חימוש תרמובארי
_sunk_as_target_with_FAE_1972.jpg)
חימוש תרמובארי הוא חימוש המנצל חמצן מהאוויר שמסביב לו כדי ליצור פיצוץ עז בטמפרטורה גבוהה ולמשך זמן ארוך, ביחס לחימוש העושה שימוש בחומר נפץ מרסק. חימוש תרמובארי מסתמך על גל ההדף והטמפרטורה הגבוהה שהוא מייצר בזמן הפיצוץ כמנגנון הנזק העיקרי, בניגוד לחימוש המכיל חומר נפץ מרסק שבו מנגנון הנזק העיקרי הוא לרוב רסס. עיקר כוחו של החימוש התרמובארי הוא בגרימת נזק לבני אדם הנמצאים בחלל סגור (כגון בונקר לחימה) ולמטרות רכות (כגון מבנים לא ממוגנים ומתקני יצור). משפחת כלי הנשק העושים שימוש בחימוש תרמובארי כוללת בין השאר פצצות, רקטות נ"ט וטילי נ"ט בעלי רש"ק תרמובארי ועוד.
מינוח
המושג "תרמובארי" הוא הלחם של המילים "תרמוס" (חום) ו"בארוס" (לחץ) ביוונית עתיקה (thermobarikos (θερμοβαρικός. כיום השתרש המונח בשפה האנגלית לתיאור סוג חימוש זה וממנה התפשט גם לשפות אחרות.
מונחים אחרים המשמשים לתיאור חימוש תרמובארי הם "פצצת דלק-אוויר", "נשק תרמובארי בעל פעימה גבוהה" (High-Impulse Thermobaric weapons: HITs), "נשק חום ולחץ" ו"פצצת ואקום". עם זאת, המונח "פצצת ואקום" איננו מדויק. אמרות כגון, "הפיצוץ התרמובארי הראשי מתאפיין תחילה בגל ואקום היוצר אפקט של שאיבה ולאחריו בגל הדף, ששואף להיכנס למקום של הוואקום", אינן נכונות. אמנם בחללים סגורים, נזק יכול להיגרם כתוצאה מהתקררות הגזים בסוף תהליך הבעירה (התקררות שמובילה לירידת לחץ חדה), אך דבר זה אינו גורם ליצירת ריק מלא אלא לכל היותר ליצירת תת-לחץ ("ואקום חלקי").
היסטוריה
נסיונות ראשונים לייצר חימוש תרמובארי נעשו בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, כמאמצים לתכנן ולממש פצצה תרמובארית המוטלת ממטוס. על הניסויים פיקד מריו ציפרמאייר (אנ'). הפצצות הגרמניות עשו שימוש באבקת פחם כחומר דלק. הפצצות נבחנו בצורה אינטנסיבית ב-1943 ו-1944 אולם לא הגיעו לשלב היצור ההמוני עד תום המלחמה. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נעשו ניסיונות בארצות הברית לפתח חימוש תרמובארי ואף בוצעו מספר ניסויים בחימוש שכזה אך המערכת האמריקאית (CATFAE) לא הגיעה לכלל בשלות מבצעית בגלל סרבול יתר. השימוש הנפוץ הראשון בחימוש תרמובארי בשדה הקרב נעשה על ידי הצבא האדום הסובייטי, בעת מלחמת אפגניסטן, כאשר הדור הראשון של מטל"ר TOS-1 ("בוראטינו") כלל אפשרות לצייד את הרקטות שבו בראש קרב תרמובארי והופעל בשנות ה-80 המוקדמות. בהמשך פותחו והופעלו גם פצצות דלק-אוויר בממדים שונים.
עקרון הפעולה
עקרון הפעולה של חימוש תרמובארי הוא פיזור ראשוני של ענן אדים או חלקיקים דליקים, המתנה למשך פרק זמן קצר ביותר שבמהלכו הענן מתערבב באוויר שסביב המטרה ולבסוף - הצתת הענן הדליק ורווי החמצן.
עקרון פעולה זה מיישם כנשק את הסיבות מאחורי תאונות פיצוצים בטחנות קמח במכרות פחם ובתחנות דלק שבהם ענני קמח, חלקיקי פחם או רסס טיפות דלק ניצתו מסיבות שונות ובעירתם העזה והמהירה גרמה לנזק רב.
חימוש תרמובארי מכיל חומר דליק נוזלי או דמוי ג'ל, העשוי להיות מעורב בשבבים קטנים של מגנזיום או אלומיניום. החימוש מורכב ממיכל אחד או יותר, המכילים את חומר הבעירה כאמור, כשבמרכזם ממוקם ממנגנון נפץ קטן שתפקידו לפזר את החומר. בנוסף לכך, בחימוש קיים מנגנון נוסף שתפקידו להצית את תערובת החומר והאוויר.
החימוש פועל בשני שלבים באמצעות פיצוץ כפול. פיצוץ ראשוני של מטען קטן נועד לפזר את חומר הבעירה וליצור עננה דליקה מעורבת באוויר. פיצוץ שני נועד להצית את העננה הדליקה. בעירת העננה הדליקה היא למעשה הפיצוץ העיקרי של החימוש. הבעירה יוצרת חזית גל הדף, בטמפרטורה ולחץ גבוהים מאוד, שמתקדם במהירות בסביבת הפיצוץ. מאחר שמנגנון הנזק העיקרי של חימוש תרמובארי הוא גל הרי שגל ההדף מסוגל לעקוף עצמים בדרכו, להתפשט לחללים סמוכים ואף לעבור דרך אפודי מגן ולגרום בכך לפציעות פנימיות. תכונה זו עומדת בניגוד לחימוש שמנגנון הנזק העיקרי שלו הוא רסס, משום שרסס (עקב היותו תנועת חלקיקים למעשה) אינו מסוגל לעקוף מכשולים. הלחץ של גל ההדף עשוי להגיע קרוב ל-30 אטמוספירות, ולטמפרטורה של עד 3,000 מעלות צלזיוס.
מנגנון הנזק המשני של חימוש תרמובארי הוא הבעירה העזה והממושכת בחום רב בכל נפח הענן הבוער. הבעירה מסבה נזק רב מאד לכל מה שבתוך הענן הבוער ובנוסף לכך מכלה את החמצן הזמין, כך שפצועים שנפגעו מגל ההדף הראשוני ומהבעירה המשנית עשויים גם לסבול מחנק.
הבדלים ביחס לחומר נפץ מרסק
בניגוד לחימוש המבוסס על חומר נפץ מרסק, שבו הפיצוץ מתחיל בנקודה אחת שממנה מתפשטת חזית גל של חום ולחץ, הרי שבחימוש תרמובארי מורגשת השפעת החום הרב והלחץ בנפח כל העננה הבוערת. כלומר, חימוש תרמובארי הוא חימוש בעל "אפקט נפחי".
מעבר לכך, מאחר שחימוש תרמובארי איננו מכיל מחמצן משל עצמו, אלא נסמך על החמצן שבאוויר סביב המטרה, הרי שרובו ככולו חומר דלק ומכאן האנרגטיות הגבוהה והאפקט העוצמתי שלו.
לנשק תרמובארי אין אפקט משמעותי של רסס, כמו בפיצוץ של חומר נפץ מרסק, אך, בנוסף משך הפיצוץ ארוך יותר ודועך לאט יותר ולכן התחום שהוא מתפשט עליו רחב יותר, והאפקט שלו קשה יותר.
הפיצוץ התרמובארי זקוק לחמצן בסביבתו על מנת לפעול, וזאת בניגוד לפצצות רגילות אשר ברובן מסתמכות על חומר מחמצן פנימי. הפיצוץ התרמובארי של העננה או הנוזל הדליק באוויר, נגרם באופן ספונטני (פיצוץ תרמובארי), או באמצעות דטונציה על ידי מטען נוסף (פיצוץ דלק אוויר). החמצן שבאוויר שמסביב מגיב עם תוצרי הניפוץ, רק אחרי גל הניפוץ, ובכך תורם להמשך יצירת גלי ההדף ולהגדלת הטמפרטורה.
בניגוד לפצצות חומר נפץ מרסק, חימוש תרמובארי יכול להתרחש רק על פני הקרקע, באטמוספירה שאינה דלילה ובמזג אוויר מתאים, ולא מתחת למים למשל או בגבהים גדולים מדי. בנוסף לכך, עקב פרק הזמן שבו יש להמתין עד שחומר הדלק יתערבב באוויר לפני שניתן ליזום אותו ועקב התפשטותו האיטית של גל ההדף (בהשוואה לחימוש העושה שימוש בחומר נפץ מרסק) חימוש תרמובארי אינו מתאים להתמודד עם מטרות הנעות במהירות גדולה ולכן לא משמש בנשקים נגד מטוסים ונגד טילים. מנגד, במקומות שבהם אין לגל ההלם מקום להתרחב ולהתפוגג, כגון בונקרים, מנהרות ומערות, חימוש תרמובארי מתגלה כאפקטיבי מאוד. החימוש שימושי במיוחד במצבים בהם יש צורך לפגוע במקבץ גדול של חיילי אויב חשופים, במקבצי חיילים המסתתרים בתעלות או בונקרים ובמצבים בהם יש לגרום נזק מרובה למבנים.[1]
תוצאות שימוש בנשק
על פי דו"ח מחקר של ה-CIA שעסק בשימוש בפצצות דלק-אוויר ברוסיה, מנגנון ההרג של נשק זה מבוסס על גל ההדף אשר קורע את הריאות. אם הדלק של הפצצה נשרף אבל לא מתפוצץ, הקורבנות יסבלו מכוויות חמורות וכן ינשמו את אדי הדלק השרוף. כיוון שהדלק המשמש ברוב הפצצות הוא רעיל במיוחד, גם פצצות אשר לא התפוצצו עדיין קטלניות ביותר ליצורים חיים.
בשטחים סגורים יש לנשק זה תוצאות הרסניות אפילו יותר. במקרה שבו אנשים שנמצאו בחלל סגור שבו הופעל הנשק לא נפגעו מפיצוץ, עדיין קיימת סכנה משמעותית שימותו בשל חנק, כיוון שהפצצה משתמשת בחמצן שנמצא באוויר. הקורבנות אשר נמצאים ליד נקודת ההצתה מושמדים, ואלו שבשוליים סובלים לרוב מפגיעות פנימיות בלתי נראות אשר כוללות בין השאר, קריעות עור התוף, זעזועי מוח חמורים, ריאות קרועות, קרעים באיברים פנימיים ואף עיוורון[2].
מכיוון שטרם הפיצוץ החימוש מפזר עננה דליקה, השפעות הנשק יחדרו כל בונקר שאינו אטום הרמטית, ויפגעו באנשים שבו.
שימוש
הרוסים פיתחו מספר רב של כלי נשק תרמובאריים. ראש קרב תרמובארי מצוי במגוון טילים ורקטות רוסיים, בהם ה-RPG-7 (רקטה מדגם TBG-7V), טיל הקורנט (9M133F-1), ומטיס ועוד. כמו כן מצויד צבא רוסיה בארטילריה רקטית עם רש"ק תרמובארי ופצצות דלק-אוויר.
צבא רוסיה השתמש בנשק תרמובארי במלחמת אפגניסטן ובמלחמת צ'צ'ניה השנייה[דרושה הבהרה] (גם נגד אזרחים)[דרוש מקור].
צבא ארצות הברית השתמש בפצצות דלק-אוויר CBU-55 ו-CBU-72 במלחמת וייטנאם. ארצות הברית פיתחה את הפצצה התרמובארית "מפצח המערות" BLU-118 בה השתמשה במלחמה באפגניסטן ב-2001, נגד התבצרות בתוך מערות. גרסה תרמובארית של טיל ההלפייר, ואת פצצת מטול XM1060 40mm שהיא הנשק התרמובארי האמריקני הקטן ביותר. בנשק נעשה שימוש בעיראק מאז 2003[דרוש מקור].
בשנת 2002 פיתחה ארצות הברית את פצצת ה-MOAB, פצצת דלק-אוויר שהייתה הפצצה הקונבנציונאלית החזקה ביותר. בשנת 2007 פיתחו הרוסים את פצצת ה-FOAB. הייתה זו פצצת דלק-אוויר חזקה פי ארבעה מהפצצה האמריקאית, והיא הפצצה הקונבנציונאלית החזקה ביותר כיום[דרוש מקור].
עקב הקלות היחסית שבה ניתן להשיג את חומרי הגלם הדרושים להרכבת פצצה תרמובארית, בניגוד לקושי בהשגת חומרי נפץ מרסקים תקניים, ועקב אפקט ההרס וההשפעה הפסיכולוגית של פצצה כזו, קל לארגוני טרור לפתח פצצות תרמובאריות ולעשות בהן שימוש. בין פיגועי הטרור בהם השתמשו במנגנון דומה לפצצה תרמובארית ניתן למנות את הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות (1983), הפיגוע במגדלי התאומים (1993) והפיגוע בבאלי (2002) שבוצע על ידי "אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה"[דרוש מקור].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הגדרה של נשק תרמובארי (בתחתית הדף), אתר יד לשריון
- רון בן ישי, באדיבות פוטין: הנשק התרמו-בארי של אסד, באתר ynet, 10 באוגוסט 2012
הערות שוליים
- ^ Information et Actualité sur l'Algérie - Algeria Isp.com
- ^ Backgrounder on Russian Fuel Air Explosives ("Vacuum Bombs"), Human Rights Watch, February 1, 2000
