נגעי בתים
| מקרא | ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוקים ל"ג-נ"ז |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת נגעים, פרק י"ב, משנה ה' |
| ברייתא | תוספתא נגעים פרק ו א |
| תלמוד בבלי | מסכת סנהדרין, דף ע"א |
| משנה תורה | הלכות טומאת צרעת, פרק י"ד ופרקים טו טז |
נגעי בתים הם מין ממיני נגעי הצרעת, וסימנם הוא הופעת כתם שקוע על קיר הבית ברוחב הגדול מכשני רוחבי גריס, ובצבעי ירוק או אדום עזים[1]. דינו של הבית תלוי ברמת התפשטות הנגע וביחס לשבועות ההסגר, ולעיתים אף עלול הנגע לגרום לחיוב נתיצת הבית כולו. קיימת דעה בגמרא ובתוספתא כי מעולם לא נראה נגע בבית על כל דיניו, מחמת מידת נדירותו[2]. במקום אחר אומרים חז"ל כי בניגוד לשאר הנגעים בא נגע זה לטובה על מנת לחשוף אוצרות שהוטמנו בקירות בתי האמוריים, שהוסבו לבתי ישראל לאחר ירושת הארץ[3]. אך במקורות שונים מופיעה משמעות שגם נגע זה, בדומה לשאר הנגעים, בא כעונש על עוון לשון הרע וכהתראה עליו. פרשית נגעי בתים קבועה בתורה בחומש ויקרא, בפרשת מצורע.
שכיחותם של נגעי בתים
בתוספתא מובאת מחלוקת האם דיני נגעי בתים התקיימו בעבר או שמעולם לא קרו.
"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב, אלא לומר: דרוש וקבל שכר. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר: מקום היה בגליל והיו מציינין אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היה בו"
— תוספתא נגעים פרק ו הלכה א
ובגמרא בסנהדרין מובאת התוספתא האמורה, על כך מוסיפה הגמרא את הטעם שלא יכול להיות מחמת התנאים הנדרשים לנגע.
"דתניא, בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר! כמאן, כרבי אלעזר ברבי שמעון, דתנן: ר׳ אלעזר ברבי שמעון אומר, לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. תניא, אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא. אמר רבי שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו, ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם"
— סנהדרין עא, א
צרעת הבית בזמן הזה
דיני הסגר וראיית כהן בכל מיני הצרעת אינם נוהגים כיום. בטעם הדבר התחבטו חכמי הדורות, והועלו טעמים שונים: א) מחמת שאיננו בקיאים בזיהוי הצרעת[4]. ב) מחמת העדר כהנים מיוחסים אשר רק הם יכולים לטמאות[5]. ג) מחמת כלל הלכתי ש"חזקת הכהן אינה גדולה מחזקת הממון של בעל הבית" ואין בכוחה לגרום לניתוצו[6]. בראשונים מובא שנגע הבית הינו נגע על-טבעי, ואינו מצוי כיום[7].
קביעת הכהן
ערך מורחב – הוריית כהן בנגע הצרעת
עם התעוררות החשד להתפרצות נגע הבית בהופעת כתם שקוע[8] על הקיר בצבע ירוק או אדום וברוחב העולה על שני גריסין[9], נדרש בעל הבית לגשת אל הכהן[10] לצורך קבלת קביעה הלכתית. הוא מודיע לכהן "כנגע נראה לי בבית"[11], ומבקש אבחון. הכהן נכנס ובוחן את הבית, ומסגירו הסגר טומאה בעמדו בפתח[דרוש מקור], ורק לאחר שהוצאו כל כלי הבית. זאת משום שברגע החלת טומאת ההסגר, נטמאים על פי דין כל האנשים והחפצים הנמצאים בבית, והתורה חסה על ממונם של ישראל[12].
"(לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה, וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: (לה) וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: (לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת: (לז) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר: (לח) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת, וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים:"
בתים שאינם נטמאים בנגעים
אין הנגע חל אלא על בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, וקירותיו אבנים עצים ועפר. אם חסר אחד מרכיבים אלו בקיר הנגע, זהו אינו נגע המטמא.
”יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר 'בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם' וִירוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים, וּבָתֵּי הָעַכּוּ"ם שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים” (רמב"ם יד יא)
שבועות ההסגר
על פי חז"ל כל פרשית נגע הבית איננה אורכת יותר משלושה שבועות: מתוכם שבוע ראשון להסגרה, ושבוע לאחר פירוק האבנים.
אחר השבוע הראשון
"(לט) וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת: (מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע, וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: (מא) וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב, וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: (מב) וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים, וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת:"
לאחר שבוע מעת הסגרת הבית, מובא הכהן שנית להמשך אבחנה. ואז ישנן שלש אפשרויות: 'נרפא הנגע', נשאר כמות שהיה-'עמד בעינו', והתרחב -פשׂה בלשון התורה.
אם נרפא הנגע, או דהה: מקום הנגע נקלף והבית מתחיל בהליך טהרה.
אם נשאר כמות שהיה: הבית מוסגר שנית לשבוע נוסף. ולאחר שבוע, אם נשאר כמות שהיה או התרחב, הוא מחל את תהליך חליצת האבנים כדלהלן.
אם התפשט הנגע לאחר שבוע ההסגרה הראשון, או נשאר כמות שהיה לאחר שבוע ההסגרה השני: מורה הכהן לפרק את האבנים הנגועות, ולהשליכן למקום שלא ייטמאו מהן[13]. להשלים את חסרונן, ולטייח סביב ולהשלים את הקיר כיאות. ולהסגירו לשבוע אחרון.
השבוע שאחר 'הטוח את הבית'
(מג) וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ: (מד) וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא: (מה) וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא:
אם לאחר שבוע[14] מהטיוח חזרו סימני הנגע אל קיר הבית, יש להרוס את הבית כליל, ולפנות את ההריסות אל מקום טומאה, כמעשה פינוי האבנים הנתוצות.
אך אם לאחר טיוח הבית, לא מצא הכהן חלקי נגע בכשיעור, או שנעלם הנגע לחלוטין או אפילו נמצא דהוי לאחר שבוע ההסגרה הראשון: הבית מתחיל הליך טהרה קצר הדומה להליך טהרת מצורע, ובסיומו הוא טהור לחלוטין.
הטהרה
הטהרה נשעית על ידי הבאת שתי ציפורים חיות. בנוסף, באמצעות צמר צבוע שני, נאגדים מקל ארז אחד ושיח אזוב. הציפור האחת נשחטת על כלי חרס המכיל רביעית מי מעיין חיים, והמים מתאדמים מדם הציפור. בשלב זה אגודת העצים והציפור החיה, נטבלים במים האדומים, ומזים באמצעותם על משקוף הבית שבע פעמים.
בסיום התהליך, הציפור החיה משוחררת על פני השדה.
טומאת הבית
(מו) וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: (מז) וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו: (שם, ויקרא פרק יד)
בזמן ההסגרים, הבית מטמא כאב הטומאה, לטמאות את הנכנסים אליו, טומאת ערב, ולהצריכם טבילה. הבית והאבנים מטמאים גם במגעם. בזה יש שינוי בין בית 'מוסגר' לבית 'מוחלט', שרק אבני ה'מוחלט' מטמאות מאחוריהן.
טומאה זו הינה ייחודית, משום שטומאה בחלל הבית מצויה בדומה לכאן, רק בטומאת מת, שמטמא בחלל החדר. ואילו המת הינו אבי אבות הטומאה, ומטמא את באי הבית בטומאת מת החמורה הטעונה ספירת שבעה ימים, ובצרעת הבית הוא נטמא רק ליום אחד.
בנוסף מובא בפסוק חילוק בין הנכנס לבית לזמן קצר, שאינו מטמא את בגדיו, למתישב בבית או המשתהה בו בכדי אכילת פרס[15] שבגדיו טעונים טבילה כמוהו.
גם בדינים אלו ישנם פרטים רבים נוספים, המפורטים במסכת נגעים וברמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרקים י"ד-ט"ו-ט"ז.
התורה חסה על ממונם של ישראל
חז"ל לומדים דבר מוסרי וערכי מפסוקם אלו של צרעת הבית, אודות יחסו של הקב"ה אפילו לממון קל של ישראל.
בפסוק כתוב: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת:"
נלמד מכאן, שהתורה טורחת להזהיר על הוצאת הכלים מחוץ לבית, בכדי לחסוך מחסרון ממון קל של הבעלים.
"אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ? אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק"
— משנה נגעים יב ה
הערות שוליים
- ^ "ירקרקות או אדמדמות" פירוש רש"י אדום שבאדומים, וכן דעת מרבית המפרשים: ירוק ואדום עזים. אמנם יש שחלקו בזה - ראה 'אבן עזרא' (שיר השירים א-ז), וגם ברש"י (תהילים סח) יש משמעות דומה.
- ^ ראה להלן.
- ^ רש"י: "ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר (ויק"ר יז, ו.), ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". הדבר גם מרומז בלשון הפסוק "כי תבואו אל הארץ"[דרוש מקור].
- ^ מדרש לקח טוב (פר' שמות ופר' תזריע).
- ^ ראה רדב"ז (משנה תורה להרמב"ם הלכות תרומות פ"ז ה"ט) "והוא שיטמא אותו כהן מיוחס".
- ^ ראה הקדמת 'תפארת ישראל' למסכת נגעים.
- ^ ראה דברי הרמב"ן בסוף הערך.
- ^ כאן בניגוד ל'מראהו שפל מן העור' של צרעת הגוף, מוסכם כי מדובר בשקיעות פיזית על הקיר. והטעם, משום ש'מראהו שפל מן העור' נובע מתוך הניגודיות של צבע הנגע הבהיר לעומת צבע העור הכהה, אך בנגע הבית אין מדובר בכתם בעל צבע בהיר.
- ^ רמב"ם יד מצרעת א
- ^ אדם שאיננו כהן, איננו יכול לקבוע צרעת. גם תלמיד חכם מורשה לתת הוראה לכהן לטמא, אך לא לטמא בעצמו[דרוש מקור].
- ^ ואינו אומר בוודאות "נגע", למרות שאיננו יכול לקבוע בעצמו ולהחיל טומאה על הנגע. הטעם מבואר בתוספות יום טוב (עיקר תויו"ט נגעים יב, ה): "וְהָרְאֵ"ם פֵּרֵשׁ, מִשּׁוּם לַמֵּד לְשׁוֹנְךָ לוֹמַר אֵינִי יוֹדֵעַ, אוֹ מִשּׁוּם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג עִם הַכֹּהֵן. וְלִי נִרְאֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ פִּיו לַשָּׂטָן".
- ^ . פינוי הכלים נעשה דוקא לפני ביאת הכהן, ולא לאחר ביאתו קודם קביעתו. הטעם לכך ניתן בספר אור החיים על התורה (ויקרא טו לו): "ובזה נתן טעם הכתוב למה ציווה ה' לפנות קודם, הלא אפילו אחר ביאת הכהן ורואה הנגע אין הבית טמא אלא אחר שיצא הכהן ויסגירנו, ומעתה אין צורך להקדים לפנות קודם בא הכהן ויכולין לפנות אחר שבא הכהן קודם שיסגיר. לזה אמר ולא יטמא כל אשר וגו', פירוש, כי לצד שכשיראה הכהן הנגע שצריך להסגיר אין רשות להתעכב מלהסגיר כל עיקר, ומצד זה ימהרו לפנות ולצד המהירות ישכחו ממון הבזוי, לזה הקפיד ה' לפנות קודם, שבזה לא יטמא מכל אשר בבית".
- ^ ת"כ פרק ד, ד
- ^ רש"י: ואם ישוב הנגע וגו'. יכול חזר בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן, ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן, בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע (ת"כ פרשתא ז, ו.):
- ^ רש"י: יטמא עד הערב. מלמד שאין מטמא בגדים, יכול אפי' שהה בכדי אכילת פרס, תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו, אין לי אלא אוכל, שוכב מנין, תלמוד לומר והשוכב, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס, יכבס ריבה, אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס (ת"כ שם ה,ו,ז,ח. ברכות מא.)