שחייה במים פתוחים
שחייה במים פתוחים היא ענף ספורט בו שחיינים מתחרים בשחייה בגופי מים גדולים כגון נהרות, אגמים, מפרצים ובים הפתוח.
הפדרציה הבינלאומית לשחייה, פינ"א, מאגדת בתוכה שחייה במים פתוחים, יחד עם שחייה תחרותית, קפיצה למים, קפיצה למים מגובה, שחייה אמנותית וכדורמים. המרחקים הרשמיים בתחרויות השחייה במים פתוחים של פינ"א הם 5, 10 ו-25 ק"מ (לשם השוואה, המרחק הארוך ביותר בשחייה תחרותית הוא 1.5 ק"מ). מאז אליפות העולם בשחייה 1991 הענף כלול בתוכנית של אליפות העולם בשחייה. מאז אולימפיאדת בייג'ינג (2008) שחייה במים פתוחים למרחק של 10 ק"מ, המכונה "מרתון שחייה", היא משחה אולימפי. ספורט הטריאתלון כולל בתוכו שחייה במים פתוחים.
יש אירועים לא-תחרותיים של שחייה במים פתוחים, כגון צליחת הכנרת העממית או חציית תעלת למאנש.
השחייה, שמתבצעת לעיתים בדבוקה, שונה לחלוטין משחייה במסלול מופרד בבריכה, ועל המתחרה להיזהר שלא להיפגע ולא לפגוע במתחרים אחרים, ולשמור על נתיב קרוב ככל האפשר לסימון (ולשם כך להרים את הראש מדי פעם על מנת שלא לסטות מהמסלול). כמו כן עשויה השחייה לכלול צלילות לצורך התחמקות מגלים, שחייה עם הזרם, ניווט, והתמודדות עם תנאי קור וחום קיצוניים.
חוקי הענף
החוקים להלן הם אלו התקפים בתחרויות רשמיות המוכרות על ידי פינ"א. תחרויות נערכות למרחקים של 5, 10 ו-25 ק"מ. הזינוק למשחה נערך מרפסודה או מתוך המים בעומק המאפשר שחייה מיידית. השחיינים מסודרים בזינוק על פי סדר שנקבע באקראי. בהישמע אות מופעל שעון עצר והשחיינים קופצים למים (במקרה של רפסודה) ומתחילים בשחייה באופן מיידי. כל המתחרים מאותו המין מזנקים יחדיו. לעיתים הגברים והנשים מזנקים יחדיו אולם לרוב הגברים מזנקים לפני הנשים. בכל מקרה, המיקום במשחה נקבע לכל מין בנפרד.
מסלול המשחה מסומן לרוב באמצעות מצופים גדולים ובולטים. השחייה ממצוף למצוף נעשית בקו ישר ושופטים על סירות מוודאים שכל שחיין מקיף כל מצוף כנדרש. לרוב המסלול מעגלי והשחיינים נדרשים להקיפו מספר פעמים.
נקודת הסיום של המשחה היא בתוך המים. הסיום מסומן על ידי מצופים היוצרים משפך המתנקז אל קו הסיום, שרוחבו 5 מטרים. מעל קו הסיום ישנו גשר שהשחיינים עוברים תחתיו ונוגעים בו עם צמיד אלקטרוני המותקן על ידם. הגשר כולל חיישן אלקטרוני המזהה את השחיין על פי הצמיד וקובע את הזמן שלקח לו להשלים את המשחה. הזמן הרשמי מתקבל במונחים של שעות, דקות ושניות, אולם השעון שומר נתונים גם ברמת דיוק של מאיות השנייה כדי לסייע בהכרעה של סיומים צמודים. כאשר כמה שחיינים מסיימים יחדיו השופטים קובעים את סדר ההגעה באמצעות מצלמת הילוך איטי ונתוני השעון. שחיין המסיים את המשחה יוצא מן המים, או מוצא מהם במקרה שהוא מותש מכדי לצאת לבד, ונבדק על ידי איש צוות רפואי. מיקום השחיינים נקבע על פי סדר ההגעה לקו הסיום.
במהלך המשחה, כל סגנונות השחייה מותרים לשימוש, אולם ברמה מקצוענית משתמשים תמיד בסגנון החתירה. המגע עם הקרקעית מותר, אך אסור ללכת על הקרקעית או לקפוץ ממנה. כמו כן כל מגע מכוון עם עצם כלשהו במים (כגון משיכת מצוף או תפיסת רפסודה) אסור. מטבע הדברים, ענף המים פתוחים כולל מגע רב בין השחיינים, בייחוד בהתחלה ובסיום. עם זאת, אסור לבוא במגע עם שחיין אחר בכוונה (למשל כדי להפריע לו או למשוך בו כדי להתקדם). לשחיינים אסור להיצמד לסירות המלוות את המשחה (דבר המקל על השחייה).
שופטים וצוותים רפואיים מלווים את השחיינים לכל אורך המשחה באמצעות סירות. אם שופט סבור ששחיין עובר על כללי הענף, הוא מוציא דגל צהוב עם מספר השחיין (שכתוב באופן בולט על גפיו). אם שחיין מבצע עבירה בפעם השנייה מונף לעברו דגל אדום והוא מוצא מן המים מיידית ונפסל מהמשך המשחה. עבירה בלתי ספורטיבית בעליל מזכה בדגל אדום מיידית, גם ללא דגל צהוב לפני.
משחי מים פתוחים הם מתישים ונמשכים זמן רב. לכן מסלול המשחה עובר על יד רפסודת או סירת האכלה, שם יכולים השחיינים לשתות מים ולצרוך מזון עתיר אנרגיה. השחיינים חולפים בקרבת הרפסודה או הסירה וסייענים מושיטים לעברם מקלות באורך עד 5 מטרים, ומכניסים את המזון ישירות לפה תוך כדי שחייה.
טמפרטורת המים המינימלית הדרושה לקיום תחרות של פינ"א היא 16 מעלות צלזיוס, ומקווה המים בו מתקיים התחרות צריך להיות נתון להשפעה נמוכה של גלים וגאות.
הבדלים משחייה בבריכה
ישנם הבדלים רבים בין שחייה תחרותית בבריכה לשחייה במים פתוחים. ההבדל העיקרי הוא המרחק. בשחייה בבריכה המשחים הפופולריים הם ל-100 ול-200 מטר והמשחה למרחק המקסימלי הוא ל-1500 מטר, שברמה מקצוענית לוקח כ-15 דקות. בשחייה במים פתוחים לעומת זאת המרחק המינימלי הוא 5 ק"מ והמשחה הפופולרי ביותר, ל-10 ק"מ, לוקח כ-1:45-2:00 שעות (כתלות בתנאי המים). משחי המים פתוחים דורשים סיבולת לב ריאה גדולה בהרבה.[דרוש מקור] במובן הזה היחס בין שחייה בבריכה לשחייה במים פתוחים דומה ליחס בין תחרויות ריצה באצטדיון למרתון. רבים משחייני המים פתוחים החלו את דרכם כשחייני 1500 מטר חופשי בבריכה.
הבדלים רבים נוספים מתבטאים בתנאים השונים. שחייני מים פתוחים נדרשים לעיתים להתמודד עם תנאי חום וקור קיצוניים, בניגוד לבריכה שם הטמפרטורה קבועה ונוחה. כמו כן שחייני מים פתוחים נדרשים לנווט ממצוף למצוף, שהמרחק ביניהם הוא לרוב מאות מטרים. זאת תוך כדי להתמודדות עם גלי הים וסחף. מה שגם דורש מהם להרים את הראש מעל המים, דבר שאינו מקובל בתחרויות בבריכה.
בניגוד לבריכה, שם כל שחיין שוחה במסלול משלו ומבודד משאר השחיינים, בשחייה במים פתוחים המגע הפיזי בין השחיינים הוא רב. השחיינים שוחים בדבוקות צפופות שכוללות לעיתים עשרות שחיינים. ההתחלה והסיום של המשחה נוטים להיות אלימים במיוחד.
האיסורים על חליפות שחייה מתקדמות בשחייה תחרותית שנכנסו לתוקף ב-2010 לא חלים על שחייה במים פתוחים. שחייני מים פתוחים רשאים לשחות עם חליפות שחייה מלאות המכסות את כל הגוף ואינן עשויות מבד.
בניגוד לבריכה, שם התנאים שווים בכל העולם, התנאים בשחייה במים פתוחים משתנים מתחרות לתחרות ומרגע לרגע. לכן אין בשחייה במים פתוחים שיאי עולם רשמיים.
טקטיקה
בשחייה במים פתוחים חשיבות רבה לטקטיקה ותכנון נכון של המשחה.
האלמנט הטקטי הנפוץ ביותר הוא "דראפטינג". השחיין נצמד לשחיין אחר ממאחור ומשתמש בו כ"מגן" שמפלס את הדרך. השחיין מאחור נהנה מהתנגדות מים פחותה ונדרש לפחות מאמץ בשביל לשחות במהירות של השחיין מלפנים. ניתן גם לבצע דראפטינג כשהשחיין מתמקם לצידו של המוביל ולא מאחוריו, כשראשו נמצא באזור המתניים של המוביל. דראפטינג כזה פחות יעיל, אך הוא מבטל את הצורך להרים את הראש כדי לעקוב אחרי השחיין המוביל והוא מהווה עמדה יותר נוחה לעקיפת השחיין המוביל. כמו כן במקרה כזה ניתן להשתמש בשחיין עליו עושים דראפטינג כ"שובר גלים" המגיעים מצידו השני.
יתרונות הדראפטינג גורמים לשחיינים להתקבץ בדבוקות. דבוקה יכולה לכלול שני שחיינים, שלעיתים מתחלפים ביניהם בנטל ההובלה. אבל לרוב דבוקות כוללות שחיינים רבים, לעיתים עשרות. קשה מאוד לפרוץ קדימה ולהתנתק מדבוקה, שכן המאמץ הנדרש לשם כך גבוה בהרבה מהמאמץ המושקע על ידי שחיינים בדבוקה. מהסיבה הזו שחיינים משקיעים מאמץ רב בתחילת המשחה במטרה להיכנס לדבוקה הראשונה. יתרון נוסף של הדבוקה הוא ניצול חוכמת ההמונים לצורך ניווט. נטל הניווט פחות והאחריות מתפזרת על פני שחיינים רבים, שיחדיו מבצעים את המשימה טוב יותר.
בשלב האחרון של המשחה, לרוב בסביבות ה-2-3 ק"מ האחרונים הדבוקות מתחילות להתפרק כשהשחיינים משתמשים בשארית הכוחות הנותרים להם. השלב הזה כולל קבלת החלטה קריטית, מתי לנסות לפרוץ קדימה ולברוח למתחרים האחרים בדבוקה. שחיין שיפרוץ מוקדם מידי יאבד מהירות לקראת הסוף ודבוקתו או חלקה ידביקו אותו, תוך כדי ניצולו לדראפטינג. שחיין שיפרוץ מאוחר מידי עשוי להישאר עם זמן מועט מידי כדי לברוח לדבוקה או לצבור פער בלתי ניתן לגישור משחיינים מובילים שפרצו מוקדם יותר. השחיין צריך לקבל את ההחלטה על סמך ניסיונו והכרת היכולות שלו, כמו גם של מתחריו. הוא צריך להיות בטוח ביכולת העדיפה שלו על חברי דבוקתו, שינצלו את פריצתו כדי לבצע עליו דראפטינג.
שחיינים שלא מצליחים להתנתק מהדבוקה בעת הסיום מגיעים כולם למשפך הסיום יחדיו ונדרשים להשתמש בספרינט בשארית כוחותיהם. סיומים שכאלו נוטים להיות אלימים וצפופים ומוכרעים על חודן של מאיות השנייה.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל שחייה | ||
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
