תאו
 תאו
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | פרים |
| שבט: | בקר |
| סוג: | תאו |
| שם מדעי | |
 Bubalus
| |
תְּאוֹ (או בּוּפָלוֹ. שם מדעי: Bubalus) הוא סוג בתת-משפחת הפרים. התאו הוא בעל חיים גדול וחזק, בעל פרווה דקה שחורה-חומה וקרניים חזקות. באנגלית נקרא התאו באפלו ובערבית ג'מוס - ושני השמות הללו משמשים לעיתים גם ככינוי נוסף עבור התאו בשפה העברית. שמו של התאו המקובל היום, מקורו בזיהויו המוטעה עם בעל החיים המכונה "תאו" במקרא, שהוא ככל הנראה שור הבר. יש המזהים[1] את בעל-חיים המכונה בלשון חז"ל[2] "כּוֹי" כתאו. זיהוי נוסף שנפוץ בימי הביניים, היה עם הראם המקראי. זיהוי זה נשלל על ידי בעלי התוספות[3]. לדעת רב סעדיה גאון[4], בעל חיים זה הוא המכונה במקרא מריא.
מאפיינים
התאו הוא בהמה מעלת גרה וצמחונית. מזונו כולל צמחים, קש וכולי. ישנם תאואים אשר חיים בקרבת מים, כגון, ביצות, אגמים ונהרות, וניזונים מצמחי הגדות. הם רובצים ברוב שעות היום במים, ובכך מתרעננים ומונעים עקיצות חרקים. התאואים חיים בלהקות גדולות, ובכך מקטינים את הסכנות הצפויות להם. הלהקה מסוגלת להתגונן כנגד טורפים על ידי דריסה או ניגוח. בלהקה מעורבים גם זכרים וגם נקבות. כאשר התאו מזדקן הוא עובר לגור לבדו בטריטוריה משלו, שם אין לו אויבים וסכנות, מלבד אריות, שאותם הוא יכול לנגוח למוות.
התאו הוא בעל חיים גדול וכבד, משקלו עולה על 500 ק"ג ויכול להגיע ללמעלה מטון. אורכו נע בין 2.5 ל-3 מטר ואורך קרני הזכר יכול להגיע ל-2 מטר.
תאו הפיליפינים, הנקרא גם "תאו מינדורו" משום שהוא חי אך ורק באי מינדורו, הוא החיה הגדולה בפיליפינים. הוא נמצא בסכנת הכחדה ומונה פחות ממאה פרטים[דרוש מקור].
בסוג תאו קיים תת-הסוג "אנואה" ובו שני מינים: "אנואה השפלה" (Bubalus depressicornis) ו"אנואה ההרים" (Bubalus quarlesi).
המין המכונה תאו אפריקני, אשר נפוץ בערבות אפריקה דומה לתאו אך שייך לסוג עצמאי.
רבייה
ההריון של נקבת התאו נמשך 11 חודשים, ובסופו נולד עגל אחד שמשקלו 40-30 ק"ג. הוא נעמד על רגליו תוך פחות מחצי שעה, ומתחיל לינוק חלב מאמו. כעבור כמה ימים הוא מסוגל לנוע כשאר חברי הלהקה.
התאו והאדם
האדם החל להשתמש בתאו לפני אלפי שנים, לנשיאת משאות ולטחינה.
התאו הפיליפיני (מינדורו) ניצוד בידי האדם עד כדי סכנת הכחדה. התאואים נדחקו למקומות הנידחים באי, וכדי להגן על עצמם, הם החלו לפעול בלילה. בהודו משתמשים בחלב התאו, כתחליף לחלב הפרות, האסור בשימוש מטעמים דתיים. התאואים מגודלים בהודו בעדרים של מאות ומסביבם התפתחה תעשיית חלב עניפה. בישראל פגשו ראשוני העולים את התאו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כשהגיעו לייבש את הביצות. מאז נעלמו התאואים מישראל לשנים רבות.
בשנת 1978 נצפו מספר תאואים ביערות צפת, מאז ישנן מספר עדויות על מפגשים אקראיים עם האוכלוסייה המקומית. המפגש האחרון תועד בשנת 1996 ומאז לא נצפה העדר בהרכב מלא באזור זה. ההשערה היא כי פרטים אלה נדדו דרומה.
ב–1995, אחרי שנה של מאבקים ביורוקרטים, הוטס לארץ עדר התאואים הראשון, שכיום מונה כשלוש מאות פריטים החיים בעמק החולה. מספר פריטים מצויים גם בשמורת טבע עין אפק הסמוכה לקריית ביאליק.
גבינת הברי וכן מוצרלה במקורה מיוצרת מחלב נקבת התאו.
מינים
- תאו המים ההודי (Bubalus bubalis)
- תאו אסייתי (Bubalus arnee)
- תאו הפיליפינים (Bubalus mindorensis)
- תאו מים קצר-קרניים (Bubalus mephistopheles) נכחד
- אנואה השפלה (Bubalus depressicornis)
- אנואה ההרים (Bubalus quarlesi)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תאו |
- זהר עמר וירון סרי, מתי הגיעו הג'אמוסים לנופי המים של ארץ-ישראל?, קתדרה 117, אוקטובר 2005, עמ' 70-63
הערות שוליים
- ^ רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, מסכת נזיר, יכין, פרק ה', משנה ז'; ראו עוד: ד"ר מנחם דור, בספרו "החי במקרא, במשנה ובתלמוד"; פרופסור מרדכי כסלו, במאמרו כוי - כשרותו של בע"ח מיובא, תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 416-417.
- ^ משנה מסכת חולין פרק ו משנה א
- ^ מסכת זבחים, קי"ג, ב.
- ^ תפסיר רס"ג, ישעיהו (א', י"א).
.JPG)
.jpg)
