אדוארד גיבון

אדוארד גיבון

אדוארד גיבון (באנגלית: Edward Gibbon;‏ 27 באפריל 1737 – 16 בינואר 1794) היה היסטוריון אנגלי וחבר הפרלמנט הבריטי, בן המאה ה-18. גיבון נחשב לאחד ההיסטוריונים המשפיעים ביותר מאז טקיטוס. חיבורו החשוב "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום.

אמרתו הידועה:

"ההיסטוריה אינה אלא רשימת הפשעים, הטירופים והאסונות של האנושות"

.

חייו

גיבון נולד בפטני הסמוכה ללונדון כילד יחיד להוריו, ועל פי תיאורו בזכרונותיו, היה ילד חולני. לאחר מות אמו כשהוא בן 10, נשלח ללמוד בבית הספר קינגסטון. בגיל 14 שלח אותו אביו למגדלן קולג' באוניברסיטת אוקספורד.

גיבון לא התאים במיוחד לאוקספורד, והאירוע החשוב ביותר שחווה שם הוא המרתו לקתוליות ב-8 ביוני 1753. מחלוקות דתיות היו באותה עת דבר שבשגרה באוקספורד, וככל הנראה הושפע גיבון בן ה-16 מאופנה דתית זו. הוא עצמו תיאר מאוחר יותר, בלשון ההמעטה הסרקסטית שלו: "מאז ילדותי, הייתה לי חיבה למחלוקת דתית". תוך שבועות מספר הוציאו אביו מאוקספורד, ושלח אותו ללימודים פרטיים אצל כומר קלוויניסט בלוזאן שבשווייץ. בחסותו למד חמש שנים, תקופה לה הייתה השפעה עמוקה על המשך חייו של גיבון. הוא המיר את דתו חזרה לפרוטסטנטיות, אך חשוב מכך, השנים בשווייץ העשירו את יכולתו המרשימה ללימודים ורכישת ידע. בנוסף, הוא פגש את אהבת חייו: בתו של הכומר, צעירה בשם סוזאן קירשו, לימים אשתו של ז'אק נקר, שר האוצר של צרפת, ואמה של מאדאם דה סטאל. שוב חדר אביו לחייו הפרטיים של בנו בכך שהטיל וטו על הנישואים, ותבע כי יחזור מיד לאנגליה. "נאנחתי כאוהב, צייתתי כבן", כתב גיבון מאוחר יותר.

עם שובו לאנגליה פרסם גיבון את ספרו הראשון, "ניסיון בלימוד הספרות" (1758). משנת 1759 ועד לשנת 1763 שירת גיבון במיליציה של המפשייר. לאחר מכן יצא ל"טיול הגדול" באירופה, שכלל גם ביקור ברומא. שם, בשנת 1764, חשב גיבון לראשונה על כתיבת ההיסטוריה של האימפריה הרומית.

ב-1772 מת אביו, והותיר לו ירושה קטנה שאיפשרה לו לחיות ברמה סבירה בלונדון. הוא החל לכתוב ב-1773, והחלק הראשון של "ההיסטוריה של שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" יצא לאור ב-1776.

גיבון סבל ממחלה שגרמה לאשכיו להתנפח בצורה יוצאת דופן. הוא עבר טיפולים רפואיים רבים לניקוז הנוזל שגרם להתנפחות, אך המצב הלך והחמיר. מחלתו הסבה לו סבל פיזי ואף מבוכה רבה, בעיקר מכיוון שאופנת התקופה כללה לבישת מכנסיים צמודים, והערכת שיעור קומתו של גבר ביכולתו לרכוב על סוס. גיבון היה לאדם בודד.

בחינה של יצירתו

האמנות הספרותית של גיבון, סגנונו המעולה והאירוניה המבריקה, כנראה לא היו נותנים ליצירתו את האלמוות שהיא זוכה לה אילולא גם הצטיינה בדיוק מפליא ושיפוט מרשים, שלא נראו כמעט בכתיבה היסטורית או ספרותית בכלל. וינסטון צ'רצ'יל העיד שכתיבתו של גיבון כבשה אותו לחלוטין, והעניקה לו השראה לכתיבתו שלו.

גיבון לא הסתפק בתיאורים מיד שנייה כאשר ניתן היה להשיג מקורות ראשוניים, וכאשר ציטט מקור שניוני הוא תמיד נזהר לציין מהיכן לקח אותו ועל מי הוא מסתמך.

ניתן לסכם את דעתו של גיבון על ההיסטוריה של ימי הביניים במשפט המפורסם, "תיארתי את ניצחונם של הברבריות ושל הדת". חשוב להבין באופן ברור את הקריטריון שהוא השתמש בו. הוא חי במאה ה-18, והיה בן דורם וחבר לדעתם של לוק ומונטסקייה. החירות הפוליטית שלו כאנגלי הייתה חשובה לו ביותר. הקריטריון שדרכו שפט גיבון ציוויליזציה והתקדמות היה מידת שמירת אושרו של האדם, ולמען אושר זה, כך סבר, חירות פוליטית היא תנאי הכרחי. דעותיו היו הומניסטיות; הוא התנגד לעבדות והיה בעד ביטולה. זאת, ועוד רעיונות אחרים שהחזיק בהם, נחשבו כמהפכניים לאותה תקופה.

ליצירה "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" היו גם מתנגדים, בדרך כלל מבקרים והיסטוריונים דתיים שראו לצנינים את ביקורתו ובדיקתו את ההיסטוריה הכנסייתיית, ואת מניעיהם של הקדושים ומלומדי הכנסייה. הפרק החמישה עשר, שמתעד את הסיבות והגורמים לקליטה המהירה של הנצרות ברחבי האימפריה הרומית, הוא שהפריע במיוחד לאנשים אלה, וגרם לאיסורו של הספר עד לזמן האחרון (באירלנד, לדוגמה, הותר למוכרו רק בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים). למרות זאת, ספרו נחשב לאחד מספרי ההיסטוריה הטובים ביותר שנכתבו, ומשמש השראה להיסטוריונים.