תחותמס השלישי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תחותימס השלישי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסל של תחותימס ה-3, במוזיאון בלוקסור

תחותמס השלישי 1450-1490 לפנה"ס, בן השושלת ה־18, אחד ממלכי מצרים העתיקה הבולטים. בימיו גבולות הממלכה השתרעו מסודאן עד לנהר הפרת, והוא הקים מקדשים רבים.

עלייתו למלכות

תחותמס השלישי נולד לתחותמס השני מפילגש נחותה בשם איסיס, אך עם מות המלך היה בעל הדרישה הכי מכובדת לכתר וכך הוכתר כמלך על מצרים בגיל 10 (שנת 1479 לפנה"ס). הוא אורס לאחותו למחצה; ואמה, חתשפסות, לקחה לידיה את ענייני ניהול הממלכה. רק לאחר מותה חזר תחותמס לשלוט במצרים.

תחותמס התייחס לתקופת מלכותה של חתשפסות כשלטון בלתי חוקי. הוא מחק את שמותיה המלכותיים והציב את שמותיו במקומם. בנוסף מנה את שנות שלטונו ממותו של תחותמס השני והוסיפם לשנות שלטונו.

בתקופת חתשפסות, התרופפה השליטה על שטחי האימפריה. חתשפסות לא יצאה למסעות צבאיים. כאשר עלה תחותמס השלישי לשלטון החל לצאת למסעות צבאיים. בשנת 1482 לפנה"ס יצא תחותמס השלישי למסעו הראשון לאחר שהתייצבה מולו ברית נרחבת של מלכי כנען בראשות מלך העיר קדש. המרד נתמך על ידי ממלכת מיתני. תחותמס עצמו כתב שהמרד התפשט על פני כנען כולה ”מן העיר ירזה ועד קצות תבל”. (יֻרְזָה שכנה כנראה בתל גמה של היום).[1] תחותמס ערך בסך הכול 16 מסעות צבאיים. במסעו השמיני ניצח את מיתני אך לא הצליח לבסס את שלטונו בסוריה. בכנען, לעומת זאת, עבר השלטון במלואו למצרים.

כיבוש מגידו

סצנה מתוך אמדואט קברו של תחותמס השלישי KV34
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קרב מגידו (המאה ה-15 לפנה"ס)

בתגובה למרד, הצעיד תחותמס את צבאו לעבר מגידו (1457-1458 לפנה"ס). בדרך עצר בעזה ששמרה על נאמנותה. הקרב במגידו היה לקרב המתואר הראשון בהיסטוריה. תיאורו חרוט על אחד המקדשים בכרנך שבמצרים. על פי התיאור שנתפס כאמין למדי, עלה תחותמס בדרך הים, אל עבר מגידו עד שהגיע ליחם, דרומית לגת (הכפר ג'ת של היום, דרומית לחדרה).

ביחם עמדו בפניו שלוש דרכים להגיע למגידו והלאה למיתני.

תחותמס, לפי תיאורו, עצר באזור חדרה דהיום וכינס ישיבה עם יועציו לבחירת הדרך. יועציו הציעו לו לבחור בוואדי מילק שכן ואדי ערה מוביל הישר אל מגידו, ובוודאי יצפה מלך מגידו מהלך זה. בנוסף טענו היועצים כי ואדי ערה צר בהרבה, וקל יותר להשתמש בו לצרכיי מארב. תחותמס סירב לעצת יועציו. הוא גרס כי אם יועציו הבינו את הפוטנציאל בוואדי ערה, בוודאי הבין זאת גם מלך מגידו, ועל כן המארב יהיה בוואדי מילק.

תחותמס עבר דרך ואדי ערה והפתיע את הצבא הכנעני שאכן חיכה בפתח ואדי מילק (בסביבות יקנעם עילית של ימינו). תחותמס הציב את צבאו בין הצבא הכנעני לעיר מגידו. כך תיאר המלך את הקרב:

אז התגבר הוד מלכותו בראש צבאו והם ראו שהוד מלכותו אמנם מתגבר והם ברחו בחיפזון למגידו בפנים מבוהלות. הם עזבו את בתיהם ואת מרכבות הזהב והכסף שלהם. הרי האנשים ממגידו כבר סגרו את העיר בפניהם וכדי למשוך אותם למעלה הורידו להם חבל עשוי בגדים. לולא נתנו החיילים את תשומת לבם לחפצים אשר השאירו היו שוללים בכיבוש את מגידו.

על פי התיאור הביס כליל צבא תחותמס את צבא מגידו. תחותמס הוסיף תיאור מזלזל מעט בצבא אויבו, על חיילים הנמלטים ומועלים לחומת מגידו בחבלים מאולתרים מבגדים. הוא ציין לבסוף שהסיבה שלא כבש את מגידו היא שחייליו החלו לעסוק בביזה, ובכך נתנו זמן לצבא מגידו להיכנס ולהסתגר בעיר. בתום מצור בן שבעה חודשים נפלה מגידו וברית המלכים הכנענים איתה.

תוצאות המלחמה

בכתובת בכרנך מסופר שלאחר הקרב תפס תחותמס 2238 סוסים, ולאחר כיבוש מגידו הובלו דרומה, כס זהב, בקר וחיטה רבים (בכתובת מצוינים 207,300 כור חיטין שהם כ־800,000 ליטר). המספרים מוגזמים ככל הנראה, והכמות האמיתית עמדה, כנראה, על מחצית או שליש מהשלל שתואר.

בעקבות ניצחונו הקים תחותמס השלישי מערך מנהלי-שלטוני בכנען. הוא השאיר את השלטון הישיר על הערים בידי השלטים המקומיים, אולם מספר ערים הופקעו והוקמו בהם מרכזים שלטוניים ישירים של מצרים. העיר ששימשה כמרכז השלטון המצרי בכנען הייתה עזה, במקביל הופקעו ערים נוספות ביניהן: יפו, בית שאן, ינועם בעבר הירדן, כומידו בבקעת הלבנון, ובחוף הפיניקי צומור ואולזה.[2]

המשך כיבושי תחותמס

כעבור מספר שנים פנה תחותמס להכנעת מיתני ואף נחל הצלחה, מערכתו האחרונה הייתה כנגד נוביה, שם הכניע שבטים מקומיים רבים, שמאוחר יותר העביד במכרותיו, שהיו לבסיס הכלכלה המצרית מימיו והלאה. לאחר ניצחונותיו הרבים, המסים והמתנות שנשלחו אליו בידי עמי העולם העתיק העשירו את קופת הממלכה והוא פנה לבניין מקדשים מפוארים. כאשר נפטר בשנת 1426 לפנה"ס נקבר בעמק המלכים ובנו, אמנחותפ השני, ירש את אביו.

לפניו:
חתשפסות
אחריו:
אמנחותפ השני

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תחותמס השלישי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 106
  2. ^ מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 99