שביתת הטקסטיל של לורנס
 | |||
| אנשי מיליציה מקומיים מקיפים צעדה של השובתים בלורנס | |||
| תאריכי המאבק | 12 בינואר 1912 – 30 במרץ 1912 (11 שבועות ויומיים) | ||
|---|---|---|---|
| מקום | לורנס, מסצ'וסטס ארצות הברית | ||
| עילה | הורדת תעריף המשכורות לעובדים | ||
| מטרה |
קביעת שבוע עבודה של 54 שעות בלבד תשלום כפול עבור שעות נוספות | ||
| שיטת המאבק | שביתה, מחאה, הפגנות, חבלה | ||
| תוצאה | ניצחון לשובתים | ||
| הצדדים במאבק | |||
| |||
| דמויות בולטות | |||
| |||
| נפגעים | |||
| |||
שביתת הטקסטיל של לורנס הייתה שביתה של פועלים מהגרים, שהתרחשה בעיירה לורנס, מסצ'וסטס, בארצות הברית, ב-1912. השביתה נוהלה על ידי ארגון פועלי התעשייה של העולם (שחבריו נודעו בכינוי הסלנג "וובליז"), והחלה בעקבות החלטתו של בעל מתפרה להוריד את שכרן של פועלות המפעל ללא התראה מוקדמת לפועלות. בינואר 1912 נכנס לתוקפו חוק חדש, שהגביל את שעות העבודה בשבוע, ונועד להגן על הפועלים כדי שלא יועסקו שעות רבות מדי. כתגובה לחוק, החליט בעל המפעל להוריד את שכרן של הפועלות, בטענה כי הן עובדות פחות שעות, ולכן זכאיות לפחות שכר. השביתה התפשטה במהרה בעיר, ובתוך שבוע הקיפה למעלה מ-25,000 שובתים.[1]
השביתה נמשכה כחודשיים וקראה תיגר בהצלחה על התפיסה המסורתית של האיגודים המקצועיים שהיו מאוגדים בפדרציית העבודה האמריקאית (AFL), שראתה במהגרים, ובעיקר בנשים ובעובדים ממוצאים אתניים מגוונים ציבור שלא יוכל להיות מאורגן באיגוד מקצועי. השביתה הוסיפה רבות ליוקרתו של ארגון הפועלים הצעיר פועלי התעשייה של העולם, אם כי כשנה לאחר השביתה כבר לא היו רוב העובדים חברים באיגוד, ויוקרתו אבדה.
שביתת לורנס ידועה גם כ"שביתת הלחם והשושנים", בעקבות סיסמה שנטבעה ככל הנראה על ידי רוז שניידרמן, פמיניסטית סוציאליסטית שפעלה בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית. בנאום ב-1911 טענה רוז שנשים "צריכות לחם, אבל צריכות גם שושנים", כלומר: התגמול על העבודה צריך להספיק גם למותרות ולא רק לצרכים בסיסיים. כינוי נוסף שניתן לשביתה היה "השביתה עבור שלוש כיכרות הלחם", ביטוי שנטבע בעקבות סכום הכסף שקוזז משכר הפועלות, סכום שהיה שווה לעלותן של שלוש כיכרות לחם. ביטויים אלה היו שגורים בפי השובתים ומאוחר יותר אומצו בספרות הסוציאליסטית של תנועת העבודה האמריקאית, שתיארה את התרחשות השביתה.
האירועים שקדמו לשביתה
העיירה לורנס הוקמה ב-1845 כעיירת טקסטיל, אשר רוב פרנסת תושביה נשענת על תעשייה זו. החל מ-1900, מכשור מכני חדיש איפשר לבעלי המפעלים להיפטר מהעובדים המיומנים, ולשכור עובדים זולים ולא מיומנים (בעיקר נשים). העבודה במפעל הייתה מסוכנת לעובדים בגין השעות הארוכות וחוסר מיומנות העובדים בתפעול מכשירים מכניים. חלק מהעובדים היו ילדים מתחת לגיל 14. מחצית מהעובדים, מבין 4 מפעלי הטקסטיל שהיו בעיר, עבדו עבור חברת הטקסטיל האמריקאית, חברה אשר שלטה ב-34 מפעלים באזור ניו אינגלנד והרוויחה כ-45,000,000$ בשנה. המגזר שבלט בלורנס היו צעירות בין גילאי 14-18. עד 1912, הגיעו המפעלים לתפוסה מלאה והעסיקו כ-32,000 עובדים.[2] פיתוחים טכנולוגים נוספים דוגמת מכונות טוויה בעלות שני נולים, הגבירו את קצב העבודה והרעו את תנאי העבודה של העובדים, אשר נאלצו להתרגל לקצב החדש של המכונות. בעלי המפעלים, אשר הודות לפיתוחים אלו, הצליח לייצר יותר מוצר בפחות זמן, הורידו את משכורות העובדים ופיטרו רבים. אלו שנשארו במפעלים הרוויחו 9$ עבור שבוע עבודה של 56 שעות (9 וחצי שעות ליום; ששה ימי עבודה בשבוע).
השביתה
פרוץ השביתה - הורדת משכורות
חוק חדש שנחקק במסצ'וסטס הוריד את שעות העבודה המותרות בחוק לנשים וילדים מ-56 ל-54 החל מה-1 בינואר 1912. ב-11 בינואר, עובדים גילו שפחדם הגדול התממש, המעסיקים הורידו את משכורתם השבועית, בהתאם להורדת השעות לפי חוק. ההבדל בין המשכורות היה שווה ערך לשלוש כיכרות לחם לעובד. כאשר נשים במפעל "אברט כותנה" הבינו שמעסיקם הוריד את משכורתן ב 32 סנט הם הפסיקו את עבודת הנולים, עזבו את המפעל והתחילו לצעוק "משכורת נמוכה, יום קצר"[3] עובדים ממתפרות סמוכות הצטרפו ביום למחרת, ותוך שבוע 20,000 עובדים שבתו.
התגבשות ההנהגה ודרישות השביתה
ג'וזף אטור, מארגן עבודה מה-IWW, שהה בלורנס זמן מה לפני השביתה כדי לארגן עובדים להצטרף לארגונו. אטור, יחד עם ארתורו ג'יובניטי (חבר בסיעת האיטלקים הסוציאליסטים של מפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה) במהרה תפסו את ההנהגה על השביתה והקימו ועד פעולה אשר הורכב משני נציגים מכל קבוצה אתנית מבין העובדים. ועד הפעולה הוא שקיבל את כל ההחלטות לניהול השביתה. הוועד דאג לתרגם את פגישות השובתים ל-25 שפות שונות, והציב כמה דרישות בפני המעסיקים:
- העלאה של 15% במשכורות לשבוע עבודה של 54 שעות
- תשלום כפול עבור שעות נוספות
- הבטחה שלא יהיו אפליות ויחס רע כלפי עובדים אשר היו מעורבים בשביתה.
תגובת הנהגת העיר כלפי השובתים הייתה לצלצל בפעמון העיר, שנועד להזהיר מסכנה, בפעם הראשונה מאז ייסוד העיר. ראש העיר הזמין חברה של אנשי מיליציה מקומיים לפטרל ברחובות. השובתים הגיבו בהקמת משמרות שובתים ברחבי העיר. כאשר בעלי המפעלים השתמשו בזרנוקי מים כדי לסלק את השובתים מהכניסה למפעל, הגיבו השובתים בזריקת גושי קרח ששברו חלק מחלונות המפעל. בית המשפט המקומי דן 36 שובתים לשנה בכלא עבור זריקת הקרח על חלונות המפעל. המושל של האזור שלח את כוחות המיליציה המקומיים ואת משטרת המדינה, ומעצרים רבים החלו בקרב השובתים.
במקביל לאירועים אלו, ניסה ארגון פועלי הטקסטיל (UTW) לשבור את השביתה, בתואנה שהם מייצגים את הפועלים של לורנס. מפעילי השביתה (אנשי ועד הפעולה) התעלמו מנוכחותם של אנשי ה-UTW. המנהיגים המקומיים של קבוצות המיעוט אשר נמנו על ועד הפעולה, היו צינור תקשורת חשוב בין מסריו של ג'וזף אטור לקהל השובתים. אטור בעיקר התמקד בהצהרות ובקשות חוזרות לשובתים לנקוט אך ורק באמצעים לא-אלימים בזמן השביתה. יחד עם זאת, אטור לא החשיב הפחדה מילולית ופיזית של פועלים מפירי-שביתה[4] כאמצעי לא-אלים. הודות להתבטאויות לא זהירות של איש פדרציית העבודה האמריקאית (AFL), דעת הציבור נטתה לטובת השובתים וה-IWW.
ניסיון חבלה והאשמה כוזבת של השובתים
במשך השבוע הראשון לשביתה, ב-17 בינואר מצאה המשטרה שלושה מטעני דינמיט שהושמו במקומות שונים בעיר. העיתונות והמשטרה מיהרו להאשים את ה-IWW בניסיון לחבלה מסוכנת. מעצרים של חברי IWW נעשו ביום למחרת[5] העיתונות הארצית נטתה לראות בחברי ה-IWW אחראיים למעשה[6] מנגד טענו הוובליז שהטמנת הדינמיט היא קונספירציה נגד הארגון והשובתים. לאחר כמה ימים, המשטרה המקומית עצרה את ג'ון ברין, קברן מקומי וחבר של מועצת בית הספר בלורנס, והאשימה אותו בניסיון להפליל את השובתים על ידי שתילת הדינמיט. ברין הועמד לדין ונמצא אשם. נגזר עליו לשלם קנס של 500$ בלבד, ללא מעצר. בעל חברת הטקסטיל האמריקאית, וויליאם מדיסון ווד, הואשם אף הוא במעורבות בפרשה, אולם זוכה בבית המשפט מחוסר ראיות, אף על פי שלא הצליח להסביר מדוע העביר סכום כסף גדול לברין זמן קצר לפני הטמנת הדינמיט.[1]
מעצר מנהיגי השובתים
ב-29 בינואר, הוביל אטור את ההפגנה הגדולה ביותר עד לאותו הרגע, ופנה לשובתים להתנהג באופן רגוע ולא-אלים. אטור אחר כך הוביל את השובתים למצעד ברחבי העיר. כאשר נתקלו בשוטרים שסירבו לתת לשובתים לעבור ברחוב, אטור שינה את כיוון המצעד כדי להימנע מהקונפליקט. יום למחרת, בזמן שאטור וג'יובניטי נאמו בפני קבוצת פועלים ממוצא גרמני, נורתה למוות אחת מהמפגינות בשם אנה לופיזו. למרות ששהו במרחק של 4.5 ק"מ ממקום האירוע, הרשויות עצרו את אטור וג'יובניטי באשמת התססה וקשירת קשר לרצח.[7][8][1] אטור וג'יובניטי נשארו כלואים במשך 8 חודשים ללא משפט.
בעקבות המעצרים הוכרז חוק צבאי בעיירה, והרשויות קבעו כי התכנסויות פומביות הן לא חוקיות. עוד חברות מיליציה פרטיות הוזמנו לעיר כדי לתגבר את כוחות הפטרול בעיר. בתגובה שלחו ה-IWW את ביל הייווד, אליזבת גורלי פלין, וויליאם טראוטמן ומאוחר יותר הצטרף אליהם קרלו טרסקה, כדי לתפוס את מקומם של אטור וג'יובניטי בהנהגת השביתה. הייווד בעיקר התמקד בגיוס תרומות מפועלים אחרים באזור ניו-אינגלנד כדי להאכיל את השובתים. במקביל שאר חברי ההנהגה המשיכו לדבר אל השובתים והמציאו דרכי מחאה לא אלימות חדשות לפי חוקי המשטרה המגבילים.[9] ה-IWW ביסס שיטה יעילה של בתי תמחוי מאולתרים ותחנות לחלוקת אוכל וגייסה רופאים שעברו בין הפועלים בהתנדבות לטפל במחלות שונות. בנוסף גויסו תרומות מרחבי ארצות הברית כדי לתמוך בפועלים, ולאפשר להם לחיות את חייהם ללא חשש מהמצוקה הכלכלית שנוצרה עקב הפסקת העבודה הממושכת.
שליחת ילדי השובתים מחוץ לעיר
אחת מהפעולות הדרמטיות ביותר של השביתה הייתה שליחת ילדי פועלים מחוץ לעיר. רבות מהשובתות התקשו לשמור על ילדיהן במהלך השביתה, הן מבחינה כלכלית (מאחר שלא קיבלו שכר) והן מבחינה פרקטית (הן בילו את רוב היום בשביתה ולא יכלו לדאוג לילדיהם בבית). ה-IWW הציעו לשלוח את הילדים לגור אצל משפחות אומנות עד תום השביתה, וכך להקל על הקושי של האמהות. הרעיון הופץ על ידי אנשי IWW באזור ניו-יורק ופילדלפיה. הציבור הרחב התנדב לסייע ולקלוט ילדים, ובכך אף גברה האהדה הציבורית לשובתים ומטרתם. שיירות של ילדים התחילו לעבור למשפחות אומנות דרך רכבות מלורנס לניו-יורק. ב-10 בפברואר, הגיעו 120 ילדים לניו-יורק, ונקלטו על ידי קהל של 5,000 אנשים פעילים ב-IWW ובסיעת האיטלקים הסוציאליסטים של מפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה אשר שרו בקולי קולות את האינטרנציונל והמרסייז עם בואם לתחנה.[1] כמה שבועות לאחר מכן, 92 ילדים נוספים הגיעו לניו-יורק, ולפני קליטתם בבתים המאמצים שלהם ערכו מצעד ברחבי העיר.
ביקורת ציבורית, מעורבות הממשל וסיום השביתה
מהחשש שהתמיכה הציבורית תגדל בצורה משמעותית בעקבות פעולה זו, לאחר שבוע וחצי של שליחת ילדים, המשטרה הגיעה לרציפים ומנעה את שליחתם של 150 ילדים מחוץ לעיר ללא ליווי. טענת המשטרה הייתה שפעילות זו נחשבת להזנחת ילדים, ועלולה לגרום להורים לאיבוד זכויותיהם על ילדיהם. השוטרים שניסו לעצור את הילדים מלעלות על הרכבות, פגעו באלות גם בילדים וגם באמהות. אשה בהריון עברה הפלה בעקבות העימותים, והתקשורת שהגיעה לנקודה דיווחה בהרחבה על המקרה. לאחר המעצרים, נשים רבות בחרו שלא לשלם קנס אלא ללכת לבתי הסוהר יחד עם ילדיהם. הפרשה עוררה עניין רב במקרה ותפסה גם עיניה של הלן הרון טאפט אשת הנשיא ויליאם האוורד טאפט. במהרה החלו להתערב בנושא הבית הלבן והסנאט, והוקמה ועדה בתחילת חודש מרץ כדי לחקור את מצב העניינים בעיירה. עדויות התקבלו מאת העובדים והרשויות. הוועדה של הבית הלבן, יחד עם העניין הגודל מצד העיתונות נתנו אותותיהם במעסיקים אשר הציעו לראשונה פשרה ב-1 במרץ שכללה העלאה של 5% בשכר לכל העובדים. העובדים דחו את ההצעה. לאחר כמה ימי דיונים, העבירה חברת הטקסטיל האמריקאית הצעה שקיבלה את כל דרישות העובדים ב-12 במרץ. העובדים קיבלו את ההצעה. מנהלי שאר המפעלים הלכו במהרה בדרכה של חברת הטקסטיל האמריקאית, וגם חברות טקסטיל מחוץ ללורנס החליטו לאמץ את תנאי התעסוקה שהתקבלו במקום כדי להימנע מפריצה של שביתה בסדר גודל כזה אצלם. הילדים שהתגוררו בניו-יורק בחודש וחצי האחרונים, נסעו בחזרה להוריהם ב-30 במרץ, ובכך הסתיימה השביתה עם ניצחון מוחץ של הפועלים.[1]
לקריאה נוספת
- Donald Cole, Immigrant City: Lawrence, Massachusetts 1845-1921. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1963.
- Bruce Watson, Bread and Roses: Migrants, and the Struggle for the American Dream. New York: Penguin Books, 2005.
- Howard Zinn, A People's History of the United States. Revised Edition. New York: HarperCollins, 2005.
- Bread and Roses, Too a young adult historical novel about the Lawrence Strike by Katherine Paterson
כתבות מהעיתונות
- שובתי לורנס מסרבים להצעת הפשרה של בעלי המפעלים כתבה מתוך ה-ניו יורק טיימס מתאריך ה-21 בינואר 1912
- הייווד נשלח להוביל את שובתי לורנס כתבה מתוך ה-ניו יורק טיימס מתאריך ה-22 בינואר 1912
- כישלון בסיום השביתה בלורנס כתבה מתוך ה-ניו יורק טיימס מתאריך ה-27 בינואר 1912
- מלחמת פועלים אמיתית בלורנס כתבה מתוך ה-ניו יורק טיימס מתאריך ה-29 בינואר 1912
- השובתים של לורנס כתבה מתוך מגזין אאוטלוק מתאריך ה-10 בפברואר 1912
- השביתה של לורנס: מחקר כתבה מתוך מגזין האטלנטיק מתאריך ה-10 בפברואר 1912
קישורים חיצוניים
- Bread and Roses Centennial 1912-2012 Extensive collection of background information, photos, primary documents, bibliographies, testimonies, events, and more.
- Outline history of the strike
- Testimony of Camella Teoli before Congress
- Lawrence Strike of 1912 on Marxists.org
- Resources for teaching about the Lawrence Strike in K-12 Classrooms listed on the Zinn Education Project website
- Bibiliography ביביליוגרפיה מפורטת של כתבות בעיתונים, ספרים, רומנים, ועבודות מחקר על שביתת לורנס
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Kornbluh, Joyce L., Rebel Voices: An IWW Anthology, University of Michigan Press, p.158-196
- ^ Foner, Philip (1965). History of the Labor Movement in the United States, vol. 4. New York: International Publishers. p. 307.
- ^ זהו משחק מילים אשר מתבסס על העובדה שהמילה "Short" יכולה להתפרש באנגלית גם כ"נמוך" וגם כ"קצר".
- ^ מדובר בפועלים שניסו להיכנס למפעל כדי לעבוד. עובדים אלו הפרו את השביתה בדרך כלל בגלל הבטחות למשכורות גבוהות יותר מבעלי המפעל, או בגלל שנשכרו על ידי בעלי המפעל ויובאו מחוץ לעיר כדי להפעיל את המכונות.
- ^ תפיסת דינמיט בשביתה בלורנס כתבה מתוך ה-ניו יורק טיימס מתאריך ה-20 בינואר 1912
- ^ מאמר דעה, ניו יורק טיימס, מתאריך ה-26 בינואר 1912
- ^ The I.W.W.: Its First Seventy Years, Fred W. Thompson & Patrick Murfin, 1976, page 56.
- ^ שובתת אחת נהרגה - שני מנהיגים נעצרו כתבה מתוך הניו יורק טיימס, מתאריך ה-30 בינואר 1912
- ^ אופן התנגדות שהיה אהוב על אנשי ה-IWW היה יצירה של קו ארוך של מפגינים אשר הולכים בידיים משולבות, וכך מונעים את הכניסה למפעל מעובדים מפירי שביתה או מאנשי המשטרה.
