ"ז וכן לאחר חורבן-הבית בשנת ג'של"ח, הגיעו לבבל ושם הכו שורשים. לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת ג'תתכ"ח ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת ג'תתפ"ג באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל.[5] בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. במאה השמינית לאלף הרביעי מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה הראשונה לאלף החמישי למאה החמישית לאלף ל-2 מיליון.[6]

איפיוני השבטים

פסיפס של 12 שבטי ישראל. מקיר בית הכנסת בגבעת מרדכי בירושלים
שנים עשר השבטים- יצירה של אמנית הפסיפסים יעל פורטוגז בגלריית בית הבד, ברובע היהודי בירושלים

לכל שבט היו מאפיינים מיוחדים: כך היו שבטים מלחמתיים כמו בנימין, גד ודן, היו שבטי מלוכה כמו יהודה ואפרים, היה שבט למדני כמו יששכר, היה שבט רועים כמו ראובן, היה שבט איכרים כמו אשר, היה שבט סוחרים ויורדי ים כמו זבולון והיה שבט כהונה כמו לוי. על פי הספירה המקובלת, מספר השבטים הוא כמספר חודשי השנה וכמספר המזלות בשמיים. לכל שבט היה דגל בצבע מסוים ועליו סמל, וכן אבן חן מסוימת בחושן. הצבע בדגל תאם את הצבע של האבן שהתייחדה להם, והסמל לרוב היה לפי ברכת יעקב או ברכת משה לשבטים.

על פי רבנו בחיי (מובא בספר התודעה)[7] אלו הם האבנים והדגלים של השבטים:

מספר שבט אבן דגל סמל משמעות הסמל
1. ראובן אודם אדום דודאים בשל מסירותו ללאה אימו.
2. שמעון פטדה ירוק שכם העיר על כך שקינא לאחותו במעשה שכם.
3. לוי ברקת שליש לבן, שליש שחור ושליש אדום אבני החושן תמצית עבודת הכהונה.
4. יהודה נופך תכול שמים אריה על פי ברכתו "גור אריה יהודה", לבטא את מנהיגותו וגבורתו.
5. יששכר ספיר דומה לכחול שמש וירח על פי הכתוב "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים".[8]
6. זבולון יהלום לבן ספינה מבטאת את משלח ידו.
7. דן לשם כעין ספיר נחש על פי ברכתו.
8. גד אחלמה אפור מחנה צבא על פי ברכתו "גד גדוד יגודנו". מבטא יכולת צבאית.
9. נפתלי שבו אדום בהיר איילה על פי ברכתו, "נפתלי איילה שלוחה".
10. אשר תרשיש צהוב עץ זית. על שם הברכות שקיבל מיעקב וממשה "מאשר שמֵנה לחמו" "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ".
11. יוסף שוהם שחור שור על דגל אפרים מצויר שור, על פי "בכור שורו הדר לו".
על דגל מנשה מצויר ראם, על פי "קרני ראם קרניו".
12. בנימין ישפה צבעי כל יתר השבטים יחד זאב מבטא את יכולתו הצבאית, וביצוע מבצעי לוחמה נועזים.

הנצחת הסמלים באומנות

בשנת ה'תשט"ו הוציא השירות הבולאי הישראלי, סדרה של 12 בולים, שבכל אחד מהם סמל שבט אחר על פי הברכות.

האומן היהודי מארק שאגאל יצר ויטראז' של 12 חלונות זכוכית צבעוניים (כל אחד בגובה של 3.5 מטר וברוחב של 2.5 מטר) בבית החולים הדסה עין כרם, הקרויים חלונות שאגאל, המסמלים את שנים עשר השבטים. חלונות אלו זכו להיות מונצחים על בולים.

סמלים של שבטים מסוימים זכו להנצחה בסמלים של יחידות בצה"ל, כמו סמל האיילה של שבט נפתלי או סמל האריה של שבט יהודה.

10 פרוטות 20 פרוטות 30 פרוטות 40 פרוטות 50 פרוטות 60 פרוטות 80 פרוטות 100 פרוטות 120 פרוטות 180 פרוטות 200 פרוטות 250 פרוטות
סדרת הבולים "שבטי ישראל" משנת ה'תשט"ו

שבטי ישראל בארכאולוגיה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ארכאולוגיה מקראית, קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי
השם שזוהה כ"ישראל" בכתב חרטומים
M17M17O34
D21
M17G1D21
Z1 T14
A1 B1
Z2
תיאור של שבויי מלחמה מממלכות יהודה וישראל כפי שתוארו בקיר במקדש אמון-רע בכרנך.
דמויות של שבויים מממלכות יהודה וישראל כפי שתוארו בקיר הדרומי של מקדש אמון מכרנך, המתעד את מסע פרעה שישק לארץ ישראל ב-926/5 לפנה"ס.

עקב הקושי לזהות באופן ארכאולוגי את תקופת האבות, ומיעוט התעודות הכתובות, האזכור המוגדר כקדום ביותר של המילה "ישראל" מחוץ לתנ"ך הוא מצבת ישראל, שמזכירה ישות אתנית או עם בארץ ישראל, שנקראת: "אי-סי-רי-אר", שפורש כ"ישראל". האזכור הבא של שבטי ישראל או של עם ישראל כישות מדינית, מופיע כשלוש מאות שנה מאוחר יותר במצבת מישע, בה מתואר ניצחונו של מישע מלך מואב על ממלכת ישראל ומוזכר "איש גד" המתייחס לדעת החוקרים לשבט גד[דרוש מקור].

מהמחקר הארכיאולוגי באזור ההר של ארץ ישראל עולה כי בסוף תקופת הברונזה המאוחרת התקיימו באזור כ-25 אתרים שמנו ביחד כ-20,000 נפש בעוד שבתקופת הברזל הכמות עולה למעל מ-300 יישובים במרחב הזה שאוכלוסייתם נאמדת בכ-40,000 נפש.[9] מעריכים שמדובר באתרים שיושביהם היו נוודים-למחצה ממוצא כנעני מקומי.[10] היישובים האלה שמיוחסים לראשוני הישראלים, בנויים בעיקר ממבני בית ארבעת המרחבים שצורתו שמעידה על כך שלא התקיימה בבתים הפרטיים הפרדה של תכנון היררכי, גם המחסור בקבורה מתקופת הברזל א' ביישובים הישראלים הקדומים (תופעת היעדר הקבורה מופיעה גם בתקופת הברונזה המאוחרת,[11] הוצע כי שבטי ישראל נהגו לקבור את מתיהם מחוץ ליישוביהם) והחוסר-עיטורים במוצרי הקרמיקה שלהם (בניגוד לכלים המעוטרים והמושקעים של תושבי הארץ הכנענים והפלשתים) מעידים כי החברה הישראלית הקדומה הייתה חברה שיוויונית ברעיונה של אנשים פשוטים תרבותית[דרושה הבהרה].[12]

ישנם מספר של תאוריות בנוגע לארכיאולוגיה של ראשית עם ישראל:

  • ישנם חוקרים המשווים בין סיפורי המקרא לבין העדויות לגבי גירוש החיקסוס ממצרים, על חורבנן של ערים כנעניות רבות בתקופת הברונזה המאוחרת ועל ממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים נוספים.[13][14]
  • לצד מקדש שהוקם בעבור פרעה איי, נמשך בימי יורשו חורמחב, והושלם רק בימי רעמסס השלישי במדינת האבו, נחשף מבנה מקני סוף בסגנון בית ארבעת המרחבים אשר מיוחס לישראלים הקדומים שנהגו לבנות כך את בתיהם בתקופת הברזל בארץ ישראל (1200-586 לפנה"ס), היו חוקרים כדוגמת מנפרד ביטק שהציעו לזהות בכך מגורי עבדים ישראלים במצרים, מה שיכול להתקשר לסיפור יציאת מצרים.[15]
  • לדעתו של אדם זרטל, ראשית ההתיישבות של שבטי ישראל הייתה במאה ה-13 לפני הספירה. מקבילה לסיפור התורה לדעתו הינה, השבטים שנקראו "עִפּירוּ" שבאו מעבר הירדן ומוזכרים במכתבי אל עמארנה. שבטים אלו הלכו והתבססו כמסופר במפורש בספר שופטים, בצורה הדרגתית. מושבם העיקרי היה בהרי השומרון.[16][17]
  • יש כאלה שהציעו[18] לזהות את שבטי ישראל עם קבוצה שנקראת בכתובות מצריות בשם: "השסו של יהו", אנשי השסו הללו היו נוודים שחיו בארץ כנען, והשם "יהו" מזכיר את שמו המפורש של ה'[דרוש מקור].
  • יגאל ידין הציע לזהות את אנשי שבט דן עם אנשי קבוצת ה"דננוי" שהשתתפה בפלישת גויי הים למצרים העתיקה בימי רעמסס השלישי (שבה לקחו חלק גם הפלשתים), כדי לבסס את טענתו הציע ידין כי הקשר שבין הדננוי לבין הפלשתים יכול להסביר את הקשר שמתואר במקרא בין שבט דן לפלשתים, כפי שמשתמע מסיפור שמשון הגיבור.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מפות

בולים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. הרב מאיר גרוזמן, סדרם של שבטי ישראל בתורה, באתר דעת
  2. יאיר גנז, מגמת הפיוס בברכותיו של משה בפרשת "וזאת הברכה", שמעתין 116-115, תשנ"ד, באתר "דעת"
  3. ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק י"ב
  4. שופטים ה י"ד-י"ח
  5. מרדכי וורמברנד ובצלאל ס. רות, עם ישראל - תולדות 4000 שנה - מימי האבות ועד חוזה השלום, עמ' 95.
  6. [Dr. Solomon Gryazel, "History of the Jews - From the destruction of Judah in 586 BC to the preset Arab Israeli conflict", p. 137]
  7. אליהו כי טוב, ספר התודעה,
  8. ספר דברי הימים א', פרק י"ב
  9. Paula M. McNutt‏, Reconstructing the Society of Ancient Israel, pages 46-47
  10. Paula M. McNutt‏, Reconstructing the Society of Ancient Israel, page 69
  11. Was Biblical Israel an Egalitarian Society?Ancient burial customs and archaeology reflect ideology of simplicityBiblical Archaeology Society Staff • 07/12/2013
  12. "Early Israel: An Egalitarian Society" By Avraham Faust, Biblical Archaeology Review, Jul/Aug 2013
  13. New Evidence Supporting the Early (Biblical) Date of the Exodus and Conquest
  14. Dating War of Hyksos
  15. Israelites Found in Egypt
  16. עם נולד - מזבח הר עיבל וראשית ישראל", אדם זרטל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.
  17. ההר המרכזי", ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2002, עמ' 134
  18. שסו#זיהויים של השסו עם העברים בכלל ובני ישראל בפרט


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0