שבת

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עשרת הדיברות
אנוכי ה'
לא תעשה
לא תשא
זכור את
כבד את
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד

הַשַׁבָּת היא יום מנוחה וקדושה שבועי לעם ישראל, המועד הראשון במועדים הקבועים מהתורה. המועד חל באופן קבוע מדי שבעה ימים, ביום השביעי שבשבוע. תחילת השבת היא בסופו של יום שישי, מעט קודם לשקיעת החמה - זמן הקרוי "ליל שבת", וקצה ביום המחרת, עם צאת הכוכבים - זמן הקרוי "מוצאי שבת". השבת היא מועד המקודש ביותר .

שמירת שבת היא אחת המצוות המרכזיות; זוהי המצווה הראשונה שניתנה לישראל עוד קודם מתן תורה, ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה.[1]

השבת מסמנת את בריאת העולם בידי ה', וקדושתה קבועה מאז בריאת העולם על ידי ה',[2] ובשונה משאר המועדים, השבת אינה תלויה בקידוש החודש שנעשה בידי בית הדין. טעמי המצוות והמנהגים המיוחדים לשבת מקורם בציווי התורה לקדש יום זה ולשבות בו ממלאכה, כמעשה ה' אחר השלמתו את הבריאה בששת ימי בריאת העולם. השבת אינה משמשת רק למנוחה ולהימנעות מעשיית מלאכה, אלא היא גם יום של קדושה, עונג, לימוד תורה והתרוממות הנפש. שמירת השבת היא הודאה מעשית בבריאת העולם, מחזקת את האמונה ואי שמירתה גורמת להיחלשות האמונה, כמו כן שמירת השבת מקרבת את האדם לבורא העולם יותר מפרישות ונזירות גופנית.[3]

בחילול השבת היא חטא חמור שהעונש על עשייתו במזיד הוא מיתת סקילה, שנחשבת לחמורה מבין ארבע מיתות בית דין.[4]

הרעיון מסוים של השבת, יום מנוחה שבועי, אומץ על ידי כלל עמי העולם עוד בימי קדם, ואף השפיע על דוקטרינות סוציאליסטיות שונות לפעול לקיצור אורך יום העבודה ושבוע העבודה.

נרות שבת, חלות מכוסות וגביע קידוש.
שתי חלות מכוסות

מקורות השבת

השבת מוזכרת בתורה כבר בסיפור בריאת העולם, המופיע בתחילת ספר בראשית. ביום זה נשלמה בריאת העולם וה' שָבַת מכל מלאכתו, ועל כן התברך והתקדש יום זה:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

ספר בראשית, פרק ב', פסוקים א'-ג'
"זכור את יום השבת" בפפירוס נאש, המאה השנייה לספירה

לאורך תולדות ישראל כולם היוותה השבת מרכיב מרכזי ויסודי. מצוות שמירת השבת, כְיום מנוחה ושביתה ממלאכה, ניתנה לאדם כבר ביום היבראו, ולעם ישראל ניתנה במעמד הר סיני, כמצווה הרביעית במנין עשרת הדיברות:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

ספר שמות, פרק כ', פסוק ח'

בשבעה עשר מספרי התורה שבכתב מופיעות לא מעט התייחסויות לשבת, ובהן חזרה על ציווי שמירת השבת וביאורים פרטניים יותר של המצווה הכללית, כאשר ספר ויקרא וספר שמות מביאים את מרבית הדברים,.[5] מקור חשוב נוסף נמצא בספר ישעיהו: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד..." (ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג) שממנו לומדים את מצוות עונג שבת ומצוות נוספות.

השבת נידונה במשנה ובגמרא, כאשר מסכת שבת מוקדשת כולה לעיסוק בדיני שבת. מסכתות נוספות, כגון מסכת עירובין, מסכת מנחות ואחרות, מתייחסות אף הן לדינים הקשורים בשבת.[5] עד לכתיבת המשנה נשמרו והועברו הילכות השבת כחלק ממסורת תורה שבעל-פה, שנמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני. עם כתיבת המשנה ערכו חז"ל סדר באלו והעלו על הכתב דיונים העוסקים בשבת. חכמי התלמוד הישוו את הלכות השבת להלכות כשפים.[6] הקבלה זו נוגעת רק לאיסורי השבת ש"יש מהן סקילה ויש מהן פטור אבל אסור. ויש מהן מותר מלכתחילה,"[7] כפי שיש בענייני כישוף.[8][8][9]

בחלק האגדה שבתורה מתוארת השבת כיום שבו נח כל היקום, אף החי הצומח והדומם. רעיון זה מופיע בהקשרים שונים: כך מסופר כי בהיות עם ישראל במדבר, לא ירד המן בשבת וביום שישי קיבל העם 'לחם משנה' ליום השבת, תבשיל משובח אף יותר מזה שניתן בימות החול; הגמרא מספרת על פרה של יהודי שנמכרה לנוכרי, וסירבה לחרוש בשבת כדי להמשיך לשמרה; במסכת סנהדרין, דף ס"ה, עמוד ב' מסופר כי ישנו נהר מופלא, ששמו סמבטיון, אשר שומר את השבת; ושלל דוגמאות נוספות מעין אלו, המתארות בעלי חיים, צמחים, ואף מחוזות, כמו הגיהנום, השובתים בשבת, ואחרים המתעוררים, מתהדרים ומתעלים, כעץ החיים וכלל הנשמות או רוח שכינה ועדנה הנושבת ביום זה מן העולם הבא אל עולמנו.

רעיונות מרכזיים

השבת היא כשורש האמונה ועל כן אמרו עליה חז"ל: "כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה" וכן, "שקולה שבת כנגד כל המצוות". בצד היותה המצווה הראשונה שניתנה לאדם ביום היבראו,[10] למצוות זכירת יום השבת והבדלתו מימות החול כמה נימוקים עיקריים:

  • זכר הבריאה ויום המנוחה המוחלט ליקום: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ." יום השבת מזכירנו את סדר הבריאה האלוקי ואת יום הבריאה השביעי, שבו שבת ה' מכל מלאכתו ואשר בו שרתה ביקום שלמות ומנוחה מוחלטת. השבת במקורות מכונה אף בשם 'שבת בראשית'. מצוות זיכרון השבת ושמירתה, על כן, מטמיעה את האמונה בבריאת העולם על ידי ה' ובשלמות היקום הבראשיתי, ומקרבת את עם ישראל אל ה' בצוותה אותו לנהוג כדרך הבורא, למצוא את צלם אלוקיו ואת ייעודו.
  • זכר ליציאת מצרים: הטמעת זכר יציאת מצרים בעם ישראל, למען חיזוק האמונה בישועת השם ולמען חיובו לנהוג חסד וצדק בזולתו. כנאמר בספר דברים, פרק ה', פסוקים י"ב-ט"ו: "שמור את יום השבת לקדשו.. למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת."
  • יום מנוחה כמעשה צדק ודרור וחירות לכול: מיסוד יום מנוחה לשומרי התורה ולכל בני חסותם. השבת נועדה לשפר את מצבו של האדם באשר הוא, וביסודה רעיון חירות ודרור לכול. השבת נועדה לאפשר לכל אדם, גם לפועל קשה היום, ולעבד ולאמה בימי קדם, יום מנוחה שבועי שבו יוכלו להתפנות מעמלם ולמצוא שוב את חירותם: "בכל שבת ישנה מצווה על מנוחת עבד ואמה. יסוד השבת הוא חירות הבריות, ובשבת אין אדם שולט על אדם וכולם שווים לפני קל חי. אך אם עבד עובד מצאת השבת ועד כניסת השבת עד יומו האחרון, הרי שאין זו חירות. רק שחרור עבד ואמה בשנת היובל מביאים לידי ביטוי שלם את רעיון השבת - חירות ודרור לכול. בנוסף לשחרור האדם, יום השבת עניינו גם שחרור בעלי החיים והצומח המשרתים את האדם, ולמעשה היקום כולו: [11]
  • חידוש הברית בין ה' לעם ישראל: בהיותה אחת מן המצוות שנקבעו בעשרת הדיברות, במעמד חידוש הברית בהר סיני, שמירת השבת היא חלק מהותי בחידוש החוזר של הברית בין ה' לעם ישראל ותזכורת להיותם בני בריתו של ה', כנאמר ספר שמות, פרק ל"א, פסוק ט"ו "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם וגו'

"ובספר יחזקאל, פרק כ', פסוק י"ב: "וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם".

  • השבת מרוממת נפש כל: השבת מעניקה תוכן ומשמעות לכל ימות השנה ובה יתר שכינה ונשמה.[12] "מי שיודע לקלוט את קדושתה של השבת ולהתרומם על ידה למנוחה לקדושה ולטהרה, וזוכה לנשום את הנשמה היתירה בשבת. והשבת מרוממת אותו לכל ימי השבוע." ספרות חז"ל ובדברי האגדה מספרים שביום השבת נושבת מן העולם הבא אל העולם הזה רוח התעוררות ושכינה רבה, ושובת אף הגיהנום וכלל הנפשות השוהות בו משוחררות לצאת אותו עד צאת השבת. השבת היא הזיכרון היחיד שנותר מן המצב שלפני יציאת גן העדן. אמונה זו בכוחה וטעמה הקסום של השבת מוסיפה לשמירתה ממד של גאולה והשבת נפש לכל הבריאה. רעיונות אלו השפיעו רבות על מנהגי השבת של תנועת החסידות והקבלה, והביאו אותן להאריך את השבת ככל הניתן, מעבר לזמנים המקובלים ליציאתה.

מצוות השבת

מצוות השבת נועדו בכללן לייחד את השבת מימות החול בשלושה אופני התקדשות: מעשה, דיבור ומחשבה,[13] ובכך לשחרר את האדם והבריאה כולה מכל מלאכה וצער, ולהשרות תחתם חירות, עונג, הרמוניה ורוממות רוח, ומעל לכל קדושה. בספר הזמנים של משנה תורה נאמר על הלכות שבת:

חלה ונרות שבת.

יש בכללן חמש מצוות--שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשבות בשביעי; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) שלא לענוש בשבת; (ד) שלא לצאת חוץ לגבול בשבת; (ה) לקדש היום בזכירה.

מצוות עשה (בנוסף לזכור ושמור) המופיעה בתורה היא מצוות הכנת 'לחם משנה' או 'לחם יומיים' שיספיק גם עבור השבת.[14] כמו כן קובעת התורה כי יום השבת נועד לתפילה בציבור, לשמיעת קריאת התורה ולקריאה ועיון בכתבי הקודש בציבור - 'מקרא קודש'.[15] בנוסף מציינת התורה מנהגים נוספים הקשורים בשבת, כגון הקרבת מנחות בשבת וכדומה.

יתר מצוות עשה ואל תעשה העוסקות בשבת נשמרו והועברו כחלק מן התורה שבעל פה, והיוו חלק משמעותי מן המסורת שנהג עם ישראל.

איסור מלאכה

התורה אוסרת עשיית כל מלאכה בשבת, אך מציינת רק חלק מן המלאכות האסורות ומותרות בשבת. המלאכות המפורשות בתורה כאסורות הן הבערת אש,[16] חריש וקציר,[17] קישוש עצים-בגלל חטא זה צלופחד הוא האדם הראשון אשר נענש בעקבות חטאו שקושש עצים בשבת והוא נתפס על כך והתרו בו אך המשיך לעשות זאת ולאחר מכן נשפט ולכן נכתב "וימצאו אותו המוצאים אותו"-מלמד שקודם הזהירו אותו.[18] ויציאה מחוץ לתחום היישוב.[19] בספרי הנביאים מצוינות מספר מלאכות אסורות נוספות, בהן, נשיאת משא, גם על גב חמור,[20] קניית מרכולות מן הגויים[21] והכנת יין,[22] והקביעה כי שבת נועדה 'לעונג'.[23]
במשנה[24] צויינו ל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת, ולמדו זאת מהמלאכות שהוצרכו להקמת המשכן, שנאסר לבנותו בשבת. בצד 39 מלאכות האב, קבעו חכמי המשנה כי יש להתאים כל מלאכה אחרת למלאכת האב הקרובה לה ולנהוג בה כתולדה של זו. תולדה ומלאכת אב נחשבות כאסורות באותה המידה.

שבות

בצד ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן קיימים גם איסורים נלווים נוספים, דרבנן, המכונים "שבות", שעניינם גם הוא השביתה ממלאכה. כך, למשל, למלאכת הזריעה, שתי תולדות, השקיה והנבטה, ובצדן איסור דרבנן על שאיבת מים בגלגל.

חשמל בשבת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חשמל בשבת

עם ההתפתחות הטכנולוגית בדורות האחרונים ותפוצת השימוש בחשמל לתאורה, חימום והפעלת מכשירים חשמליים שונים, נדרשה הכרעה בעניין השימוש בחשמל בשבת. השימוש במכשירים שעניינם חולין נחשב לפסול. אך בעניין הכולל של השימוש בחשמל ודרכי השימוש בו, כמו גם בהתייחסות לשימוש במכשירים ספציפיים, נמצאו רבנים חלוקים בדעותיהם ובפסיקותיהם. היו שהגדירו את השימוש בחשמל כחילול שבת, אם כביצוע מלאכת מבעיר, מלאכת בונה או מלאכת מכה בפטיש. בהקשר של שימוש בטלפון בשבת עלה חשש ל"מוליד" מתקנות החכמים. לנגד עיני שומרי השבת והפוסקים עמד גם עניין עבודת יהודים בחברות החשמל המספקות אותו והתלות במכשירים החשמליים בבחינת פיקוח נפש.

למרות האפשרות להסתפק בהפעלה מוקדמת של מכשירים חשמליים, קודם לכניסת השבת, ולהותירם פועלים עד צאת השבת, או באמצעים שונים המאפשרים הפעלה אוטומטית, נותרו מחלוקות בעניין וקבוצות שונות נוהגות בהם באופן שונה ומגבילות את השימוש בהם באופן שונה. בין המכשירים הנידונים נמצאים אמצעי תאורה וחימום ביתיים, מיחם, פלטת שבת, מעלית שבת, מזגן אוויר ואחרים.

מהלך השבת

הדלקת נרות בכל בית מציינת את כניסת השבת.
חלה מונחת על צלחת הגשה לשבת שעליה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו"

מנהג ישראל שליום השבת סדר קבוע מתחילתו ועד סופו. להלן כמה מעיקריו:

  • הדלקת נרות שבת - השבת הביתית נפתחת בהדלקת נרות שבת ובברכה עליהם, זמן מסוים קודם לשקיעת החמה ביום שישי. הארת הבית בליל שבת היא מצווה ומטרתה, בין היתר, ליצור אווירה נעימה ולהשרות שלום. נהוג שהאישה מדליקה את הנרות ובכך מקבלת את השבת (כלומר החל מהדלקת הנרות, האישה אסורה בעשיית המלאכות האסורות בשבת), אך החובה חלה גם על גברים השובתים לבדם.
  • קבלת שבת - תפילת השבת נפתחת באמירת 'לכו נרננה' ומזמורים נבחרים אחרים מספר תהילים, זה הוא מעמד מאוחר יחסית שתיקנו מקובלים בצפת, במאה ה-16, ופשט בתפוצות ישראל יחד עם שירת הפיוט 'לכה דודי'. לאחר מעמד קבלת השבת מתפללים ערבית של שבת, השונה מהתפילה של ימות החול ומכילה בחובה את גרעין הקידוש של ליל השבת.
  • קידוש וסעודת ליל שבת - הקידוש הוא ברכה הנאמרת בליל וביום השבת על כוס יין או על פת (אם חסר יין), יחד עם אזכור פסוקים על השבת מן המקרא. הקידוש מהווה את קיום מצוות זכירת השבת. הקידוש הוא מעמד הנערך לפני תחילת סעודת ליל שבת במעמד כל בני הבית. לאחריו מברכים על לחם משנה, שתי כיכרות לחם שלמות, כזכר למן. כיום נוהגים לברך על חלות.
  • עונג שבת - חלק מהותי מתוכן השבת קשור למצווה להתענג על החומריות ולקדש אותה, ולכן מצווה בשבת לסעוד שלוש סעודות, לנוח ולישון ואף לשמש המיטה.
  • תפילת שחרית של שבת - תפילה הכוללת תפילת שחרית חגיגית, קריאה בתורה בפרשת השבוע (ראו גם להלן), הפטרה, ותפילת מוסף.
  • סעודת יום שבת - סעודת אשר נערכת לאחר סיום תפילת מוסף וכוללת בתחילתה קידוש קצר.
  • תפילת מנחה של שבת - תפילת מנחה בנוסח מיוחד לשבת יחד עם קריאה קצרה בתורה.
  • סעודה שלישית - ההלכה מחייבת לאכול בשבת שלוש סעודות, אחת בערב ושתיים ביום. צריך להתחיל את סעודה שלישית אחרי זמן מנחה ונהוג להתחיל את הסעודה השלישית לפני שקיעת החמה, המבשרת את סיומה של השבת והתחלת ימי החול. בסוף הסעודה נהוג לשיר שירים שקטים המכונים "שירי נשמה".
  • הבדלה - מעמד המסמן את סוף השבת ושתפקידו "להבדיל בין קודש לחול" - בין השבת לימות החול. רק לאחר ההבדלה ניתן להתחיל בעיסוקי השבוע הרגילים האסורים בשבת. ההבדלה נערכת לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת, שהיא תפילת ערבית של ימות חול עם תוספות מעטות.

זמני השבת

הבדלה - הברכה על היין, תחריט על עץ מהמאה ה-14.

על-פי ההלכה המעבר בין יום ליום מתרחש סביב שקיעת החמה, ולכן זמני תחילת השבת וסיומה אינם קבועים, אלא משתנים במהלך השנה בהתאם לאורך היום. כיוון שהזמן שבין שקיעת השמש לבין צאת הכוכבים (בין השמשות) נחשב לזמן מסופק, והיות והשבת היא מצווה מהתורה, שני זמני בין השמשות (שבתחילת השבת ובסיומה) נחשבים לחלק מהשבת, והשבת נמשכת כ־25 שעות - החל משקיעת החמה בסוף יום שישי, וכלה בצאת הכוכבים למחרת.

בדומה לשעת כניסת שבת, גם שעת מוצאי שבת תלויה בשקיעת החמה ('צאת הכוכבים' הוא זמן מסוים לאחר שקיעת החמה), ולכן היא משתנה על פי עונות השנה והמיקום על פני כדור הארץ. ישנן מספר שיטות הלכתיות לחישוב צאת הכוכבים, אך בישראל מקובל שזמן יציאת הכוכבים לגבי יציאת השבת חל כ-35 דקות לאחר שקיעת החמה, בשינוי מועט על פי עונות השנה. בארצות צפוניות יותר משך הזמן בין שקיעת השמש לצאת הכוכבים ארוך יותר וישנו גם שינוי מסוים בין עונות השנה. במקומות הקרובים יחסית לקטבים, שבהם קשה לקבוע את שעת צאת הכוכבים, בפרט בשיא החורף ובשיא הקיץ, נקבעים זמני השבת (כמו גם זמנים הלכתיים אחרים) באופן מלאכותי.

על פי דברי חז"ל ישנה מצווה להוסיף לזמנה של השבת מיום שישי ומערב יום ראשון, מצווה הנקראת תוספת שבת. רוב הפוסקים קבעו להלכה את דין תוספת שבת, וכך נהוג גם כיום.[25]

אורכה של תוספת הזמן לפני שקיעת החמה ביום שישי משתנה מקהילה יהודית אחת לאחרת לפי מסורות מקומיות. בישראל מקובלת כדרך כלל תוספת של 20 דקות, כאשר בחיפה נהוגה תוספת של 30 דקות ובירושלים (ובמקומות נוספים) נהוגה תוספת שבת של 40 דקות קודם לשקיעת החמה.

במוצאי שבת נהוג גם כן להמתין דקות אחדות אחר צאת הכוכבים, על מנת להראות שהשבת חביבה על שומריה ולכן הם אינם "מוציאים" אותה (כלומר עורכים הבדלה) מיד כשהדבר ניתן מבחינה הלכתית, אלא מאוחר יותר. בקרב החסידים נהוג להאריך את השבת עד לשעות הלילה המאוחרות.

ישנם המקפידים על יציאת השבת לפי שיטת רבנו תם, החלה 72 דקות לאחר השקיעה. ברוב הקהילות היהודיות בארצות הברית, בבריטניה, בבלגיה, בקנדה ובאוסטרליה, זמני יציאת השבת הרשמיים המופיעים בלוחות השנה היהודיים, נקבעים על פי שיטה זו. דעה מחמירה נוספת היא שיטת בריסק, על פיה יש להמתין לצאת השבת 92 דקות לאחר השקיעה.

תפילות השבת

בשבת נאמרות שלוש התפילות הרגילות ליום חול (ערבית, שחרית ומנחה) אך בנוסח ייחודי לשבת: ערבית של שבת, שחרית של שבת ותפילת מנחה של שבת. תפילות השבת כוללות חלקים הנאמרים בכל יום מימות השבוע בצד תוספות שונות כגון, פסוקי דזמרה בנוסח ארוך, ברכת יוצר אור ארוכה ועוד. שלוש תוספות קיימות בנוסח התפילות לשבת: בערבית של ליל שבת אומרים "אתה קדשת", בשחרית של שבת "ישמח משה" ובמנחה של שבת "אתה אחד". מאמרי תפילה אלו המסמנים את ג' השבתות היסודיות: "תפלת ערבית - כנגד שבת בראשית. תפלת שחרית - כנגד [שבת] מתן תורה... ותפלת מנחה - כנגד יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים בביאת הגואל."[26]

גם נוסח תפילת העמידה של שבת שונה מזה הנהוג בימות חול: לפני תפילת העמידה אומרים "ושמרו בני ישראל את השבת..."[27]; בתפילת העמידה עצמה תחת 19 ברכות נאמרת תפילה בת שבע ברכות בלבד, שהברכה האמצעית בהן היא ברכת קדושת היום - ברכה מיוחדת לשבת, בנוסח פיוטי, שמהווה בין היתר קיצור לתפילות שהושמטו[28]; בסיום תפילת העמידה של ערבית אומרים "ויכולו השמיים והארץ"[29] מכיוון שעל פי המדרש, כל האומר פסוקים אלה בערב שבת נחשב כשותף לקב"ה במעשה בראשית.[30]

לאחר תפילת שחרית של שבת נהוג לקרוא פסוקים מן התורה והפטרה, ולאחר מכן, ברכות מי שברך המיוחדות לציבור ותפילת מוסף של שבת.

חובה להזכיר את השבת בתפילות העמידה של שבת, ומי שלא הזכירה (שהתפלל, למשל, תפילת עמידה מלאה של חול) לא יוצא ידי חובת תפילה זו. עם זאת, נפסק כי די באזכור מינימלי של השבת על מנת לצאת ידי חובה זו,[31] וגם כי מי שהחליף בין ברכות השבת השונות, יצא ידי חובת תפילה ואינו צריך לחזור על תפילתו, היות שקרא את הקטע העיקרי המשותף ביניהם ('רצה נא במנוחתנו').[32]

צלחת חמין, מאכל נפוץ לשבת בכל עדות ישראל

סעודות שבת

בשבת ישנה מצווה על אכילת שלוש סעודות בשבת ובהן מעדנים, 'שלא תהא אכילתך בשבת כבחול' (תנחומא בראשית ב). סעודות השבת הן: האחת בליל שבת (סעודת ליל שבת או ערבית), השנייה בבוקר יום השבת (סעודת יום שבת או שחרית), וסעודה שלישית, משהגיע זמן מנחה ועד סמוך לצאת השבת.[33] מצווה זו מוטלת על גברים ועל נשים בשווה. הסיבה למספר זה של סעודות הוא בכך שבעבר היה נהוג לאכול שתי סעודות ביום, אחת ביום ואחת בלילה, והחיוב בסעודה נוספת נבע מן הציווי לענג את השבת ולכבדה יותר מימי החול.

בכל אחת מסעודות השבת מקדשים על שתי כיכרות לחם או חלות, כנגד 'לחם משנה' שצווה בתורה (שמות טז כב), ויש לאכול פת בשיעור של לפחות כביצה.

את סעודת ליל שבת והסעודה השנייה פותחים בקידוש קצר. את סעודות השבת נהוג לכבד גם באכילת בשר ודגים ומטעמים מיוחדים. בסעודה שלישית יש הסוברים (שיטת רבינו תם) שדי בפירות וירקות, אך להלכה נפסק שצריך גם בסעודה זו לאכול פת או לכל הפחות מיני מזונות.

בסעודות השבת נהוג לשיר זמירות שבת. לברכת המזון הנאמרת לאחר סעודות שבת, בסופה של 'ברכת בונה ירושלים', מוסיפים גם קטע מיוחד המאזכר את השבת ומכונה 'רצה'.

בשבת נהוג גם לאכול דגים,[34] ובקהילות מסוימות נהוג לאכול בסעודת שבת מאכלים מיוחדים, המרמזים על עניינים רוחניים כגון בשר שור כנגד שור הבר, או בשר תרנגול המרמז לזיז שיאכלו צדיקים בבוא המשיח, ואחרים.[35] במרבית קהילות ישראל נפוצה אכילת חמין או טבית (גרסת יהודי בבל) בשבת. ביהדות אשכנז נתחבבה אכילת גאלע (רגל קרושה), גפילטע פיש, פשטידת קוגל וצימעס. בקרב יהדות תימן אכילת כובאנה, וביהדות פרס ג'פא (קיבת כבש ממולאת אורז).

פרשת השבוע

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת השבוע

הלכה פסוקה לקרוא בכל שבת בבית הכנסת פרקים אחדים מהתורה. לפני מאות רבות של שנים התקבל "מנהג בבל" לחלק את התורה לחלקים, כמספר שבתות השנה בערך, ובכל שבת לקרוא חלק אחד הקרוי פרשת השבוע. כך, בכל שנה, מסיימים מחזור שלם של קריאת התורה. את סיום קריאת התורה חוגגים בשמחת תורה, ובשבת שלאחר מכן מתחילים מחדש בקריאת הפרשה הראשונה, היא פרשת בראשית. בהתאם לנוהג זה, כל שבת משבתות השנה קרויה על-שם פרשת השבוע. "שבת וארא", למשל, היא השבת שבה קוראים בתורה בפרשת וארא.

שמירת השבת

ציור גרמני מהמאה ה-19 המתאר יהודים נאספים מחוץ לבית-כנסת בשבת.

שמירת השבת דורשת מהאדם לנוח מעשיית ל"ט מלאכות המוגדרות כאסורות בשבת, החל מכניסת השבת ועד צאתה. [36]

חשיבותה

הרעיון כי השבת שמרה על עם ישראל בגלות מופיע בדברי הכוזרי:

אמר הכוזרי כבר חשבתי בענינכם, וראיתי שיש לאלהים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר (נ"א להשאיר) תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עד (נ"א עוד, וא"ל עם) אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותה השמירה הזאת המעולה מפני שהם מאת האלהים ולעילות חזקות, כמו זכר מעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, וכלם עניינים אלהיים אתם מוזהרים בשמירתם. ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזיכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם. ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה ששית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש (נ"א אשר) אין השרים יכולים עליה, מפני שנפשותם אינם מתיישבות ביום מנוחתם, כי אם יצטרכו ביום ההוא ליגיעה ותנועה, היו נעים ויגעים, ואין נפשותם במנוחה שלמה.

הכוזרי, מאמר שלישי, סימן י'

שכר השבת

בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד א' נאמר ששכרו של אדם ששומר את השבת הוא נחלה ללא מצרים היינו ללא גבולות ובזכות הטרחה והעמל הקשה שעמלים לכבוד ההכנות לשבת נמחקים לאדם עוונותיו.

שבתות מיוחדות

לשבתות אחדות ישנם שמות מיוחדים המציינים מאורע מיוחד המתרחש בהן. שבתות אלה (לפי סדר הופעתן בלוח השנה) הן:

בתנועת החסידות ישנן עוד שבתות מיוחדות, כל חצר לפי מנהגה, ביניהן:

בנוסף, ישנן שבתות מיוחדות עקב אירועים שונים:

  • חתונה ביהדות אשכנז: השבת שלפני החתונה נקראת "שבת אופרוף", בה החתן עולה לתורה ונערכת חגיגה לכבודו. השבת שלאחר החתונה נקראת "שבת כלה", בה משפחת הכלה עורכת סעודת שבע ברכות.
  • חתונה ביהדות המזרח: אין חוגגים את השבת שלפני החתונה. השבת שלאחר החתונה נקראת "שבת חתן", בה משפחת החתן עורכת סעודת שבע ברכות.
  • בחצרות חסידיות רבות ישנה חשיבות לשבת שחלה לפני ימי ההילולא ("שבת יארצייט") של אדמו"ריה.
  • בחצרות חסידיות ובישיבות נהוג לערוך מדי תקופה "שבת התאחדות" בה בני הקהילה או הישיבה מתאספים יחד לשבת, בדרך כלל מחוץ לעירם.

נפתולי השבת בעולם הזה

תנאים לשמירת השבת במהלך הדורות

בימי קדם רוב בני האדם היו עצמאים או שכירי יום ובחירתם של יהודים שלא לעבוד בשבת לא פגעה בכושר ההשתכרות שלהם בשאר ימות השבוע, אך עדיין היוותה עול כלכלי. באגדה היהודית מסופר רבות על יהודים שמסרו את נפשם על שמירת השבת וסירבו לסחור ביום המנוחה המסורתי, גם כשהדבר גרר הפסד כספי גבוה.

לאחר המהפכה התעשייתית החלו רבים לעבוד כשכירים קבועים ונדרשו לעבוד בשבת כתנאי לקבלת עבודה. בארצות הברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נדרשו הפועלים ברוב בתי החרושת לעבוד בשבת כתנאי לקבלת עבודה. היו גם בעלי בתי חרושת שניצלו את מצוקת שומרי השבת וסגרו את מפעליהם בשבת אך שילמו לעובדים שלהם 5–10 דולר אמריקני לשבוע עבודה, כאשר השכר בבתי חרושת אחרים היה 20–25 דולר.[37] ברוסיה הקומוניסטית, נאסר על יהודים לשבות בשבת והם חויבו להופיע בבתי החרושת ובבתי הספר גם בשבתות ובחגי ישראל (איסורים דומים חלו גם לגבי שמירת כללי הדת הנוצרית ודתות אחרות, אולם הקושי של היהודים היה גדול יותר הן משום ריבוי המצוות הכרוכות בשמירת השבת כהלכה, והן משום שהחברה גילתה סובלנות רבה יותר לאנשים שניסו לשמור על כללי הנצרות). רבים מבין היהודים שמרו את המצוות בסתר וחיפשו דרכי עורמה שונות כיצד להימנע מחילול שבת הכרוך בעבודה ובהשתתפות בלימודים.

בימינו, ברוב מדינות העולם שבהן מתגוררים יהודים, יום השבת מקובל כיום מנוחה (נוסף על יום ראשון) ומציאת עבודה שאינה מחייבת חילול שבת אינה קשה במיוחד. מעבר לכך, ברוב מדינות המערב נהוגים כיום דינים המאפשרים ליהודים לקיים את השבת ואת מועדי ישראל כחלק מעקרון חופש הדת.

שמירת שבת בציבורים השונים בזמנינו

בקרב כלל הציבורים בעם ישראל נהוג להקדיש את השבת להתכנסות קהילתית ומשפחתית חגיגית, לתפילה, מנוחה ועונג. כל הציבורים רואים בשבת יום קדוש ומשמעותי בדת היהודית. אולם לצערינו הרב קיימים הבדלים בנוהגי השבת בין הציבורים השונים:

  • הציבור הקונסרבטיבי - בבתי הכנסת הקונסרבטיביים הגברים והנשים יושבים, כבימי חול, במעורב ויש שהנשים נוטלות חלק שווה בתפילה בציבור, כחזניות וכרבניות. לא פעם נעשה שימוש בבתי הכנסת בשבת, כבחגים, במערכות להגברת קול ובאביזרים חשמליים אחרים. מי שמגוריו מרוחקים מבית הכנסת, רשאי לבוא לבית הכנסת בנסיעה במכוניתו.
  • הציבור הרפורמי - עיקר עניין התפילה הציבורית בשבת מבחינת הרפורמים היא ההתכנסות הקהילתית ורוממות הרוח. סידור התפילות הרפורמי כולל תיקונים ברוח תפיסתם המודרנית (ביטול התקווה לחידוש הקורבנות והאמונה במלאכים, שוויון בין נשים וגברים, וכדומה) ושילוב קטעי קריאה מודרנית. ברוח תפיסתם הכללית, הרפורמים מפרשים את השביתה ממלאכה בשבת כהמלצה להקדשת היום השביעי לעשייה לבבית ומרוממת רוח אשר מבדילה יום זה מיום החול.
  • הציבור החילוני מורכב ואינו אחיד. חשיבותה המסורתית ההיסטורית של השבת, בצירוף העובדה כי זה יום המנוחה הרשמי בישראל, ליהודים, לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, הופכת את השבת ליום מיוחד גם עבור הציבור בישראל שאינו שומר מצוות. "השבת היא נכס תרבותי כללי, שהיחידים רואים בו זכות לעצמם ואינם מוכנים לוותר עליה," כותב פרופסור אליעזר שביד, במאמר המבקש להציע דרכי חשיבה חדשות שיפתחו ערוצים לפתרון מאבקי השבת. "הניגוד בין דתיים לחילונים איננו רק ניגוד של מסקנות מעשיות, הוא ניגוד של עקרונות ואופני מחשבה, של גישות לעיצובם של אורחות-חיים ברשות היחיד וברשות הרבים".[38] היחס הדו-הערכי כלפי השבת היה קיים מראשית ימי ההשכלה, וגבר בארץ ישראל עם חידוש היישוב היהודי. אנשי-רוח יהודים חילונים שונים ראו בשבת יום בעל ערך תרבותי וחברתי. ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, ראה בשבת את אחד מעמודי התווך של התרבות העברית ושל הסוציאליזם העברי, ודרש מחבריו לתנועה הקיבוצית להימנע מעבודה בשבת. במקרה אחר, במכתב של חיים נחמן ביאליק לחבר קיבוץ גבע, בעקבות חילול שבת המוני שהיה בקיבוצו, הוא אף מציין כי "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב".[39]
  • הציבור מסורתי - המסורתיים מציינים את יום השבת באופן סימבולי באמצעות שמירת כמה ממנהגי השבת המסורתיים. בכניסת השבת המסורתיים נוהגים להדליק נרות שבת ולערוך סעודת ליל שבת משפחתית, הכוללת אמירת קידוש על כוס יין. חלקם שומרים בצורה חלקית את יום השבת, נימנעים מהדלקת אש ובישול, או נסיעה ברכב ומגיעים לתפילות בבית הכנסת.

המרחב הציבורי בארה"ק ביום השבת

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הסטטוס קוו בישראל בנושא השבת, מאבקי השבת בירושלים

המחלוקות והמאבקים בנוגע לשמירת השבת בישראל משקפים דילמה יסודית בין חלקי החברה היהודית בארץ הקודש. מנגד להסכמה על רעיון מסוים של יום השבת, אשר נוגע לרשות הציבור ומקובל בקרב כלל עמי העולם, מתגלה מחלוקת שמקורה בנקודות מוצא שונות להתייחסות אל השבת. מחלוקת זו עומדת מזה שנים כמאבק בין שני מחנות ניצים אשר מתקיים בעיקר במישור הפוליטי, ובאה לידי ביטוי בוויכוחים סוערים, ולא פעם במחאות והפרעות סדר. מעמדה הציבורי והתרבותי של השבת נקבע, לכאורה, בהחלטת הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה עם קום המדינה, אך זו אינה מספקת מענה ונראה כי היעדר פתרון המחלוקת מאיים להרחיב את הקרע בין המגזרים היהודיים במדינה.

משהחלו בשנת 1969 שידורי הטלוויזיה הציבוריים בישראל, טענו שומרי התורה כנגד שידורי טלוויזיה בשבת, בטענה כי מדובר בחידוש ומשום כך בהפרת הסטטוס קוו. מנגד, טען הוועד המנהל של רשות השידור כי דין שידורי הטלוויזיה כדין שידורי הרדיו הפועלים שבעה ימים בשבוע. הניסיון לעכב את השידורים בעתירה לבג"ץ (ראו: בג"ץ מירון נגד שר העבודה) כשל. השופטים קבעו שבשידורי טלוויזיה בשבת אין פגיעה באינטרס כלשהו של הציבור הדתי, שכן איש אינו כופה עליהם להפעיל את המכשיר. בניגוד לשידורי הטלוויזיה, בתי הקולנוע והצגות התיאטרון וכן בתי קפה ומסעדות, פועלים ברשות הרבים. חוק ההסמכה שנדרש לסוגיה העביר את האחריות לכך לרשויות המקומיות. מצב זה גרם להבדלים משמעותיים בין דמותה הציבורית של השבת בירושלים, לדוגמה, לבין דמותה הציבורית בתל אביב.[40]

על פניו נוגעת המחלוקת למידת אכיפת הנורמה ההלכתית על כלל הציבור הישראלי, אך יש לשים לב שעצם העימות נוגע בשאלה אזרחית או הלכתית שעניינה הסדרים החלים על כמה וכמה ציבורים שונים, שאופיים מגוון. למעשה אין מדובר בהלכה אורתודוקסית למול חילונית, אלא בעניין חברתי משותף, 'כיבוד שבתם של אחרים', דבר שלרוב מתעלמים ממנו שני המחנות. "המגמה הבולטת עתה היא זו של התייחסות חלקית ומצומצמת ליסודות דתיים-הלכתיים מזה, וליסודות לאומיים מזה, ולהצגת היסודות הללו לא כמשלימים זה את זה, כי אם כמנוגדים זה לזה," טוען אליעזר שביד. "כל זמן שמגמה זו שליטה, ילך הקיטוב ויחמיר. בלימת תהליך הקיטוב ומניעת הקרע, העלול לבוא בסופו, אפשריות רק על ידי העשרת יחסם של שני המחנות אל מורשתם ופתיחתם אל השקפת עולמו ואורחות-חייו של המחנה האחר".[41]

"שבתרבות" - הלחם בין המילים "שבת" ו-"תרבות" - היא אירוע פתוח לקהל, בו מתקיימות שיחות עם אנשי ציבור בנושאי תרבות ואקטואליה. אירועים אלו הם מהמאפיינים של השבת החילונית. בתמונה: הזמנה בלוח מודעות ציבורי ל"שבתרבות" בבאר שבע, 2013.

שביד מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שלשתי האוכלוסיות הניצות מידה של שיתוף בהיותם חלק מאותה חברה, כמו גם יכולת לתרום זו לזו, והוא מציע להן לצאת לעניין מתוך השאלה מה אנו יכולים לתרום למען שבתו של האחר 'כדי שיוכל לקיימה עימנו'. מצד האוכלוסייה הדתית טוען שביד כי אין התייחסות הלכתית מעמיקה לשאלת שבתם של אחרים וישנה התעלמות מן התועלת שבחילוניותו של חלק זה בחברה. כדוגמה קיצונית לכך הוא מביא את השימוש באמצעי התקשורת במלחמת יום הכיפורים, שהיה בבחינת הצלה לחלקי החברה האורתודוקסים. מצד האוכלוסייה החילונית טוען שביד, ישנה התעלמות מן העושר שמורשת היהדות מספקת לו, ומכך שהיכרות מעמיקה יותר עימה ועם האוכלוסייה הדתית עשויה לספק מענה למצוקות כגון הניכור החברתי וחוסר המשמעות האופייניות לחברה המערבית הצרכנית והמשעבדת.[41]

שבת באוכלוסייה החילונית

במחקר שנערך על ידי מרכז גוטמן בשנים 1999–2000 בנושא התנהגות דתית-יהודית ותפישת הזהות העצמית של היהודים בישראל, הרוב המכריע של החילונים השיבו כי הם מעדיפים לשוות לשבת שלהם אופי שקט ומשפחתי, ומעדיפים כי לשבת הציבורית יהיה ציביון ייחודי, אף כי אין הסכמה על אותו ציביון. במגזר החילוני לא ניכרת, לרוב, תכונה מיוחדת לקראת כניסת השבת. גם במקרים בהם מנקים את הבית ומכינים ארוחה חגיגית מהרגיל, לא קיים הלחץ והבהילות להספיק הכל לפני כניסת השבת. עם זאת, יש משפחות חילוניות הנוהגות להדליק נרות שבת או לערוך קידוש, כטקס סמלי. בקהלים חילוניים שונים נעשים ניסיונות לעצב טקס קבלת שבת חילונית עם תכנים ייחודיים. לעתים מדובר בשילוב של מרכיבים מסורתיים ומודרניים, כפי שהיה נהוג בקבלת השבת הקיבוצית, ולעתים מדובר בתכנים עצמאיים.[42] בצד זאת, צעירים חילונים רבים נוהגים להיפגש בשעות הלילה, במהלך סוף השבוע, במקומות בילוי שונים כמועדני ריקודים, ברים ובתי קפה ושיעור המבקרים בערים המרכזיות גדול ביותר בימים אלו.

ערכה החברתי והמשפחתי של השבת החילונית נראה גם במחקרים. במחקר שעניינו מפגש משפחתי וחברתי בשבתות, לדוגמה, נמצא כי לא רק הציבור הדתי מקיים בימי שישי ושבת ארוחות משפחתיות. גם 73% מהמשפחות החילוניות מקיימות סעודה משפחתית בליל שבת, ו- 27% מהמשפחות החילוניות מקיימות סעודה משפחתית אף בשבת בצהריים. במקומות שונים בישראל נהוג לקיים "שבת תרבות", הכוללת התכנסות במקום ציבורי ואירוח אנשי ציבור או אמנים לשיחה תרבותית. בהיות השבת החילונית יום מנוחה תרבותי, פתוחים חלק מהמוזיאונים ומשמורות הטבע לקהל הרחב ללא תשלום או בתשלום מופחת.

השבת בחוקי מדינת ישראל

השבת היא אחד הנושאים השנויים במחלוקת עוד מתקופת המנדט. המחלוקת נובעת מחשיבותה הרבה של השבת בתפיסת עולמם של הדתיים בחברה היהודית ומנגד של החילונים. הפלגים הדתיים בחברה רצו לראות את השבת מעוגנת בחוק, כך שבפרהסיה מדינת ישראל תהיה מדינה השומרת שבת על פי ההלכה. פלגים אלו ביקשו לחוקק חוק שיאסור את חילול השבת בפומבי ויחול גם על אנשים פרטיים. החוגים הלא-דתיים התנגדו לכך, אך הסכימו לקבל את השבת כיום מנוחה שבועי, מתוך השקפת עולם סוציאליסטית או הומנית, המעוניינת בכך שכל עובד ואדם יקבלו יום מנוחה שבועי, אף ללא ייחוס חשיבות מיוחדת ליום המסוים בשבוע שיוכרז ככזה.

בעקבות המחלוקות נאלצו המחנות להתפשר והגיעו להסדר הסטטוס קוו בנושא השבת. למרות הסטטוס קוו (המעוגן בחוק ובהסכמים שמחוץ לחוק) נושא השבת נותר במחלוקת וסביבו מתקיימים עד היום מאבקי שבת. שינויים, אם בהתאם לסטטוס קוו או בניגוד לו (שינויי חקיקה או תקנות עירוניות העוקפות אותו), גם הם שבים ומבעירים את הוויכוח העתיק בנוגע לשבת.

הסטטוס קוו הלכה למעשה

שלט בתחנת דלק המדווח שהיא סגורה בשבת
קובץ:מחסום משטרתי072.jpg
הדרך לכותל המערבי חסומה למכוניות בשבת

בשנת 1932 דרשה אספת הנבחרים מהרשויות המקומיות היהודיות לכבד את השבת בתחומי העבודה והמסחר. ב–1935 החליט הקונגרס הציוני כי יש להימנע מחילול שבת בכל המוסדות הלאומיים. במכתב הסטטוס קוו, ששלח בשנת 1947 דוד בן-גוריון, אז ראש הסוכנות היהודית, לאגודת ישראל, נאמר: "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת". לאחר הכרזת העצמאות הוחלט כי השבת ושאר מועדי ישראל יהוו את ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל.

חלק מההסדרים שנקבעו בתקופת המנדט מהווים את הבסיס ליחסם של חוקי מדינת ישראל לשבת. בחוקים אחדים מופיעים סעיפים הנוגעים לעניין השבת. הסעיפים הוספו במהלך השנים עם התעוררותן של בעיות שונות בנושא השבת. איגוד כל הסעיפים יחדיו מבנה את צביון השבת במדינת ישראל:

  • חוק שעות עבודה ומנוחה משנת 1951 אוסר להעביד עובד ביום המנוחה השבועי שלו, וקובע שיום המנוחה ליהודי הוא יום השבת.
  • בהודעה מטעם הממשלה, שניתנה בשנת 1954 בהתאם לסמכות שניתנה לה בפקודת סדרי השלטון והמשפט, נאמר כי מועדי ישראל ( שני ימי ראש השנה, יום כיפור, ראשון של סוכות, שמיני עצרת, יום ראשון ויום שביעי של פסח, וחג השבועות) הם ימי מנוחה ליהודים, וכי מי שאינו יהודי יוכל לקבל ימי מנוחה אחרים לפי דתו.
  • בפקודת המטה הכללי מיום י' בתמוז תש"ט (7 ביולי 1949), נקבע איך ינוהלו ענייני השבת בצה"ל.
  • בחוק יום העצמאות משנת תש"ט, 1949, הכריזה הכנסת על יום ה' באייר כיום העצמאות של מדינת ישראל. בשנת תש"י, 1950, תוקן החוק, מפני שה' באייר עמד לחול ביום בשבת. התיקון קבע כי במקרה שבו יום ה' באייר חל בשבת, יום העצמאות יחגג ביום ו' באייר, שהוא יום ראשון. בשנת תשי"א שוב התעוררה בעיה, כאשר יום ה' באייר עמד לחול ביום שישי, ערב שבת, ולכן שוב תוקן החוק ונקבע כי במקרה שיום ה' באייר חל ביום שישי, יוקדם יום העצמאות ליום ד' אייר, שהוא יום חמישי.
  • בחוק יסוד הכנסת שנתקבל בתשי"ח, קיימת הוראה הקובעת כי כינוס הכנסת לאחר בחירות לא יחול בשבת, בחג או בערב חג.
  • בחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה משנת תש"ט, 1959, נקבע כי אם יפול יום כ"ז ניסן (יום השואה) על יום שישי, יוקדם יום הזיכרון לשואה באותה השנה לתאריך כ"ו בניסן, הוא יום חמישי.

השבת בצה"ל

הוראות הפיקוד העליון, מן ה-25 במרס 1982, קובעות כי בעניין שבתות ומועדי ישראל ינהג צה"ל על פי התקנות הכלליות הבאות[43]:

  1. שבתות, מועדים וחגי מדינה רשמיים שייקבעו על ידי הכנסת הם ימי מנוחה מלאה בצה"ל, לכל הדרגות, במיתקניו ובמוסדותיו.
  2. שבתות ומועדי ישראל פירושם - משקיעת החמה בערב שבת או החג ועד לצאת הכוכבים במוצאי השבת או במוצאי החג.
  3. בימים הנ"ל יופסקו כל העבודות בצה"ל, פרט לעבודות חיוניות ביותר לביטחון המדינה, הצבא ומיתקניו, והן:
    1. עבודות המהוות מבצע צבאי, חלק ממנו או סיוע ישיר לו.
    2. עבודות הדרושות בדחיפות להגנת המדינה וביטחונה, אשר הפסקתן או אי עשייתן עלולות לסכן את ביטחון המדינה ותפקידיו החיוניים של הצבא ומיתקניו או לגרום נזק למאמץ המלחמתי, לצבא או למיתקנים צבאיים.
  4. בהתאם לכך ימויינו כל העבודות בצבא לשלושה סוגים כלהלן:
    1. עבודה שהיא כה חיונית למאמץ המלחמתי, שאינה סובלת כל דיחוי, תימשך, במידת ההכרח, גם בשבתות ובמועדי ישראל.
    2. עבודות אשר אינן הכרחיות באותה שעה, אבל עלולות להיות דחופות באופן פתאומי. לגבי אלו תישאר תורנות הכרחית ביותר להפעלתן המיידית.
    3. כל יתר העבודות יופסקו בשבת ובמועדי ישראל.
  5. המיון לסוגים ושינויים שיחולו מדי פעם בפעם, וכן אופן הביצוע של העבודות הדחופות, כמפורט לעיל, ייקבעו על ידי הוועדה להסדרת השבת בצבא, הפועלת ליד ראש אכ"א.
  6. יש לתכנן את זמני היציאות לחופשה וכן את שעת סיום השמ"פ בערבי שבתות וחגים, כך שלכל חייל תהיה אפשרות להגיע לביתו שעתיים לפני כניסת השבת או החג, וזאת בהתחשב באמצעי התחבורה העומדים לרשות החיילים. זמני החזרה מחופשה וזמני ההתייצבות לשמ"פ יתוכננו, כך שיאפשרו לכל חייל לשהות בביתו שעה לאחר יציאת השבת או החג.
  7. כל המפקדים, המוסמכים לתת הוראות בענייני תחבורה, חייבים להתאים את פקודותיהם בענייני תחבורה בשבת וחג, לפי רוחה של הוראה זו, בהתאם למפורט לעיל.
  8. מפקדות ומשרדים צבאיים יפסיקו את עבודתם בשבתות ובמועדי ישראל ויקיימו רק תורנות הכרחית, בהתאם להוראות הקיימות, מזמן לזמן, בין כלליות ובין לגבי יחידה מסוימת או סוג יחידות.
  9. פעולות בידור ותרבות בשבתות ובמועדי ישראל ביחידות צה"ל ייערכו כך, שיימנע חילול שבת וחג. לא יתקיימו הופעות של אמנים או של להקות בידור בשבתות ומועדי ישראל ביחידות צה"ל.

הרבנות הצבאית בחנה את האיסורים ההלכתיים הנוגעים לשבת ומועדי ישראל למול הצרכים המבצעיים והשוטפים של צה"ל וגזרה מכך הנחיות הלכתיות על-פי הן מומלץ לשומרי מצוות לנהוג בימי שבת ובימי מועד.[44] בנוסף לכך, אימץ צה"ל גם אי אילו פתרונות טכנולוגיים המסייעים בשמירת השבת למען הקלה על חיילים דתיים ומונתה וועדה שתפקידה להוסיף ולחפש אחר פתרונות נוספים שכאלו. בין המכשירים המדוברים נמצאים 'טלפון שומר שבת', קורא כרטיסים מגנטיים אקראי ואחרים.[45]

רבנים שחקרו את עניין חילול השבת לשם מילוי פקודות שעניינן ביטחוני, הסכימו כי חובה לציית להן ללא תהייה, וכגון זה גם בעניין שעומד ספק כי הוא ביטחוני. פסק הלכה זה נגזר לפי דעת רבנים שונים, בהם הרב שלמה גורן, רבי יואל קלופט, הרב יהושע בן-מאיר ואחרים, מטעם "פיקוח נפש דוחה שבת", מצד "ונשמרתם לנפשותיכם" ובהתאם למאמר הרמב"ם, "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו להזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך". ואם לא הסיר והניח המכשלות המביאות לידי סכנה ביטל מצוות עשה ועבר בלא תשים דמים".[46][47]

זה לעומת זה ===== השבת ומקבילותיה בתרבויות העולם =

מודעה משנת 1911 באונטריו, המפרטת מספר חוקים האוסרים באופן גמור כל עבודה ביום המנוחה.

ידוע כי היום השביעי, עוד קודם למתן השבת לעם ישראל, התבלט באסטרולוגיה הבבלית. ומשערים כי השם 'שבת' קשור בכוכב הלכת שבתאי, המולך לפי האסטרולוגיה ביום השביעי, בעוד אחרים קושרים אותו ביום ה-15 שבלוח המסופוטמי, אשר כוּנה שַבַתֻ או שַפַתֻ ויוחד בתרבות מסופוטמיה לעבודת אל הירח סין-ננר.[48]

בתרבות האשורית, הימים בעלי כפולות ה-7 (השביעי, ה-14, ה-21, וה-28, בספירה מתחילת החודש הירחי), נחשבו אצל האשורים, בשל שינוי צורת הירח, כבעלי אופי מיוחד: כימים של מזל רע, שאין לעשות בהם פעולות חשובות ושעל המלך, שריו ופקידיו לענות נפשם בהם ולהתנזר מתענוגים כמו אכילת בשר ולחם אפוי או לבישת בגד נקי ועוד.[49] השבת של עמי הנכר הייתה ידועה, אך זה לעומת זה התורה בניגוד לה, מציבה מודל עצמאי של שבת שאיננו תלוי בסדר האסטרונומי ובפולחני כוכבים אלא מקודש למי שברא את כל העולם. לא יום של עינוי נפש ומזל רע אלא יום של ברכה... לא יום שכוונתו להניח את דעתה של הא-לוהות הכועסת אלא יום של שביתה מהמלאכה הא-לוהית, הראוי לשמש מופת לבני אדם, שעליהם מוטל להידבק במידותיו של ה'...,[50]

השפעת התורה

תחלת כל דבר יש לך לדעת, שכל מה שהנבראים יודעים ומבינים כלם פירות התורה או פירי פירות שלה, וכו' האומות וכו' אף הם נוחלי התורה, הם הקרובים לאמצע הישוב כגון הנוצרים והישמעאלים, לפי שהעתיקו התורה ולמדוה, וכשגברה רומי על קצת הקצוות, למדו ממנה תורה ועשו חקים ומשפטים דוגמא של תורה וכו'.

ולפיכך אמר הרב ר' משה ז"ל כל אלו הדברים של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי הבא אחריו, כלם לתקן דרך למלך המשיח, [ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד].

דרשת תורת ה' תמימה להרמב"ן

במרוצת הדורות אימצו עמים בכל רחבי העולם את הרעיון הבסיסי של השבת האלוקית- קביעת יום מנוחה שבועי מעמל - אך לא כולם קבעוהו ליום השביעי. אימוץ יום השבת כיום מנוחה בקרב הנוכרים ניכר כבר בימי יוון ורומי ומצוין בכתבים שונים מתקופות אלו.[51] על תפוצת השבת בימיו כתב יוספוס פלביוס: "אין עיר יוונית או ברברית ואין עם שלא חדר אליהם מנהג היום השביעי, שבו אנו שובתים".[52] למן הראשית נחלקו הדעות בקרב עמי נכר באשר למנהגי השבת: חלק דיברו בשבחם וחלק גינום וראו בהם מנהג עצלות. עם זאת, מנהג השביתה ממלאכה ביום השביעי נפוץ בעולם ובצדו לא מעט מהלכות השבת היהודיות. בצבא רומי הותר לחיילים היהודים לשבות מחלק מן המלאכות וידועים מקרים בהם שוחררו אף מכללן.

עם התחזקות הנצרות, אסרו מנהיגי הנצרות את שמירת היום השביעי כמסורת היהדות, וציוו לשמור רק את יום האדון [יום א']. למרות האיסור, גם תקופה ארוכה אחר הוצאתו, המשיכו רבים בשמירת השבת כבמתכונת היהודית, ועד היום קיימות בקרב הנוצרים מחלוקות בעניין זה, וכיתות נוצריות שונות נוהגות בשבת באופן שונה. גם בקרב עמי ערב, עוד קודם לתקופת האסלאם, חדר רעיון יום המנוחה, ולימים נקבע גם באסלאם יום מנוחה וקודש שבועי, הוא יום השישי, המכונה בערבית יום אל-ג'ומעה - 'יום עצרת העם'.[35]

בהשראת השבת היהודית קראו דוקטרינות סוציאליות שונות לקצר את יום העבודה לשמונה שעות ולצמצם את שבוע העבודה. על השראה זו כתב המדינאי והסוציאליסט הצרפתי פרודון:

אין דבר שיוכל להשתוות אל שבת שניתנה לישראל בהר סיני שעיקרה שוויון, חירות וראשית כל בדת. ממנה תוצאות להתפתחות החברה, למוסר, לבריאות הגוף והנפש ולאושר תמידי.

ד"ר יום-טוב לוינסקי, אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות, כרך ב', עמ 744

השבת בספרות היוונית-רומית

הסופר הפגאני הראשון שהזכיר את השבת היה אגאתרכידס[53] (המאה ה-2 לפנה"ס): "אלה הנקראים בשם יהודים...רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב. וכאשר בא בשערי העיר הזאת תלמי בן לגוס עם חילו, ויושביה שמרו את חוקי ההבל אשר להם תחת לשמור על עירם נפלה נחלת אבותיהם בידי אדון קשה, וככה נגלתה ערות חוקיהם, כי נמצא בהם מנהג רע. והנה המעשה הזה למד את הכל – מלבד אותם עצמם – לעזוב דברי חלומות כאלה, ואת אמונת ההבל בחוקי מורשה".[54] גם ההיסטוריון היווני פלוטרכוס מתייחס להימנעות היהודית מהגנה עצמית בשבת ומונה את שמירתה בין המנהגים הברברים ה"רעים" שאומצו על ידי היוונים, שיש בהם מן "האמונה הטפלה".[55] במקום אחר לעומת זאת, הוא טוען שיש קשר בין חגי היהודים לאל דיוניסוס: "היהודים עצמם מעידים על קשר לדיוניסוס כאשר הם שומרים את השבת על ידי הזמנת איש את רעהו ללגום וליהנות מיין".[56]

בספרות היוונית-רומית של העת העתיקה צוין יום השבת כמנהג יהודי שמקורו ביציאת מצרים. על פי אחת המסורות של הגרסה המצרית-יוונית-רומית לסיפור, אבות היהודים יצאו ממצרים ולאחר 6 ימי מסע נחו ביום השביעי. המדקדק המצרי-יווני אפיון כתב שהיהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה". מסיבה זו קראו היהודים ליום הזה בשם "שבת", כי המצרים קוראים לכאב דלקת המפשעות "סבתוסיס".[57] יוסף בן מתתיהו לגלג על מומחיותו של אפיון כבלשן כשנשען על אסוציאציה אטימולוגית חסרת יסוד לשוני והדגיש את ההבדל הלשוני בין שתי המילים כדי לחשוף את בורותו של אפיון.[58] הוא כתב שאפיון נתן פירוש "נפלא ונאמן מאד" לַשם "שבת" והראה שלא הייתה בו בושה וגם לא בינה, כי המילים "סבּוֹ" (Sabbo) ו"שבת" (sabbaton) רחוקות מאד זו מזו, כי "שבת" בלשון היהודים משמעותה מנוחה מכל מלאכה.[57] ההיסטוריון הרומאי פומפיוס טרוגוס כתב שמשה הגיע להר סיני לאחר 7 ימי צום עם צאן מרעיתו במדבריות ערב ו"הקדיש את היום השביעי, שנקרא לפנים 'שבת' לפי מנהג העם, כיום צום, משום שיום זה שם קץ באחת לרעבונם ושיטוטיהם".[59] טקיטוס, גדול ההיסטוריונים של רומא, כתב: "הגוֹלים במדבר...הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש...הם בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבּוֹ הוּשם קץ לנדודיהם, אולם לאחר מכן "נמשך לבם אחר העצלוּת וגם את השנה השביעית הפרישו לבטלה".[60]

הפילוסוף הרומי סנקה היה הראשון שביקורתו על השבת נתמכה בגינוי הבטלנות. הוא טען לגבי היהודים "שמנהגם אינו מועיל, שכן על ידי הנהגת יום מנוחה אחד כל שבעה ימים, הם מפסידים בבטלנות כמעט שביעית מחייהם" והוסיף כי "על ידי הימנעותם מלפעול בעתות חירום משלמים לא פעם באובדן".[61] במקום אחר כתב: "יהי אסור להדליק נרות בערבי שבתות מפני שהאלים אינם צריכים לאורה, ולאנשים לא נעים העשן".[62] המשורר הרומי יובנאליס כתב בסאטירות שלו על תופעת הגרים: "הן האשם הוא האב, שהפך עצל בהגיע כל יום שביעי".[63] כשהתייחס לארץ יהודה, כתב: "שם בְּשבָּת של שנת שבתון בלי מנעל הוא המלך".[64] ייתכן שאזכור השבת בה המלכים יחפים כוונתו למנהג העלייה להר הבית ללא מנעלים,[65] מנהג שגם מלכים היו חייבים בו.[66] המשורר רוטיליוס נמטיאנוס (תחילת המאה ה-5 לספירה), פקיד רומי בכיר וכנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות, כתב שה' היהודי שהיה צריך לנוח לאחר שהשלים את הבריאה, הוא עצמו דוגמה לבטלה: "כל יום שביעי נדון לעצלות נקלית, כמו היה בבואה רופסת של ה' שעיַף...והלוואי שיהודה מעולם לא הוכנעה...זיהום המגפה הזאת, הגם שנגדעה, עודנו הולך ופושה עוד יותר: ואומה כבושה בכובשיה שלה תרדה".[67] אחד הסופרים הפגאניים הראשונים שהזכירו את השבת היה המשורר ההלניסטי מלאגרוס מגדרה (100 לפנה"ס לערך), שאפיין את השבת כקרה: "דֶמוֹ לבנת־הלחיים, מישהו שָׂמֵךְ עירומה לצדו ומתענג, אך לבי שלי נאנק בקרבי. אם אהובך הוא איזה שומר־שבת, מה הפלא! האהבה בוערת אפילו בשבתות קרות".[68] ניתן לשער שאיסור הדלקת אש, ומכאן גם האיסור לבשל, הוא שהוליד את תפיסת השבת הקרה. מחבר אנונימי מהחצי הראשון של המאה ה-5 לספירה הסביר: "היה זה די ידוע שכוכב סטורן קר, ושלפיכך מאכלי היהודים ביום של סטורן קרים".[69] נמטיאנוס הרחיק לכת בשירו הזדוני והשליך מן הקור של השבת לקור של העם היהודי: "שבתות צוננות הן כלבבם ואולם לבם צונן יותר מדתם".[70]

ביצירותיהם של המשוררים הרומיים הורטיוס[71] ואובידיוס[72] השבת הוזכרה ללא שמץ של נימה שלילית או פולמוסית. חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן כתב ש"ישנו נחל ביהודה המתייבש כל שבת"[73] (בניגוד ליוספוס, שסיפר על נהר בשם "סבטיקוס", שזורם אך ורק בשבת[74]). המשורר הרומי טיבולוס[75] וההיסטוריון הרומי קאסיוס דיו[76] השתמשו בכינוי "יום סטורן" (יום שבתאי). הסטיריקן הרומאי פרסיוס (62-34 לספירה) הביא תיאור חי למדי, אם כי בנימה בלתי אוהדת, של ציון השבת: "אך בבוא יומו של הורדוס, כאשר המנורות העטורות סיגליות ומסודרות סביב אדני החלונות השמנוניים פלטו את ענני העשן שלהן, כאשר זנבות דגי הטונה המדולדלים מפותלים סביב צלחות החרס האדום, והכדים הלבנים תְפוּחים מיין, אתה מעווה שפתותיך בשקט, ומחוויר לנוכח השבת של הנימולים".[77]

ציון השבת כיום צום

ציון השבת כיום צום הוא מן הטעויות הרווחות ביותר בעולם היווני-רומי על השבת היהודית.[78] ההיסטוריון היווני סטראבון כינה את השבת "יום הצום".[79] הסטיריקן הרומאי פטרוניוס כתב שמשאת נפשם של המתגיירים היא שיתאפשר להם "לרעוד בצומות השבת".[80] המשורר הרומאי מרטיאליס ציין בין אוסף הריחות הרעים המועדפים עליו את "הבל פיהן של נשים הצמות בשבת".[81] ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס ציטט ממכתב של אוגוסטוס קיסר לטיבריוס: "אפילו היהודי, טיבריוס יקירי, אינו שומר על צום־השבת שלו בקפדנות כזו, שאני שמרתיו היום".[82]

ראו גם

עיינו גם בפורטל

PShabat.png

פורטל שבת ומועדי ישראל הוא שער לכל הנושאים הקשורים לשבת ולמועדי ישראל. הפורטל כולל את זמני החגים, מצוות ומנהגים, פרשת השבוע, מידע על התעניות ועוד.

עיין בספר

הערות שוליים

  1. אמרו חז"ל: "שקולה שבת כנגד כל המצות" (שמות רבה, פרשה כ"ה, פסקה י"ב).
  2. קדושתה - טעם שבת בראשית, בה יתר שכינה ונשמה - קבועה כמחזוריות טבעית, בלתי תלויה באדם.
  3. ספר הכוזרי מאמר שני עמ' ס 119.
  4. "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (ספר שמות, פרק ל"א, פסוק י"ד)
  5. 5.0 5.1 ראו, קונקורדנציה: שבת, בחיפוש חלקי מילים, אתר סנופי קונקורדנציה
  6. "אמר אביי: הלכות שבת כהלכות כשפים". תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ז, עמוד ב'
  7. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ז, עמוד ב'
  8. 8.0 8.1 החכם עמנואל לוינס הבהיר שדיון זה בשבת ובכשפים עוסק למעשה בהבדלה: "הבדלה מן העולם שבו מראית העין משנה את מראה הדברים... ובו סילוק הקודש אינו אלא קסם חדש המחזיר את הקודש ומנוון אותו עד כדי כישוף. ...חכמי התורה דנים בטוהרה על פי ההלכה, המסתמכת על אמות מידה חיצוניות. המעשה החיצון נדרש כדי שהטוהרה הפנימית תהיה יותר מאשר מילים." עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות (2001), עמ' 188-9
  9. לעניין 'יש מהן פטור אבל אסור' ראו, מלאכת צד
  10. שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם first
  11. יום שבתון אין לשנות זכרו כריח הניתוח יונה מצאה בו מנות ושם ינוחו יגיעי כח, ראה עוד פילון חיי משה ב "על המנוחה מן העבודה בשבת מתענגים כל העבדים וכל הבהמות שהטבע יעדם לשרת את בני האדם וכל האילנות והנטיעות למיניהם. הכל חופשי ועזוב לנפשו ביום זה."
  12. "אמר ר' יוחנן משום רשב"י: כל המצוות שנתן הקב"ה לישראל, נתן להם בפרהסיה, חוץ משבת שנתן להם בצנעא, שנאמר: 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'. ומה נתן להם בצנעא? את הנשמה היתרה, דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש'. כיון ששבת ונסתימה השבת ווי אבדה נפש" (ביצה טז, א).
  13. שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם .D7.A9.D7.95.D7.9E.D7.A8.D7.A9.D7.91.D7.AA
  14. ספר שמות, פרק ט"ז, פסוקים כ"ב-ל'
  15. ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ג'
  16. ספר שמות, פרק ל"ה, פסוק ג'
  17. ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א
  18. ספרי שמות טו לב
  19. ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"ט
  20. ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוקים כ"א-כ"ב, ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז
  21. ספר נחמיה, פרק י', פסוק ל"ב
  22. ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז
  23. ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג
  24. משנה, מסכת שבת, פרק ז', משנה ב'
  25. הרמב"ם פסק את דין התוספת רק לגבי יום הכיפורים ולא לגבי שבת.
  26. הרב מרדכי אליהו, הכנות לשבת במחשבה בדיבור ובמעשה, "קול צופיך" גיליון 388, באתר 'Yeshiva.org.il'
  27. ספר שמות, פרק ל"א, פסוקים ט"ז-י"ז
  28. תפילה זו משתנה בין שלוש תפילות השבת, להוציא הסיום ('רצה נא במנוחתנו') והחתימה ('מקדש השבת') שהם קבועים.
  29. פסוקים אלו נאמרים גם בתפילה עצמה ובקידוש.
  30. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד ב'
  31. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רס"ח, סעיף ד', ט
  32. רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רס"ח, סעיף י"ג
  33. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רצ"א, סעיף ב'
  34. מנהג זה שגור היה כבר מימי התלמוד (שבת קיח-קיט). ראו גם,מגן אברהם סימן רמב
  35. 35.0 35.1 יום-טוב לוינסקי, אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות, כרך ב', עמ' 745
  36. לצערנו כיום הרבה מיהודי העולם אינם שומרים את השבת לפי ההלכה, אך ישנם רבים שכן פועלים ע"פ ההלכה. מבין היהודים שאינם מקפידים על קיום ההלכה ניתן לראות רבים בעלי זהות יהודית המייחסים לשבת אופי מיוחד. ביניהם ישנם המתייחסים לשבת לא כאל יום בו אסורה מלאכה, אלא כיום בו מומלצת מנוחה ורצויה פעילות חברתית. בקהילות יהודיות רבות באירופה ובארצות הברית מקובל להקדיש את יום השבת לבילוי משפחתי או לפעילות חברתית-תרבותית בתוך הקהילה היהודית, בעוד יום ראשון מוקדש לבילויים ולפעילויות חברתית יחד עם הציבור הרחב הכולל גם לא-יהודים.
  37. הפלס 1, עמוד 562
  38. אליעזר שביד, השבת במדינת ישראל, מתוך היום השביעי, תל אביב (2001)
  39. דוד פז, עוז אלמוג, שי רודין, השבת בחברה החילונית בישראל, "אנשים" - המדריך לחברה הישראלית
  40. אורלי אילני, מאבקים ציבוריים בנושא השבת, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  41. 41.0 41.1 אליעזר שביד, השבת במדינת ישראל, מתוך היום השביעי, תל אביב (2001)
  42. יאיר שלג, אחרי שהכירו את ארון הספרים היהודי, החילונים רוצים גם להתפלל, באתר הארץ, 9 ביוני 2006
  43. הדברים שלהלן הם ציטוט מלא של הוראות הפיקוד העליון, מן ה-25 מרס 82, חוזר מס' 115 ה -11, סעיף, 3.0903. ראו, פרסום דובר צה"ל
  44. ראו, בט"ש בשבת ובמועד - הנחות הלכתיות, הרבנות הצבאית הראשית

  45. שגיאות פרמטריות בתבנית:Nrg

    פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית.
    פליקס פריש, בצה"ל מציגים: טלפון שומר שבת, באתר nrg‏, 3 בינואר 2006
  46. הל' רוצח ושמירת נפש, פרק י"א הלכה ד
  47. הרב יהושע בן מאיר, תוקפם של הוראות בטיחות בצה"ל אתר דעת, מכללת הרצוג ללימודי יהדות ורוח
  48. יום זה כונה גם בשם "אוּם נוּח לבּ" - 'יום מנוחת הלב' - שמשמעותו הרווחת הייתה: יום פיוס לבם של האלים על ידי פולחנם. ראו, קאסוטו, פירוש ספר בראשית, מאדם ועד נח, עמ' 43, או בנימין אופנהיימר, שבת - שמיטה - יובל : מקורן ומשמעותן של שבת שמיטה ויובל , באתר 'מקראנט'
  49. ראו גם, בנימין אופנהיימר, שבת - שמיטה - יובל : מקורן ומשמעותן של שבת שמיטה ויובל , אתר 'מקראנט'
  50. ראה רבינו בחיי וראה עוד משה קאסוטו '''פירוש ספר בראשית''', מאדם ועד נח, עמ' 43.
  51. ד"ר יום-טוב לוינסקי, אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות, כרך ב', עמ 741
  52. יוספוס פלביוס, נגד אפיון, מאמר שני, פרק לט.
  53. פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 123.
  54. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב; השוו גם: קדמוניות היהודים, ספר יב, סעיפים 4–7, שם מכנה אגאתרכידס את השבת (בתרגום אברהם שליט) "אמונה תפלה".
  55. Plutarch, De Supestitione, section 3; section 8
  56. Plutarch, Quaestiones Convivales, Book IV, chapter 6, section 2; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, יין, עמ' 136 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  57. 57.0 57.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  58. אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ב, הערה 26, עמ' 300.
  59. פומפיוס טרוגוס, היסטוריה פיליפיקה, ספר 36, פרק 2.
  60. טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרקים ג-ד; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
  61. אוגוסטינוס, עיר הא-לוהים, ספר 6, פרק 11; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 128 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  62. סנקה, מכתבי מוסר, צה (סעיף 47); בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, אור, עמ' 136 (תרגום מרומית: אהרן קמינקא).
  63. רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה יד, טור 105, עמ' 298.
  64. רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה ו, טורים 157–160, עמ' 134.
  65. משנה, מסכת ברכות, פרק ט', משנה ה'.
  66. דבורה גילולה, הלצות על יהודים בספרות הרומית (מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך תשמ"ו), ח. יובנאליס, עמ' 31.
  67. Rutilius Namatianus, De Reditu Suo, I, 391-398; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 129–130 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  68. Meleager, no. XXVI; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, קור, עמ' 137 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  69. Brevis Expositio in Vergilii Georgica, I, 336; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, קור, עמ' 137 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  70. Rutilius Namatianus, De Reditu Suo, I, 389; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, קור, עמ' 137 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  71. Horatius, Sermones, I, 9:63-72
  72. אובידיוס, אמנות האהבה, א, 76, 416-413; רפואות האהבה, 220-217.
  73. Pliny the Elder, Naturalis Historia, XXXI, 18, השוו לסמבטיון.
  74. יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז, פרק ה, פסקה א.
  75. Tibullus, Elegiae, Liber I, 3:18
  76. Cassius Dio, Historia Romana, XXXVII, 16, 2-4; 17, 3; XLIX, 22, 4-5
  77. Persius, Saturae, V, 179-184; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, אור, עמ' 134–135 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  78. מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 472.
  79. סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 40.
  80. פטרוניוס, Fragmenta, no. 37; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, יום צום, עמ' 133; תרגום מאנגלית: להד לזר.
  81. Martialis, Epigrammata, IV, 4; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, יום צום, עמ' 133.
  82. סויטוניוס, חיי שנים־עשר הקיסרים, אבגוסטוס הא-לוהי, 76; תרגם מרומית: אלכסנדר שור.


מודעה רבה: המכלול נועד ללימוד בלבד ואין לראות בו פסיקת הלכה כלל.

הערך באדיבות ויקיפדיה, קרדיט, cc 0.3

Machon Chochmat ah Torah.png גילוי נאות ערך זה מכיל 'הגות ואספקלריה תורנית' של עמיתי המכון לאוריינות וידע כהלכה בתחום המבט התורני בנושא פלורליזם. Peace symbol.svg

תפריט ניווט