הקהילה היהודית וינה
| מדינה |
 אוסטריה |
|---|---|
| משרד ראשי | זייטנשטט 4, אינרה שטאדט |
| מטה הארגון |
 וינה |
| נשיא | אוסקר דויטש |
הקהילה היהודית וינה (בגרמנית: Israelitische Kultusgemeinde Wien או בקיצור: IKG - לפי הנוסח במקור הגרמני - "הקהילה הדתית של בני ישראל בווינה") הוא הגוף המייצג את הקהילה היהודית המרכזית בווינה ומספק לחברים בו מגוון שירותים בתחומי הדת, החינוך והרווחה. היא מונה כיום כ-7,000 חברים. במהלך ההיסטוריה שימשה הקהילה היהודית וינה כמייצגת של כלל היהודים באוסטריה. נשיא הקהילה כיום הוא אוסקר דויטש ורבה הוא הרב ירון אנגלמאייר.
היסטוריה
ערך מורחב – יהדות אוסטריה
קיומה של קהילה יהודית בווינה תחילתה עוד בימי האימפריה הרומית, אך במשך מאות שנים לא הוקם ארגון גג ליהודי וינה בגלל האפליה החוקתית והחברתית נגד היהודים. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה-13 ובמשך המאה ה-14 הייתה קהילת ווינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה-13 היו בווינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם ר' יצחק בן משה, בנו ר' חיים אליעזר, ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.[1]
בימי המגפה השחורה קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה-14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמיים. בשנת 1406 פרצה שרפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב-1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות. באותה תקופה התגוררה בעיר רחל אקרמן, משוררת יהודייה ראשונה שכתבה בגרמנית. במשך המאה ה-16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך.
ב-1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היו מעורבים במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים היו יום טוב ליפמן הלר והרב שבתי שפטל הלוי הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט.[1]
שנאתם של התושבים כלפי היהודים גברה באמצע המאה ה-17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות. ב-1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למיסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה-18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, שמשון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.[1]
במאה ה-18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזה. המצב הזה החל להשתנות עם כתב הסובלנות של הקיסר יוזף השני ב-1782, אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסוימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.[1] לשוויון זכויות אמיתי הגיעה הקהילה היהודית בווינה בתקופתו של הקיסר פרנץ יוזף, דבר שהוביל להתפתחותה ולשגשוגה. בנאום שנשא פרנץ יוזף ב-3 באפריל 1849 הוא השתמש לראשונה במונח "הקהילה היהודית של וינה". שלוש שנים מאוחר יותר נכתב תקנון של הקהילה היהודית באוסטריה ונפתח משרד של הקהילה בבית הכנסת הגדול של וינה. שנה זו, 1852, נחשבת לשנת היסוד של ארגון הקהילה היהודית וינה.
ב-1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהרה הפכה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.[1]
בווינה חיו בשנת 1847 1,600 יהודים, ב-1857 6,217,[2] ב-1869 - כ-40,000, ב-1882 72,588 (10% מכלל האוכלוסייה),[2] ב-1900 כ-147,000, ב-1923 201,513 ב-1934 176,034, ב-1945 כ-4,000; ב-1950 כ-12,450; ובשנת 2000 כ-9,000 יהודים.[1] בשנים 1918–1938 200,000-180,000 מיהודי וינה היו חברי "הקהילה היהודית וינה". הם התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות:"אוניוניסטים" (המשתייכים ל"איחוד היהודים האוסטרים"), ציונים ואורתודוקסים. הציונים כללו את הסיעות: כלליים, רדיקלים, דמוקרטים, המועדון אדולף שטאנד, "מלפגת המדינה היהודית", מזרחי, רוויזיוניסטים, פועלי ציון ואחר כך הממשיכה שלהם - "בניין הארץ". קבוצת האורתודוקסים הייתה מורכבת בעיקר מחברי "אגודת ישראל". רבים מקרב היהודים החרדים, חסידים או "מתנגדים" יוצאי הונגריה השייכים לבית הכנסת עדת ישראל ("שיף שול"), שאפו בשנות ה-1930 להשיג הכרת השלטונות בארגון קהילתי אורתודוקסי עצמאי ונפרד.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה-18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-19, ווינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה. על אף ההגבלות עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.[1]
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב-1923 הייתה ווינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.[1]
חיי הקהילה
ב-1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים, שהיה מרכז אירופאי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים בו היו משה גודמן, אהרן ילינק, אדולף שוורץ, אברהם (אדולף) ביכלר, דוד מילר, ויקטור אפטוציבר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית-יהודית, אך למרות זאת ווינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868–1885, ונתן בירנבוים ייסד שם ב-1882 את אגודת הסטודנטים היהודית-לאומית הראשונה - "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב בנימין זאב הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, ווינה הייתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הביטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות. התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב-1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.[1]
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את ווינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו למחנה הריכוז דכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של ויינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ-75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח, נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי האס-אס ונוער היטלר.[1]
ערב האנשלוס ב-1938 מנתה הקהילה היהודית וינה כ-185,000. עם פלישת הגרמנים נסגרה הקהילה ב-18 במרץ 1938 על ידי אנשי אס-אס. ראש הקהילה דזידר פרידמן ושני סגניו, רוברט שטריקר ויוזף לוונהרץ, ופקידי קהילה אחרים נעצרו. כעבור מספר חודשים הוקמה הקהילה מחדש ונקראה בשם "הקהילה היהודית וינה" - Jüdische Gemeinde Wien (תוך שימוש במילה "יהודים" במקום "בני ישראל"). היא הייתה הפעם תחת הנהגה חדשה, כפופה לשלטון הנאצי ונועדה לשמש כמקשר בין שלטון זה לבני המיעוט היהודי. ההנהגה החדשה של הקהילה ראתה עצמה חייבת לשתף פעולה ולשחק תפקיד פעיל בגירושים הראשונים של יהודי וינה עבור הלשכה המרכזית להגירת יהודים.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזיינשטט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזיינשטט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ-800 יהודים ווינאים שרדו במחבואים.[1] חלק מהנשים שרדו הודות לתעודות מחלה מזויפות של ד"ר רודולף ורץ.
לאחר המלחמה
ב-1945 הוקמה הקהילה מחדש תחת שמה הקודם - Israelitische Kultusgemeinde Wien.
בתום מלחמת העולם השנייה ווינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב-1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה. ישנם מספר בתי ספר יהודים בקהילה. האחד, בית הספר היהודי הרשמי של הקהילה, על שם צבי פרץ חיות, שנפתח מחדש ב-1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. השני, בית הספר "לאודר-חב״ד" וגם הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. השלישי הוא בית ספר מקצועי, jbbz - הוא פתוח ליהודים ולציבור הרחב. קצת יותר משישים אחוזים מבני הנוער היהודי לא לומדים במסגרות היהודיות ומקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים. ישנם עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאוד מאז שנות ה-80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו"Illustrierte Neue "Welt. אגודת הסטודנטים היהודית האוסטרית מוציאה לאור את העיתון "נודניק". המרכז לתיעוד, אשר נוסד ונוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הוא מרכז חשוב לתיעוד השואה והנצחת הנספים.
ב-29 באוגוסט 1981 הותקף בית הכנסת של הקהילה על ידי טרוריסטים פלסטינים מארגון אבו נידאל באמצעות ירי מתת מקלע ורימוני יד בעת שהתקיים שם טקס בר מצווה. בהתקפה נרצחו שני אנשים ונפצעו שלושים, רבים מהם היו עוברי אורח. שני המחבלים הפלסטינים שביצעו את הפיגוע נתפסו ונשפטו. מאז הפיגוע, כוחות משטרה אוסטריים מאבטחים את בית הכנסת.
ב-1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות ווינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר. השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.[1]
ראשי הקהילה היהודית וינה, החל משנת 1853
- לאופולד אדלר פון ורטהיימשטיין 1853–1863
- יוזף ריטר (אביר) פון ורטהיימר 1864–1867
- יוזף פרייהר (ברון) פון קניגסוארטר 1868–1871
- איגנץ קורנדה 1884-1872
- מוריץ ריטר (אביר) פון בורקנאו 1884–1885
- ארמיניו כהן (Cohn) 1890-1886
- וילהלם ריטר פון גוטמן 1892-1891
- 1896-1893 תפקיד פנוי
- גוסטב סימון 1896–1897
- היינריך קלינגר 1897–1903
- אלפרד שטרן 1904–1918
- אלויס פיק 1932-1920
- דזידר פרידמן 1933–1938 (נרצח במחנה ההשמדה אושוויץ)
- דוד בריל 1946–1948
- קורט הייטלר ספט.1950 - מאי 1951
- דוד שפירא 1948–1952
- אמיל מאורר 1948–1952
- ארנסט פלדסברג 1963–1970
- אנטון פיק 1970–1981
- איוואן האקר 1982–1987
- פאול גרוס 1987–1998
- אריאל מוזיקנט 2012-1998
- אוסקר דויטש - החל מ-2012
רבני קהילת וינה, החל משנת 1824
.JPG)
- אלעזר הורוויץ, רב ראשי של וינה, 1828–1868 (לצד הדרשן יצחק נח מנהיימר)
- משה מוריץ גידמן, רב ראשי של וינה 1892–1918 (לצד אדולף ילינק)
- צבי פרץ חיות (Zwi Perez Chajes), רב ראשי של וינה 1918–1927
- דוד פויכטוונג, רב ראשי של וינה 1933–1936
- ישראל טאגליכט, רב ראשי זמני של וינה - 1936
- איזידור אהלר, דרשן של שטאטטמפל - 1946
- עקיבא אייזנברג, רב ראשי של וינה 1948–1983
- פאול חיים אייזנברג, רב ראשי של וינה - 1983–2016 כיום מכהן כרב הראשי לאוסטריה.
- שלמה הופמייסטר, רב הקהילה, מכהן מ-2008, ב 2016 מונה לכהן במקביל כרב הראשי לגראץ.
- אריה פולגר, רב ראשי של וינה - 2015 - 2019
- הרב ירון אנגלמאייר, רב ראשי של וינה - החל מ - 2020
אישים ידועים מהקהילה
- ארנולד שנברג
- פרנץ וורפל
- שטפן צווייג
- אוטו באואר
- אלפרד אדלר
- ארתור שניצלר
- יצחק נוח מנהיימר
- יוסף פופר
- זיגמונד פרויד
- אדולף פישהוף
- מקס אדלר
ראו גם
לקריאה נוספת
- Freidenreich Natives and Foreigners in Deborah Dash Moore, Ronald L Rotterer, Steven M. Cohen (ed) - Jewish Settlement and Community in the Modern Western World, Susquehanna University Press, Associated University Presses, Toronto, London 1991,
- וינה 1900 - פריחה על סיפה של תהום, שרון גורדון ורינה פלד (עורכות), ירושלים: כרמל, 2019.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הקהילה היהודית וינה
- אוסף יהדות וינה, מתוך אוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
- מ. אונגרפלד, קהילת וינה, מחניים, ק"כ, מרחשוון תשכ"ט
הערות שוליים
