רבינא האחרון
ערך זה עוסק ברבינא האחרון. אם התכוונתם לרבינא חבירו של | לידה | 422 |
|---|---|
| פטירה |
499 (בגיל 77 בערך) י"ג בכסלו ד'ר"ס |
| תקופת הפעילות | הדור השמיני והאחרון של תקופת האמוראים |
| השתייכות | ישיבת סורא במתא מחסיא |
| רבותיו | רב אשי, רבינא, מרימר, רבה תוספאה |
| תלמידיו | רבה יוסי |
| אב | רב הונא (אמורא בדור השישי) |
רבינא האחרון, או בשמו המלא רב אבינא בר רב הונא (422[דרוש מקור] - י"ג בכסלו ד'ר"ס, 499[1]) הוא חכם בבלי מהדור השמיני והאחרון של תקופת האמוראים. התמנה לאחר רבו, רבה תוספאה, להיות ראש ישיבת סורא במתא מחסיא, פרברה של העיר הבבלית סורא. שם פעל להשלמת עבודת רבותיו, רבינא הראשון ורב אשי, בעריכת התלמוד הבבלי וחתימת דברי החכמים של הדורות שלפניו. הוא השלים מלאכה זו זמן קצר לפני מותו.
מותו ציין את סיום תקופת האמוראים, שהם בעלי סמכות הוראה. האמור בתלמוד (בבלי, בבא מציעא פו ע"א): "רב אשי ורבינא סוף הוראה", מיוחס על ידי רב שרירא גאון באגרתו לרב אשי מן הדור השישי, עורך התלמוד, ורבינא דנן, חותמו.
החכמים שלאחריו, חלקם מתלמידיו, הסבירו את הגמרא ונקראו סבוראים.
נעוריו
רבינא האחרון היה בנו של רב הונא, אמו היתה ככל הנראה אחותו של רבינא הראשון. אביו - רב הונא - נפטר כשרבינא היה תינוק[2], ולכן אימו הייתה זו שהכירה לו את מנהגי המשפחה ואת פסקיו של אביו, כפי שנהג בעצמו[3]. אף מרימר, מורו (חברו של רב אשי), שימר את תורת אביו אצלו[4]. בהתבגרותו, הלך ללמוד בישיבתו של רב אשי במתא מחסיא, שבה התקבצו רוב אמוראי אותו הדור כדי להמשיך את עבודת העריכה של התלמוד, שבה פתחו רבינא הראשון ורב אשי.
דיין וראש ישיבה
רבינא התמנה לדיין בישיבה, והיה עוסק בעיקר בדיני ממונות. אחר פטירתם של מר בר רב אשי ורבה תוספאה, שהיו לפניו ראשי ישיבת סורא, התמנה (בשנת 474) לראש הישיבה במתא מחסיא ושם כיהן בעשרים ושש השנים האחרונות לחייו. הוא פעל לסיום מלאכת עריכת התלמוד הבבלי וחתימתו. במקביל אליו, ברוב התקופה, היה רבה יוסי ראש ישיבת פומבדיתא.
תקופתו הייתה קשה ליהודים שבבל. הם סבלו לרוב מרדיפותיהם של האמגושים, כוהני הדת הפרסית, ומהגיבוי שהללו קיבלו ממלכי שושלת בית ססן הפרסיים, בהם פירוז הראשון, שנקרא בפי היהודים "פירוז רשיעא" (=הרשע), אשר בין גזירותיו גזר על חטיפת ילדים מבית הוריהם וחינוכם כגויים. הרדיפות וההרעה במצב היהודים הביאו בסופו של דבר למרד יהודי כנגד השלטון הסאסאני, בראשותו של מר זוטרא, ראש הגולה.
פטירתו
לפי איגרת רב שרירא גאון, רבינא נפטר בישיבתו בי"ג בכסלו ד'ר"ס, שנת 499. תאריך זה אינו מוסכם, ולפי ראב"ד ב"ספר הקבלה" נפטר באותה שנה שבה נתמנה לראש ישיבה - זמן מה אחר פטירתו של רבה תוספאה, בשנת ד'רל"ד (474). הרב יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", מגיה את הנאמר באיגרת רב שרירא גאון כדי שיתאים לדברי הראב"ד, שלדעתו מסתברים יותר[5].
מותו ציין את קץ תקופת האמוראים ותחילת תקופה חדשה, תקופת הסבוראים. החכמים בדורות לאחריו, אשר חלק ניכר מהם היו מתלמידיו, נקראו "רבנן סבוראי", ביארו והסבירו את התלמוד לפשוטי העם ודייקו לגבי הלכות למעשה. התלמוד אשר ערך רבינא הוא, עד ימינו, עמוד התווך של ההלכה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הרב אהרן הימן, "רבינא בריה דרב הונא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 1094-1092, באתר היברובוקס
- רבינא האחרון, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הרב יהודה (אודי) פרומן, פרק שנים-עשר: זמן חתימת התלמוד - "רב אשי ורבינא סוף הוראה" (מתוך "התלמוד כהווייתו"), באתר "דעת"
הערות שוליים
- ^ על פי אגרת רב שרירא, ראה בהמשך הערך דעה נוספת.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ח עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס' עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף צ' עמוד א'
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים ו', פרק י"ג, עמ' 100, באתר היברובוקס
