אגדה (יהדות)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מדרש אגדה" מפנה לכאן. לערך העוסק בחיבור שפורסם על ידי שלמה בובר ב-1894, ראו מדרש אגדה (בובר).

אגדה או אגדתא היא מילה כוללת למאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה.

בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

אגדות מצויות בכל ספרות חז"ל; ישנם חיבורים שמוקדשים בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים. לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה. רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל האגדה, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

המושג "אגדה" בלשון חז"ל

בשימוש הרווח "אגדות חז"ל" הן כל החומר בספרות חז"ל שאינו הלכה למעשה: הדרכות מוסר, דברי הגות וחכמה, סיפורים ומשלים. אולם, בלשון חז"ל המונח "אגדה" (או "הגדה") מתייחס לסוגה מסוימת מאד: עיון בפסוקי המקרא שאין בהם הלכה למעשה.[1]

דוגמאות לכך בלשון חז"ל: בתלמוד (נדה ס"ט, ב' - ע', ב') מסופר שאנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע בן חנניה מספר שאלות, ומתוכן: "שלושה דברי הגדה, שלושה דברי דרך ארץ". בפירוט ה"הגדה" מציין התלמוד שלוש שאלות על פסוקים במקרא, בעוד דברי "דרך ארץ" הם סוגה נפרדת ואינם "הגדה". עוד נאמר (תלמוד בבלי, סנהדרין, לח, ב) על דרשותיו של רבי מאיר, שכללו (בתרגום לעברית) "שליש הלכות, שליש אגדות, ושליש משלים". בתוספתא (סוטה ט, ז) נאמר על דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה "היכן הייתה הגדה? 'הקהל את האנשים והנשים והטף' (דברים, ל"א, י"ב)". השאלה "היכן הייתה הגדה?" מובנה: על איזה פסוק דיבר. גם ההגדה של פסח נקראת כך משום שבמרכזה עומדים פסוקי המקרא המתארים את יציאת מצרים, וההגדה מרחיבה ומפרשת אותם.

לפיכך, ספרי ה"אגדה" נסדרו על-פי ספרי המקרא.[2] "רבנן דאגדתא" או "בעלי הגדה" הם החכמים שעסקו בהרחבה בפירוש פסוקי המקרא, ומי שהתקשה בהבנתו של פסוק מסוים היה פונה אליהם.[3] המומחים שבהם גיבשו כללים מיוחדים להבנת המקרא.[4]

מקורות האגדה

סוגות באגדה

  • סיפורים דרשניים או: הסיפור המקראי המורחב - המונח סיפור דרשני נטבע על ידי עפרה מאיר, והוא מציין סיפורים שדמויותיהם הן בדרך כלל מן המקרא, נקודת המוצא שלהם היא הפסוק המקראי, ומגמתם היא לדרוש אותו ולהפיק ממנו משמעות חדשה. לדוגמה האגדה מספרת על אברהם שהחזיר בתשובה או על בית מדרש של שם ועבר
  • מעשי-חכמים: אגדות המספרות על חייהם ומעשיהם של תנאים ואמוראים.
  • משלים.
  • פתגמים.

בדרך כלל מטרתן של האגדות לחנך את השומעים, ורק מיעוטן מכוונות לתאר מציאות היסטורית.

  • אמונות ודעות: ספרות האגדה דנה בנושאים פילוסופיים כגון "שכר ועונש", "יחס האלוהות והאדם", "תפקידו של עם ישראל", משמעות החברה האנושית ועוד.
  • מוסר: חלק ניכר מספרות האגדה מוקדש להתפתחות המוסרית של האדם, בדרך כלל על ידי סיפור שיש בו מוסר השכל. ביקורתם של בעלי האגדה התייחסה לכל המעמדות שהיו בזמנם, ובכלל זה מעמד החכמים עצמו.
  • פולמוס: האגדה הייתה המקום העיקרי שבו התייחסו, ישירות או בעקיפין, לדעות שמחוץ לעולם היהדות והתפלמסו עימם, בעיקר כנגד הצדוקים והנוצרים.

ז'אנרים בספרות האגדה

באגדה החזלית ניתן למצוא כמה סוגות עיקריות של כתבים: מדרשי אגדה אמוראים, אגדות המשולבות בתלמוד, אגדה במדרשי תנאים, מדרשי התנחומא וליקוטי המדרשים.

אסכולות מחקר בפרשנות סיפורי חכמים

ישנן שתי דרכי פרשנות שונות להבנת סיפורי החכמים המופיעים בספרות חז"ל.

הגישה ההיסטורית

גישה זו, המאפיינת את רוב ההיסטוריונים חוקרי התקופה התלמודית, סוברת כי חלק מסיפורי החכמים מכילים פרטים היסטוריים שניתן לאמת ולזהות אותם. סיפורים אלו יאומתו עם מקורות אחרים המספרים את סיפורי התקופה. לדוגמה: היינריך (צבי) גרץ, היסטוריון בן המאה ה-19, השווה בין כתבי ההיסטוריון יוספוס פלביוס לכתבי חז"ל ובעזרת שילוב של שני המקורות יצר תמונה היסטורית אחידה. כלומר, גרץ יוצא מנקודת הנחה ששני המקורות הם בעלי חומרים היסטוריים ומקנה להם סמכות זהה.

הגישה הספרותית

גישה זו, שבראשה עמד פרופ' יונה פרנקל, סוברת כי יש ספק אודות האמינות ההיסטורית של סיפורי החכמים מכיוון שלא ייתכן שהמבנה של סיפור היסטורי יהיה אסתטי ומוקפד כל כך. לכן מציעה הגישה ניתוח ספרותי של הטקסט התלמודי. פרנקל מחלק את שלבי ניתוח הטקסט למספר שלבים: 1. קריאה והבנה מילולית של הטקסט, 2. חלוקת הסיפור לחלקים הגיוניים, 3. הגדרת היחסים בין החלקים, 4. מעקב אחר הקשרים בין החלקים, 5. הבנת המשמעות הרעיונית של הסיפור.

לעומת הניתוח ההיסטורי, בניתוח הספרותי אין כל ניסיון להבין מהו הסיפור האמיתי שהתרחש במציאות אלא המטרה היא להבין מהו הרעיון שמנסה יוצר הסיפור להעביר לקורא. בניתוח זה, כבכל ניתוח ספרותי, כל פרט המופיע בטקסט משמעותי. הבחירה להציג את הדברים באופן מסוים משרתת רעיון מסוים, ולכן ייתכנו סתירות בין מקורות תלמודיים שונים (לכל טקסט רעיון מרכזי אחר).[5]

סמכות האגדות ביהדות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שילוב הלכה ואגדה

ספרות האגדה היא אחד המקורות החשובים ביותר של מחשבת היהדות, ועליו מתבססים כתביהם של גדולי מחשבת ישראל, כמו הרמב"ם, רש"י, המהר"ל, המהרש"א, והראי"ה קוק. יש גם מנהגים הלכתיים שמקורם בספרות האגדה, כגון אמירת הקדיש בידי האבלים.

עם זאת, סמכותן של אגדות חז"ל נחשבת כפחותה ביחס לסמכות דברי ההלכה שנאמרו על ידי חז"ל. היחס העקרוני הזה מבוטא בדבריהם של רבים מן הגאונים והראשונים שרווחות בהם קביעות כגון: "אין מקשין מדברי אגדה",[6] "אין סומכין על דברי אגדה",[7] "אין מדקדקין עליהן",[8] "אין משיבין על דברי אגדה",[9] "אין למדים הלכה מדברי אגדה"[10] ואף "אין מחוק אמונתינו להאמין בדברי האגדה כולם".[11]

אולם לדעת רבינו תם אין לדחות דברי אגדה אם אינם חולקים על התלמוד[12] וכן דעת רוב פוסקי ההלכה האחרונים[13]

הנימוקים שניתנו ליחס זה לאגדות חז"ל הם רבים ומגוונים:

  1. נאמרו באגדות חז"ל דברים תמוהים רבים.[14]
  2. רבות מן הדרשות נאמרו רק כדברי מוסר ועידוד.[15]
  3. רבות מן הדרשות נאמרו רק כאסמכתאות לזיכרון.[16]
  4. רבות מן הדרשות לא באו אלא להציע רעיון אפשרי בלבד.[17]
  5. רבות מן האגדות לא נאמרו אלא כמליצות פיוטיות.[18]
  6. רבות מן האגדות נאמרו בדרך בדיחה ולחידוד בלבד.[19]
  7. רבות מן הדרשות נאמרו כמשלים שלא ניתן לדעת מה הנמשל שלהם.[20]

בתקופות מאוחרות יותר, הוגים אורתודוקסיים נתנו סמכות גדולה יותר לאגדות חז"ל, ולעיתים עמדה שאלה זו ביסוד מחלוקות בין זרמים פתוחים לשמרנים. בשנת 2003 עורר ביטוי אחד של הוויכוח בעניין פולמוס עז בציונות הדתית. לאחר שהרב יעקב מדן הוציא ספר המדבר על חטאו של דוד המלך ותשובתו, יצאו כמה ראשי ישיבות, כמו הרב צבי טאו, והרב משה בלייכר כנגד עצם הטענה שדוד חטא, בשל טענתם שאסור לחלוק על דברי הגמרא, שאומרת: "אמר ר"ש בר נחמני כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". רבנים אחרים, כמו הרב יובל שרלו והרב יואל בן נון, טענו בין השאר כי אין מחויבות לקבל את המדרש כפשוטו ובמיוחד כיוון שיש דעות חולקות וניתן להבין אותו כאמירה הגורסת שאין להתייחס לדוד כחוטא אך לא מתכוונת לומר שהוא לא חטא כלל.

פירוש ולימוד האגדה

מאז כתיבת התלמוד והמדרשים התמעטו העוסקים בפירוש האגדה. רוב פרשני התלמוד כתבו מעט מאוד על הסוגיות האגדיות, ורבים מהלומדים נטו ללמוד אותן ברפרוף, ולפעמים אף לדלג עליהן לגמרי, מתוך שימת דגש על תחום ההלכה. בעבר רבים תפסו את אגדות חז"ל כפשוטם, ולא נטו לראות את דבריהם כמשלים לרעיונות עמוקים ונסתרים. הרמב"ם מתאר שרוב העם היו תופסים תמיד את אגדות חז"ל כפשט דבריהם, וכן שהדרשנים היו רגילים לדרוש בפני ההמון את הדרשות כפשוטם מילה במילה.[21] כך תיאר גם רבי יצחק אברבנאל את דרכם של "החכמים האשכנזים", שמפרשים את אגדות חז"ל כפשוטם.[22]

לעומת זאת, הרמב"ם עצמו כתב שאין זו הדרך הנכונה להבין את אגדות חז"ל, שבאמת אגדות חז"ל נאמרו כמשלים לרעיונות פילוסופיים עמוקים.[23] עמדה זו של הרמב"ם היא חלק מן התפיסה הרציונליסטית שלו, ונקודה זו עמדה במוקד של חלק מן הביקורת שהוטחה כנגד התפיסה.[24] עם זאת, כבר לפני הרמב"ם היו ראשונים שכתבו שיש אגדות שכוונתם אינה לפשט דבריהם[25], ואחרי הרמב"ם הלכו בדרך זו ראשונים רבים נוספים.[26] נכתבו ביאורים רבים של אגדות חז"ל כמשלים לרעיונות שונים, בין השאר פירושיהם של הגר"א, המהר"ל, והראי"ה קוק. אמנם בין מפרשי האגדות בדרך זו ישנם הבדלים קיצוניים, שיש מהם שפירשו אותם כמשלים לרעיונות פילוסופיים, ויש לרעיונות קבליים, וכל אחד לפי סגנונו שלו.

בדורות האחרונים החלה פריחה מחודשת של תחום זה, בעיקר בבתי המדרש המשתייכים לזרם הציונות הדתית, זאת בעקבות הראי"ה קוק שקרא להחיות את לימוד האגדה, ואף כתב את ספרו עין אי"ה המבאר את האגדות המופיעות בספר עין יעקב על מסכתות ברכות ושבת.

קבצים של מדרשי אגדה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ספרות האגדה היהודית

מדרש רבה

המדרשים הקרויים "מדרש רבה" הם מן המדרשים הידועים והנלמדים ביותר. אולם למרות הדמיון בשמות, לא מדובר בקובץ מדרשי אחד, אלא בקבצים שנכתבו בתקופות שונות, במקומות שונים ועל ידי מחברים שונים.

מדרשים נוספים מתקופת התלמוד ואילך

רשימת קובצי מדרשים נוספים ניתן למצוא בספרים:

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רבי שמואל הנגיד, "מבוא התלמוד": "הגדה – הוא פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה, זו היא הגדה", ובהמשך: "מה שפירשו בפסוקים". רשב"ם בבבא בתרא קלד, א', ד"ה הגדות: "מדרשי פסוק, כגון תנחומא ובראשית רבה ויקרא רבה". תוספות הרא"ש נדרים, ל"ה, ב': "אגדות – דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים". שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה, קונטרס אחרון, פרק ג': "דרשות הפסוקים שאינן פירוש התרי"ג מצות, והן ההגדות".
  2. ^ ירושלמי כלאים, ט', ג': "ספר תילים אגדה". ירושלמי הוריות, ג', ד': "וכל אגדתא פשטית ליה [=כל האגדות הסברתי לו] חוץ ממשלי וקוהלת".
  3. ^ בראשית רבה, פרשה י"ב, י': "רבי יודא נשיאה שאליה לרבי שמואל בר נחמן, אמר: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה, מאי דכתיב 'סולו לרוכב בערבות' (תהלים, ס"ח, ה')". בראשית רבה, פרשה צ"ד, ה': "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, אמר רבי יהושע בן לוי: חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה, ולא אמרו לי". איכה רבה, פרשה ג', ס': "רבי חלבו שאל את רבי שמואל בר נחמן, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהו דין דכתיב 'סכותה בענן לך מעבור תפלה' (איכה, ג', מ"ד)".
  4. ^ ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז צב: "כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי באגדה - עשה אזנך כאפרכסת. בל"ב מדות האגדה נדרשת...", כלומר, שלושים ושניים כללים להבנת פסוקי המקרא.
  5. ^ יונה פרנקל, מדרש ואגדה, פרק שני – סיפורי מעשי חכמים והמחקר ההיסטורי.
  6. ^ רב סעדיה גאון באוצר הגאונים, מסכת חגיגה, עמוד 65; רב שרירא גאון בתשובות הגאונים החדשות, סימן קנ"ז, הערה 73; רב האי גאון בתורתם של גאונים, שו"ת רב האי, סימן י"ב; אוצר הגאונים, מסכת תענית, תשובה ה'; שו"ת הגאונים הרכבי, סימן שנ"ג; רבי יהודה ברצלוני, בפירוש לספר יצירה, עמוד 41; הרמב"ם בפתיחה למורה נבוכים, ובשו"ת הרמב"ם, חלק ב', סימן תנ"ח; האבן עזרא בפירושו הקצר לספר שמות, פרק ב', פסוק ט'; הרמ"ה באיגרתו בעניין תחיית המתים.
  7. ^ רב סעדיה גאון באוצר הגאונים, מסכת חגיגה, עמוד 65; רב שרירא גאון בתשובות הגאונים החדשות, סימן קנ"ז, הערה 73; רב האי גאון באוצר הגאונים, מסכת ברכות, תשובה רע"א, ומסכת חגיגה, סימנים ס"ז וס"ט; רבי שמואל הנגיד במבוא התלמוד, האבן עזרא בפירושו הקצר לספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ח, הרמ"ה באיגרתו בעניין תחיית המתים.
  8. ^ רבנו חננאל באוצר הגאונים, מסכת חגיגה, תשובה נ'.
  9. ^ הרמב"ן בחידושיו על מסכת יבמות, דף ס"א, עמוד ב'; הרשב"א בחידושיו על מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד א' ועוד; הריטב"א בחידושיו על מסכת שבת, דף ס"ה, עמוד ב'.
  10. ^ שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן ל"ו ד"ה ועם זה. אולם יש שהגבילו את זה רק אם האגדה סותרת את התלמוד.
  11. ^ כתבי הרמב"ן, ויכוח הרמב"ן עם הנוצרי (ויכוח ברצלונה).
  12. ^ ספר הישר הובא במחזיק ברכה להחיד"א קונטרס אחרון סימן נא.
  13. ^ יביע אומר ח"א חיו"ד ד אות ח. ועוד.
  14. ^ רב שרירא גאון, בתשובות הגאונים החדשות, סימן קנ"ז, הערה 73; רב האי גאון, בתשובות הגאונים החדשות, סימן קנ"ח; רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ג', פסקאות ס"ח - ע"ג.
  15. ^ רבי יהודה ברצלוני, בפירושו לספר יצירה, עמודים 43 - 45; האבן עזרא בהקדמה לפירושו לתורה; רבי הלל מוורונה, ספר תגמולי הנפש, דף כ"ה, עמוד ב'.
  16. ^ רבי יהודה ברצלוני, בפירושו לספר יצירה, עמודים 43 - 45; רבי יצחק אברבנאל, ישועות משיחו, הקדמה לעיון השני, בשם "רבים וטובים".
  17. ^ רב האי גאון באוצר הגאונים, מסכת חגיגה, תשובה ס"ז, ובתורתם של ראשונים, שו"ת רב האי גאון, סימן י"ב.
  18. ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', סימן מ"ג; רבי אברהם בן הרמב"ם, במאמר על אודות דרשות חז"ל.
  19. ^ רבי ידעיה הפניני בשו"ת הרשב"א, סימן תי"ח; הרשב"ץ, מגן אבות, ב', י"ז; רבי הלל מוורונה, ספר תגמולי הנפש, דף כ"ה, עמוד ב'.
  20. ^ רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ג', פסקאות ס"ח - ע"ג.
  21. ^ הרמב"ם, פירוש המשנה, בהקדמה לפרק חלק.
  22. ^ רבי יצחק אברבנאל, ישועות משיחו, העיון השני, סימן א'.
  23. ^ הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה, בהקדמה לפרק חלק ובהקדמה למורה נבוכים.
  24. ^ ראו פירוש הגר"א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ט.
  25. ^ רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי סוף מאמר שלישי, האבן עזרא, בהקדמתו לתורה.
  26. ^ רבי אברהם בן הרמב"ם, במאמר על אודות דרשות חז"ל; הרשב"א, בפירושו לאגדות, מסכת ברכות, דף ו', עמוד א'; רבי ידעיה הפניני, בשו"ת הרשב"א, חלק א', סימן תי"ח; רבי הלל מוורונה, בתגמולי הנפש, דף כ"ה; ר"י אלשקאר, מרכבת המשנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ט"ו; רבי יצחק אברבנאל, ישועות משיחו, העיון השני, סימן א', וכתב האברבנאל שכך הייתה דרכם של הרלב"ג, רבי חנוך אלקונסטאנטינא, רבי שמואל מוטוט, ורבי לוי בן רבי אברהם.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0