תפיסת הבית
תפיסת הבית הוא מצב רכוש בהלכה. לאחר שאדם נפטר, רכושו עובר לבעלות היורשים. מצב הביניים, בין פטירתו לחלוקת הנכסים בין היורשים נקרא "תפיסת הבית". במצב זה, נחשבים הנכסים לנכסים בבעלות משותפת מיוחדת של האחים, דבר שיש לו השלכות הלכתיות מסוימות. בתלמוד נזכרת שותפות זו בשם האחין השותפין[1].
גם לאחר שהאחים חילקו ביניהם את הנכסים, ביכולתם להחזיר את המצב הקודם לקדמותו, לבטל את החלוקה, ולחזור למצב של "תפיסת הבית"[2].
הגדרה הלכתית
אחד החידושים במצב זה הוא, שלמרות הכלל שאין הבכור יורש בראוי כבמוחזק, כלומר שהחלק בו מקבל הבכור פי שתים משאר האחים מחושב רק מנכסי המת עצמם ולא מהחלק שהושבח לאחר מיתת אביהם, למרות זאת החלק שהושבחו הנכסים מאליהם (ללא השקעה נוספת) לפני החלוקה, נחשב כהשבחת נכסי המת, ולכן מקבל הבכור פי שנים גם בחלק זה.
לפי שיטת רבי חיים סולובייצ'יק[3], במצב כזה יש בעלות כללית של כל האחים, ואין הם נחשבים כשותפים בנכסים, אלא בעלות אחת היא השייכת לכולם. ולכן, למרות שההלכה אומרת, כי שותפים אינם צריכים להפריש מעשר בהמה, מכיוון שלשותפים יש שתי רשויות נפרדות ולכל אחד מהם יש חצי מהקרקע, למרות זאת ליורשים במצב של לפני החלוקה, יש בעלות משותפת של ירושה בנכסי המת, ולכן הם צריכים להפריש מעשר בהמה.
דינים
כל עוד לא חולקו הנכסים בין האחים, יש לאחים שותפות מיוחדת של תפיסת הבית, שלה דינים מיוחדים. כל האחד מהאחים מתפרנס מקופת תפוסת הבית לפי צרכיו הרגילים, אבל צרכים מיוחדים אין לו רשות לקחת מקופה זו. כך למשל, מותר לו לקחת הוצאות תרופות מקופה זו, דווקא אם הוא חלה באונס ולא באשמתו. אדם שהצטנן למשל, אינו רשאי לקחת את צורכי רפואתו מתפוסת הבית, שכן מקובל כי "צינים פחים" - הצטננות, אינה בידי שמים, ונגרמת רק ברשלנות האדם[4].
ההכנסות וההוצאות שנגרמות על ידי אחד מהאחים מתפוסת הבית, שייכות לכולם בשווה. אם אחד מהאחים השקיע בנכסים, יש להניח שהוא עושה זאת בשביל כלם, וההכנסות גם הם לכל האחים. אם הוא בכל זאת מעוניין להשקיע באופן עצמאי על חשבון חלקו בנכסים, מותר לו לעשות זאת, אבל הוא צריך להודיע על כך לאחים לפני כן, כדי שההכנסות וההוצאות יתחשבו על חלקו, ואין להאמין לו לאחר מכן שעשה זאת לעצמו. הגמרא מציינת מקרה מיוחד, בו רב ספרא השקיע בנכסי אביו, וכאשר תבע אותו אחיו לפני רבא, פסק רבא כי במקרה שאדם עסוק כרב ספרא תשקיע בנכסים, ברור הדבר שההשקעה הינה רק לעצמו, שכן לאדם כזה, שאינו מבטל אף רגע מזמנו, אין זמן להשקיע בשביל אחרים[5].
כך למשל, מוזכרת במשנה דוגמה כזו: המלך היה מטיל על כל משפחה, לשלוח אחד מבניה לתפקיד המוכסות. אם במצב כזה, כאשר האחים נמצאים במצב משפחתי משותף, ועדיין לא חילקו ביניהם את הנכסים, מסתבר שהמלך בחר באחד מהאחים כנציג המשפחה, ולכן ההכנסות העולות מתפקיד זה, משותפות לכל האחים.
גזל הגר
במסכת בבא קמא[6] הגמרא מסופקת אם הכהנים נחשבים ליורשיו של הגר, בנוגע לגזל הגר שמוחזר על ידי הגזלן המבקש לקיים את המצוות "והשיב את הגזילה אשר גזל", או שמדובר באחת ממתנות כהונה. קיים ספק הלכתי האם זכות זו היא כירושה או כמתנה, שכן אם גזל הגר שייך כהנים בגדר ירושה, נחשב גזל הגר - כל עוד לא הגיע לידו של כל כהן כתפיסת הבית, המהווה רשות שותפית לאנשים רבים ולכן אם ישנם עשרה בהמות ברשות זו יש חובה להפריש מהם מעשר בהמה, לעומת זאת אם גזל הגדר נחשב כמתנה, נחשב כל אחד מהכהנים המקבל את חלקו כרשות פרטית ואינו מחויב להפריש מעשר בהמה[7]. מסקנת הגמרא היא שקניין הכהנים הוא כשאר מתנות הכהונה.
הערות שוליים
- ^ ראה למשל תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף כ"ה עמוד ב' ורש"י שם. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ד עמוד ב' ובנימוקי יוסף שם.
- ^ שקלים פרק א', וקרבן העדה שם.
- ^ חידושי רבינו חיים הלוי בהלכות בכורות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ד עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"י עמוד ב'.
- ^ על פי חידושי רבינו חיים הלוי הלכות בכורות עמ' סט.
