תחום שבת
 | |
| סימון תחום שבת ביציאה מהעיר גדרה | |
| מקרא | שמות, ט"ז, כ"ט |
|---|---|
| משנה תורה | ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ז |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימנים שצ"ו-ת"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו שכ"א ספר החינוך, מצווה כ"ד |
תחום שבת (או איסור תחומין) הוא שטח בן 2000 אמות (כ1 ק"מ), שמגביל את תחום הליכתו של יהודי בשבת ובמועדי השנה, מעבר לגבולות העיר שבה הוא נמצא בשבת.
מקור הדין
לפי שיטת התלמוד הבבלי, מקור תחום שבת הוא בתקנת חכמים. אך החכמים הסמיכו את האיסור על פסוק בספר שמות האוסר על יציאה מחוץ למחנה ישראל במדבר סיני על מנת ללקוט את המן, ביום השבת.
רְאוּ, כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
— פרק ט"ז פסוק כ"ט
לעומת זאת, לשיטת התלמוד ירושלמי, האיסור המבואר בפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" הוא מהתורה, ולכן הוא איסור דאורייתא, אולם לפי רבי שמעון בר כרסנא אומר בשם רב אחא, שתחום שבת מהתורה הוא 12 מילים (12 קילומטרים), כתחום שטח מחנה ישראל במדבר סיני, ותחימתו לאלפיים אמות בלבד היא גזירת חכמים[1], וכשיטה זאת פוסק הרמב"ם[2], והביאו לכך ראיה מדברי רבי חייא[3], ”לוקין על עירובי תחומין דבר תורה”, אבל הרא"ש והריטב"א ורוב הראשונים סוברים שרבי חייא אמר את דבריו רק לפי שיטת רבי עקיבא שכמותו הוא סבור, אבל ההלכה נפסקת כדעת חכמים.
כללי הדין
ערך מורחב – מדידת תחום שבת
סוגיה הלכתית זאת תלויה בשני כללים:
א) הקביעה היכן הוא מקומו של האדם בשבת, משם מותר לו ללכת אלפים אמה. דין זה נלמד מהפסוק[4] מכאן שכל אדם יש לו ד' אמות בכל מקום, אפילו יצא חוץ לתחום[5]. ומודדים לכל אדם באמה שלו, ואם היה בעל איברים קצרים, נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם, שכל אחת מהן ששה טפחים.
כל זאת במקרה שהאדם שובת בשטח פתוח. במקרה של שביתה בבית או כל שטח מגודר מחוץ לעיר, מודדים את ארבעת האמות מגדרות העיר.
ב) במקרה של שביתה בעיר, מתייחס מושג זה לשאלה היכן הם תחומיה של העיר, בהתאם לכללי עיבור הערים וריבוע הערים, ומהמקום שבו נקבעה תחומי העיר על פי כללים אלו, משם מתחיל שטח תחום שבת, במרחק של 2000 אמה לכל כיוון.
במקרים מסויימים יתכן שתחום השבת יהיה לצד אחד של העיר ולמרחק של 4000 אמה, זאת למשל כאשר אדם מניח עירובי תחומין בסוף התחום, כך שהוא קובע שם את מקום שביתתו (המקום בו נחשבת דירתו) בכניסת השבת, וממילא מותר לו ללכת משם לכל כיוון 2000 אמה.
בהמה וכלים
גם כלפי בהמותיו של אדם וחפציו קיים תחום שבת, תחום שהוא למעשה תחום השבת של בעליהם, ואסור להוציא אותם מחוץ לתחומם, אפילו על ידי אדם אחר שלו תחום שבת אחר, כגון שעירב עירוב תחומין[6]. אולם אם בעלי הבהמה או החפץ מסר אותם לאדם שיטפל בהם, כגון לרועה, הבהמה והכלים נחשבים שעברו לרשותו של המקבל, ותחום השבת שלהם יהיה תחום השבת של המקבל[7]. דין זה הוא גם במקרה והמסירה בפועל הייתה באמצע השבת, ובתנאי שבעל הבהמה או החפצים תכנן למסור את חפציו לאחר עוד לפני כניסת השבת.
בהמה וכלים בשותפות
בהמה וכלים הנמצאים בבעלות משותפת של אנשים שונים, תחום השבת של הבהמה והכלים הוא כתחום השבת של שניהם ולחומרא, היינו שתחום השבת שלהם הוא רק במקום שכל בעליהם יכולים ללכת אליו, ולא במקום שרק חלק מבעליהם יכולים ללכת[8]. דין זה הוא אף כלפי תבשיל, במקרה ואישה שאלה מחברתה, שלה תחום שבת אחר, תבלין לתבשיל[9] (התבלין אינו בטל בתבשיל מפני שהוא דבר שיש לו מתירין). דין זה נוגע בעיקר ליום טוב שאין בו איסור הוצאה מרשות לרשות, שכן בשבת בדרך כלל אסור לטלטל חפצים בשטח פתוח, שנחשב לכרמלית.
ניתן לזכות חפצים לאחרים קודם כניסת השבת או החג על ידי אחר, על מנת שתחום השבת שלהם יהיה כתחום השבת של אחרים ולא כתחום השבת של בעליהם בעת כניסת השבת או החג[10].
חפצי הפקר
נחלקו תנאים בשאלת תחומם של חפצי הפקר: רבי יוחנן בן נורי סובר שחפצי הפקר קונים שביתה במקום בו היו מונחים בבין השמשות, לעומתו, סבורים חכמים שאינם קונים שביתה כלל, ומותר להוליך אותם ללא הגבלת מרחק כלל, כגון על ידי מספר בני אדם אשר להם תחומי שבת שונים. אמנם, אם זכה אדם בחפצי הפקר בשבת - כגון שהגביהם על דעת לזכות בהם - מקבלים הם את תחום השבת שלו, אף אם נתנם לאחר מכן לאדם אחר, ואסור להוציא חוץ לתחומו של הזוכה.
חפצים בפקדון ובהשאלה
חפצי אדם שמופקדין אצל אדם אחר - תחום השבת שלהם הוא כתחום השבת של שומר הפקדון, שכן הוא לא יוכל לשמור על החפץ אם לא יוכל להזיזו במקרה הצורך, וכן הדין בחפצים שהושאלו לשימוש. אולם חפצי פקדון שאינם בשמירה, תחומם הוא כתחום השבת של בעליהם[11].
מעיינות נהרות ובורות
מים שנעים ממקום למקום, כגון מי נחלים, נהרות, מעיינות, בארות ומי גשמים, אינם קונים שביתה בעת כניסת השבת במקום בו היו אז, מאחר שהם ניידים ולא נייחים, אלא תחומם הוא לפי תחום השבת של השואב אותם בשבת. אפילו אם המים נשאבו משטח פרטי של אדם אין המים נחשבים כחפציו, היות שהם בתנועה ולא במצב סטאטי, ולכן אינם קונים שביתה ברשות האדם שבבעלותו השטח בו נשאבו המים[12].
אולם מים שנשאבו מבור מים פרטי של אדם - תחום השבת של המים הוא כתחום בעל הבור, היות שהמים היו במצב סטטי בשעת כניסת השבת. ישנה מחלוקת האם בור מים של רבים הוא כרגלי כל אנשי העיר לחומרא, או כתחום השבת של השואב[13].
השואב מים לצורך חברו (כאשר המים אינם מבור של יחיד), אף על פי שכוונתו להעביר את המים לרשות חבירו - תחום השבת של המים הוא כתחום השבת של השואב ולא כתחום השבת של האדם שבעבורו נשאבו המים[14].
חפצי גוי
מעיקר הדין לא חל תחום שבת על חפצי גוי, אולם מגזירת חכמים יש להם את תחום השבת שכביכול יש לבעליהם הגוי, גזירה משום חפצי ישראל. לדין זה משמעות במקרה וגוי הביא בשבת חפצים מחוץ לתחום למקום יישוב שאינו מוקף בחומה או בעירוב (שהופכים את מקום היישוב לרשות ד' אמות אחת), שאז אסור לטלטלם מכח גזירה זו, היות שבאו מחוץ לתחום[15].
עירוב תחומין
- ערך מורחב – עירוב תחומין
במקרים מסוימים, ניתן לשנות את גבולות תחום השבת באופן אישי, דהיינו להאריך אותם לכיוון מסוים. דבר זה נעשה באמצעות עירוב תחומין - שמשמעו הנחת מזון במקום מסוים, והצהרה פורמלית על שביתתו של האדם במקום זה. באמצעות עירוב תחומין, ניתן ללכת אלפיים אמה בלבד לכל כיוון ממקום הנחת העירוב. באופן זה עירוב התחומין מאריך את גבול התחום לכיוון מסוים ומקצר אותו בכיוון ההפוך. כשאדם שובת בעיר, ומעוניין במשך השבת לצאת מתחום השבת של העיר, עליו להקפיד להניח את עירוב התחומין בתוך שטח תחום השבת של העיר, ואם הניח את עירובו מחוצה לו - נחלקו ראשונים בדינו.
תחום ארבע אמות
לכל אדם יש תחום ארבע אמות סביבו. לדין זה יש משמעות אם אדם יצא מחוץ לתחום השבת שלו, כך שיש לו תחום נוסף של ארבע אמות, שבו מותר לו להלך ולטלטל. דין זה נלמד מדברי משה לבני ישראל: "שבו איש תחתיו", דבר שנאמר אף ליוצאים ללקוט מן מחוץ לתחום שבת, וארבע אמות הן מידתו של אדם כשפושט ידיו ורגליו[16].
ישנה מחלוקת אם ארבע אמות אלו נמדדות לכל צד, כך שלמעשה לכל אדם יש תחום ארבע אמות שנמדד כמרובע של 8 על 8 אמות כשהאדם עומד באמצעם, או שארבע האמות נמדדות כמרובע של 4 על 4 אמות שהאדם באמצעם[17].
כל העיר כולה כארבע אמות
- ערך מורחב – כל העיר כולה כארבע אמות
אדם ששוהה בתוך שטח התחום במחיצה שהוקמה להקפת שטח מיושב, כגון בתוך בית, חצר, עיר מוקפת חומה או יישוב שהוקף בעירוב, כל השטח התחום במחיצה נחשב כארבע אמות, וכולו נחשב לו כתחום ארבע אמות, ו-2000 האמות של תחום שבת נמדדות מחוץ לשטח זה. דין זה הוא אף אם המחיצה מקיפה שטח יישוב גדול ביותר. מחיצה שמקיפה שטח בלתי מיושב מועילה כדי שהשטח המוקף יחשב כארבע אמות רק אם היא מקיפה שטח של עד בית סאתיים, ולא שטח גדול יותר[18].
היוצא חוץ לתחום שבת
מי שיצא חוץ לתחום - עליו להישאר בתחום ארבע האמות בו הוא עומד עכשיו, ולא לצאת מהם. דין זה הוא בין אם יצא בשוגג ובאונס, ובין אם יצא במזיד[19] (אולם באונס הקילו בהגדרת תחום ארבע אמות[20]).
היתרים ליוצא בשוגג ובאונס מתחום השבת
היוצא חוץ לתחום שבת בשוגג ובאונס, ניתן בתנאים מסוימים להכניסו חזרה לתוך תחום השבת שלו, באמצעות עשיית מחיצה על ידי בני אדם המותרים ללכת עד מקום הימצאו (כגון שעירבו עירוב תחומין), ולאחר שמחיצת האנשים מקיפה אותו, את הדרך אל תחום השבת שלו וחלק קטן מתחום השבת שלו, הוא יהיה רשאי להיכנס בחזרה לתחום השבת שלו. דין זה מתבסס על עיקרון 'הבלעת תחומין', כלומר שאם תחום השבת החדש מתחבר עם תחום השבת הישן (כגון במקרה זה שהאדם מוקף במחיצת אנשים הנחשבת לתחום ארבע אמותיו, המתחברת אותו אל תחום השבת הישן שלו, האדם רשאי לחזור לתוך תחומו המקורי. היתר זה הוא רק כאשר האדם יצא מתחום השבת שלו שלא במזיד[21].
היתר נוסף הוא לאדם שיצא חוץ לתחום שלא במזיד, ונצרך לנקביו. במקרה זו האדם רשאי לצאת מתחום ארבע אמותיו עד שימצא מקום מתאים. היתר זה הוא מכח כבוד הבריות, שהוא שיקול להקל בדברים שתוקף איסורם הוא דרבנן. מאחר שהותר האדם לצאת מתחום ארבע אמותיו, הוא רשאי לחפש מקום מתאים שנמצא גם בתוך תחום השבת המקורי, וכיוון שנכנס חזרה לתוך תחומו, הרי הוא כמי שהחזירוהו באונס לתוך תחומו, ותחום השבת שלו חוזר להיות תחום השבת המקורי. גם היתר זה הוא דווקא למי שלא יצא במזיד מתחום השבת[22].
היוצא וחוזר
אדם שיצא מעצמו או שהוציאוהו אחרים מחוץ לתחום השבת שלו בשוגג או באונס, וגם חזר בשוגג או באונס - תחום השבת שלו חוזר לתחום השבת הראשוני שנקבע בעת כניסת שבת. אולם אם יצא או חזר במזיד לתוך התחום - יש לו רק את תחום ארבע האמות, כל זמן שאינו עומד בתוך שטח מחיצות העיר עצמה בה שבת בעת כניסת שבת. מי שהוציאו אותו באונס והניחוהו בעיר אחרת - רשאי ללכת בתוך שטח העיר, אף שלא שבת בה בעת כניסת השבת[21].
היוצא מתחום שבת ברשות
חכמים הקלו על היוצאים מחוץ לתחום לצורך מצווה, כגון מיילדת שנקראה למקום מרוחק באמצע השבת או עדים שבאו לבית הדין להעיד על קידוש החודש, ותחום השבת שלהם הוא 2000 אמות מסביב למקום אליו הגיעו, אף שלא היו בו בעת כניסת שבת[23].
מי שצא ברשות, כגון שנקרא לדבר שיש בו פיקוח נפש, ובאמצע הדרך כאשר הוא כבר מחוץ לתחום השבת שלו הודיעו לו כי כבר בטל הצורך אליו הוא נקרא, חכמים הקלו שיש לו תחום של 2000 אמות מסביב למקום בו הוא נמצא עכשיו. אם תחום השבת החדש שלו מתחבר עם תחום השבת הישן (כגון שהוא לא הספיק להרחיק יותר מ-4000 אמות מחוץ ליישוב) - הוא רשאי לחזור ליישוב ולתחום השבת המקורי שלו, מכח עיקרון הבלעת תחומין. אם יש סכנה בשהייה בשטח הפתוח עד ליציאת שבת, רשאי האדם ללכת עד שיכנס למקום בטוח, מאחר שגם ספק פיקוח נפש דוחה את השבת[24].
חפצים
חפצים שהוצאו מתחום השבת שלהם והוכנסו בחזרה - תחום השבת שלהם חוזר להיות התחום הראשוני, היות שמעמדם הוא כמעמדו של אדם שיצא ונכנס באונס, שתחום השבת שלו לאחר ששב חוזר להיות תחום השבת המקורי[25].
תחום שבת למעלה מ-10 טפחים
בגמרא ישנה מחלוקת האם תחום שבת הוא גם באוויר מעל 10 טפחים מהארץ, או רק בגובה פני השטח, בדומה לרשות הרבים ולכרמלית שהם רק עד גובה 10 טפחים מהארץ[26]. מחלוקת זאת לא הוכרעה בגמרא אלא נשארה כספק, ולכן להלכה השולחן ערוך נקט שבמקום שתחום השבת הוא דרבנן (כל מקום עד מרחק 12 ק"מ, ראו למעלה) אין תחום שבת למעלה מי' טפחים (לפי הכלל 'ספק דרבנן לקולא'), ואילו במקום שישנם הסוברים כי תחום השבת בו הוא מהתורה (שטח במרחק של יותר מ12 ק"מ מהיישוב) ישנו תחום שבת גם מעל 10 טפחים (לפי הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא')[27].
לדין זה אין כמעט משמעות בשטח יבשה[28], אולם יש לו משמעות רבה בספינות המשייטות בים או בנהר בשבת, מאחר שלפי דין זה תחום השבת הוא עד גובה של 10 טפחים מגובה קרקעית הים, כך שהספינה משייטת בשטח שלא חל לגביו דין תחום שבת[29]. בימים ונהרות אין איסור תחום שבת גם לאחר 12 קילומטרים, בניגוד ליבשה[30].
על פי דין זה מי שהיה בספינה שנכנסה לנמל באמצע השבת לאחר שעברה מרחק רב משעת כניסת שבת - רשאי להיכנס לעיר הנמל, ותחום השבת שלו הוא תחום השבת של העיר[31].
הבלעת תחומין
הבלעת תחומין (או הבלעת תחומים) היא עיקרון בדיני תחום שבת, ולפיו אם ישנה חפיפה כל שהיא בין תחומי שבת של אדם אחד, רואים את שני התחומים כתחום אחד והאדם רשאי להלך בכולו.
לדוגמה מי שיצא מרחק קצר (פחות מארבע אמות) מתחום השבת שלו, יש המתירין לו לחזור בחזרה לתחום השבת שלו, היות שתחום ארבע אמותיו מתחבר אל תחום השבת המקורי שלו[32]. דוגמה נוספת היא אדם שיצא ברשות מתחום השבת, ובאמצע הדרך נודע לו ששוב אין צורך בעזרה. במקרה זה חכמים נתנו לו תחום שבת חדש של 2000 אמות סביב המקום בו הוא עומד כעת, ואם ישנה חפיפה בין תחום זה לתחום השבת המקורי - האדם רשאי לחזור לתוך היישוב ממנו יצא[33].
תחום שבת ביהדות הקראית וביהדות אתיופיה
בעבר הקראים אסרו לצאת מהבית בשבת, מכיוון שפירשו כפשוטו את הפסוק: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", דהיינו אל יצא אדם מתוך ביתו בשבת. אולם בשלב מאוחר חלקם קיבלו את תחום השבת הרבני. בדומה לזה, הקהילה היהודית האתיופית נהגה להימנע מלחצות נחלים וימות בשבת. אחד הפירושים של כינוי הקהילה "כּאילא" או "קאיילה" הוא "אחד שלא חצה את הנחל" או "הם לא חצו", המתייחס למנהגם זה.
תחום שבת בספרות העברית
שמירתם של יהודים על איסור תחומין (האיסור שלא לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת) מופיעה בסיפורים הבאים:
- סיפורו של י"ל פרץ, "האוצר"[34], מספר על שמריל חוטב-עצים, שבטיול בליל שבת נזדמן לו אוצר בדמות שלהבת הרצה לפניו. שמריל מקפיד שלא לחלל שבת בהליכתו אחר השלהבת, ובין השאר מפסיק ללכת אחריה כאשר היא עומדת לצאת מתחום שבת. בסופו של דבר השלהבת מגיעה לביתו של שמריל, ובמוצאי שבת היא מתגלה כשׂק שבו כמה וכמה אלפים דינרי-זהב.
- סיפורו של ש"י עגנון, "בין שתי ערים", מספר על שתי ערים סמוכות בגרמניה, שביניהן מחברת שדרה שיהודי הערים נהגו לטייל לאורכה בשבת ולעבור מעיר לעיר, עד שאורח גילה שהמרחק בין שתי הערים עולה על תחום שבת, ולכן חדלו היהודים מטיולים אלה. כאשר רצו יהודים משתי הערים להיפגש בשבת, היו נפגשים באמצע הדרך, כך שכל יהודי נותר בתחום שבת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הלל גרשוני, שבת תלמודית, באתר ערוץ 7, 14 ביולי 2011
ווייז (waze), שבת ואינטגרל - מה הקשר?, סרטון באתר יוטיוב- צילום של כתובת לציון קצה תחום שבת בסמוך לאושא
הערות שוליים
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק ג', הלכה ד', תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק ה', הלכה ד'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק כ"ו, הלכה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ז עמוד ב'.
- ^ ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"ט.
- ^ שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצו סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף ו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף י
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף יא
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף יז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף טז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף יד
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף יג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף טו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תא סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצו סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצו סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצו סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף ז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף ט
- ^ 21.0 21.1 ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף ו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תו סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תז סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תז סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף יג
- ^ ערובין דף מג עמוד א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ח
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תז סעיף ב
- ^ י"ל פרץ, האוצר, באתר של פרויקט בן-יהודה
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
