הישות הציונית
הישות הציונית (בערבית: الكيان الصهيوني), המשטר הציוני (בפרסית: رژیم صهیونیستی), או בקיצור הציונים, הוא כינוי גנאי שניתן על ידי ערבים ומוסלמים למדינת ישראל.
משמעות וכוונה
הכינוי מתואר כאמצעי לביטוי עוינות כלפי ישראל תוך התעלמות מקיומה ודרך לביטוי דה-לגיטימציה ולשלילת זכותה להתקיים. מתאו גרי טוען כי פעמים רבות התקשורת במדינות האסלאמיות פועלת להציג את הציונות כחלק ממזימה יהודית עולמית להשתלטות על העולם כולו, תוך שילוב תכנים התומכים ברעיון הפרוטוקולים של זקני ציון.[1] כך שהמנהיגים משתמשים במונח ציונות "ככלי פוליטי" על מנת להציג את ישראל כ"מדינה לא-לגיטימית", דבר המחזק את האנטי-ישראליות ואת תפיסת ישראל כאיום אפל.[2]
לפי אריק סאנדקוויסט(אנ') הכינוי מתאר את "המבט הערבי, שחוזר בדוקטרינת הליבה של אש"ף: שישראל הציונית אינה מדינה כלל, אלא סרח קולוניאליסטי עודף ובלתי חוקי".[3] כך אדוארד סעיד טוען בספרו "After the Last Sky: Palestinian Lives" כי אחד מהגורמים המבדילים בין הערבים הישראלים לפלסטינים הוא שהערבים הישראלים מתייחסים לישראל כ"מדינה ישראלית, במקום 'כישות הציונית'".[4] לפיה גישה זו ה"פת"ח, אינו נאבק נגד היהודים כקהילה אתנית ודתית. אלא נאבק נגד ישראל כביטוי קולוניאלי המבוסס על מערכת תיאוקרטית, גזענית" השואפת להתפשט כ"'ציונות עולמית' וקולוניאליסטית."[3] וירג'יניה ק. טילי טוענת כי המונח שולל את המדינה היהודית, אך לא את הנוכחות היהודית.[5]
שימוש
במדיה
לפני 1967, הישות הציונית היה למונח סטנדרטי בהתייחס לישראל על ידי הערבים והתקשורת הערבית, והיה פופולרי במיוחד בשידורים הרשמיים של מצרים, סוריה, ירדן בשנות ה-1960 וה-70 של המאה ה-20. השימוש במונח זה נמשך מאז בעיתונים המצריים, העיתונות שבשליטת המדינה בסוריה, אל-מנאר בלבנון, ובתקשורת הירדנית. באיראן לאחר 1979, נעשה שימוש בלעדי במונח "המשטר הציוני" לתיאור ישראל.
פוליטי
הביטוי "הישות הציונית" נמצא בשימוש חלק ממדינות ערב ופוליטיקאים ואינטלקטואלים בעולם הערבי, כמו במסמכים רשמיים בינלאומיים והפך ל"מונח הפוליטי הערבי המסורתי לישראל". באו"ם נעשה שימוש קבוע במונח, בין השאר על ידי מדינות כמו לוב, סוריה, עיראק, תימן והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. כמו כן הוא משמש את איראן וקבוצות כמו חזבאללה, גדודי אל-קודס, חמאס, הרשות הפלסטינית, והארגון לשחרור פלסטין. כשבאחרון השימוש במונח הפך ל"פחות בולט" לקראת סוף שנת 1980, לאחר הסכמי קמפ דייוויד והכרת האש"ף בישראל, אך מאז הפך לנפוץ שוב.[6]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Gray, Matthew (2010). Conspiracy Theories in the Arab World. Taylor & Francis. Pp. 147-148.
- ^ Gray, Matthew (2010). Conspiracy Theories in the Arab World. Taylor & Francis. p. 132.
- ^ 3.0 3.1 Sundquist, Eric J. (2005). Strangers in the Land: Blacks, Jews, post-Holocaust America. Harvard University Press. p. 333.
- ^ Said, Edward; Mohr, Jean (1986) (this edition 1999). After the Last Sky: Palestinian Lives. Columbia University Press. p. 51.
- ^ Tilley, Virginia Q. (2005). The One-state Solution. University of Michigan Press. p. 202.
- ^ Cohen, Getzel M. (2006). The Hellenistic Settlements in Syria, the Red Sea Basin, and North Africa. University of California Press. p. 420.
