אלכסנדר ינאי
 | |||||||||
| מטבע מימי אלכסנדר ינאי. חזית: עוגן סלאוקי. וכיתוב יווני 'BASILEWS ALEXANDROU', המלך אלכסנדר. גב: גלגל בן שמונה חישורים, או וריאציה של שמש ורגינה. כיתוב עברי עתיק 'יהונתן המלך' | |||||||||
| לידה | 127 לפנה"ס | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
76 לפנה"ס (בגיל 51 בערך) רגב | ||||||||
| מדינה | ממלכת החשמונאים | ||||||||
| מקום קבורה | ירושלים | ||||||||
| בת זוג | שלומציון המלכה | ||||||||
| שושלת החשמונאים | |||||||||
| |||||||||
|
| |||||||||
|
| |||||||||
יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס[1] - 76 לפנה"ס) היה מלך וכהן גדול משושלת החשמונאים בתקופת הבית השני בין השנים 103 לפנה"ס[1] עד מותו בשנת 76 לפנה"ס. עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאד את שטחה של ממלכת החשמונאים. מדיניות הפנים שלו והעדפתו את הצדוקים גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד.
עד עלותו למלוכה
אלכסנדר ינאי היה השלישי[2] מחמשת בניו[3] של יוחנן הורקנוס הראשון. על פי יוסף בן מתתיהו, אביו, יוחנן, התנכר לו כבר מיום היוולדו ושלח אותו לגדול בגליל[4]. מהמטבעות ידוע לנו ששמו העברי היה "יהונתן" וינאי(יניי) - קיצורו[5]. אחיו, יהודה אריסטובולוס הראשון, שנא אותו וחשש ממנו, וכשמוסרות השלטון בידיו כלא את ינאי. לאחר מות יהודה אריסטובולוס ומשמת אחיו הנוסף אנטיגונוס הראשון התמנה אלכסנדר ינאי לשליט, והיה השני, מבית חשמונאי, שזיכה עצמו בתואר 'מלך'. אלכסנדר ינאי ייבם את אלמנתו של יהודה אריסטובולוס, שלומציון המלכה, אחותו של שמעון בן שטח.
מדיניות הכיבושים
מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו של ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, היו גבולות ממלכתו רחבים אי פעם מימי ממלכת ישראל המאוחדת, וכללו שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן הנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר ועזה. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעיתים נזקק לסיוע של זרים, אם ממצרים או משכירי חרב.
ינאי ניהל שורה של מבצעים צבאיים מזהירים ומרשימים, שמטרותיהם היו אלה: השגת רציפות היסטורית טריטוריאלית לממלכת יהודה, השתלטות על נקודות מפתח באזור - ערי נמל ודרכי מסחר, חיזוק הכלכלה של יהודה, פיזור האוכלוסייה היהודית והעברתה ממקומות צפופי אוכלוסייה למקומות מדוללי תושבים, ביעור האלילות ומלחמה ממושכת בכל גילויי עבודה זרה בתחומי ארץ ישראל וצמצום שאיפת החירות של ערי הפוליס היווניות מול הגברת שלטונו הריכוזי.
אחד ממבצעיו הראשונים של ינאי היה השתלטות על צפון הארץ, ולאחר מכן ניסיון כיבוש העיר עכו (פטולמאיס), שהייתה עיר נמל חשובה, עוינת ליהודים, שהפריעה לשלטון החשמונאי בגליל. אלכסנדר ינאי צר על עכו בשנים 103-102 לפנה"ס, ובמצוקתם פנו תושבי עכו לתלמי לתירוס (תלמי התשיעי), בנה המודח של מלכת מצרים קלאופטרה השלישית, ששלט בקפריסין. תלמי לתירוס הכה בצבא ינאי בקרב ליד צפון, לא הרחק מנהר הירדן, והביא הרג נורא ביהודים וכישלון צורב לינאי[6]. ינאי, מצדו, הזעיק את קלאופטרה השלישית והזהיר אותה שניצחון תלמי יסכן את מלכותה שלה. היא בתגובה שלחה לעזרת אלכסנדר ינאי צבא בפיקודם של שני מצביאים יהודיים, חלקיה וחנניה, בניו של חוניו הרביעי, ממשפחת הכהונה הגדולה, שירד בזמנו למצרים. תלמי לתירוס ניגף לפני צבאות מצרים, אך סכנה חדשה ריחפה עתה על הארץ - סיפוחה למצרים. אולם, בעיקר בזכות נאמנותם של שרי הצבא היהודיים, ששכנעו את מלכת מצרים, ואף לחצו עליה לוותר על כוונת הסיפוח שלה, וגם בשל שיקולים פרגמטיים של הסתכנות בהסתבכות בכיבוש, כמו החשש מתגובת הרומאים ומערכת מצור ממושכת, ניצל אלכסנדר ינאי מהשתעבדות לקלאופטרה.
לאחר שהגיע להסכמה עם קלאופטרה השלישית שעכו תישאר מחוץ לתחומו, השתלט ינאי על שורה של ערי חוף הלניסטיות כמו דור, מגדל סטרטון (לימים קיסריה) ואפולוניה. מגמה זו השתייכה להתרחבות טריטוריאלית של יהודה לכיוון צפון-מערב בעיקר להשתלטות על בסיסי צי מסחרי וצבאי קיימים, וכן על קווי הגנה קדמית חשובה.
בשנת 101 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה מוצלחים בעבר הירדן המזרחי, הבשן והגלעד, ובמהלכם כבש את גדר לאחר מצור שנמשך עשרה חודשים, ואת חמתן (בקרבת סוכות). מסעות אלה יצרו פרצה בקו הערים ההלניסטיות בעבר הירדן, ואולי נערכו כדי לעצור בעד השבטים הנבטיים שאיימו לעבור גם לעבר הירדן המערבי[דרוש מקור].
בשנת 100 לפנה"ס פנה ינאי דרומה וכבש את עזה. את עזה כבש לאחר שבודד אותה מכל צדדיה, ולאחר שכבש את אנתדון ורפיח ואף רינוקורורה (אל-עריש של ימינו). בשנת 96 לפנה"ס פקד ינאי להרוס את עזה, עיר הנמל וצומת המסחר הבינלאומי החשוב, במקום לנצל אותה כנמל קיים, וזאת מן הטעמים הבאים: נימוק כלכלי - כדי לחנוק את המסחר הנבטי על ידי ניתוקו מן הים, ובכך לחזק את כוחה המסחרי של יהודה וטעם סמלי - מאז קרב עזה החל פרק שיעבודה של יהודה לממלכות ההלניסטיות. ינאי ביקש איפוא למחוק כתם זה מדפי ההיסטוריה היהודית ולפתוח דף חדש בדברי ימי ריבונותה של יהודה.
בין השנים 99 ל-95 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה כנגד מואב שנועדו להשתלט על מוקדי המסחר הנבטי, וקרב את כל האזור שממזרח לים המלח, בהם הערים ליבה, אגליים, חורוניים, צוער, בקעתה ומחוזה. ובכך ים המלח הפך לאגם פנימי של הממלכה. בין השנים 83 ל-80 לפנה"ס ערך ינאי מסע נוסף לעבר הירדן המזרחי ובמהלכו השתלט על שרשרת ערי הפוליס המקומיות כמו פחל, דיאון, גרשה, גמלא, פניון, אנטיוכיה (של תל דן), היפוס (סוסיתא), ופילוטריה (בדרום הכנרת) ועוד. לאחר מסע זה ינאי כבש את כל הערים ההלניסטיות בעבר הירדן למעט פילדלפיה.
דוד משה הר מעיר כי בניגוד לכיבושיהם של יוחנן הורקנוס הראשון ושל יהודה אריסטובולוס הראשון, שכיבושיהם היו לדורות, כיבושיו של ינאי בוטלו בשנת 63 לפנה"ס על ידי הרומאים, כיוון שלא הצליח לבולל את האוכלוסייה שהייתה בהם בגוף המדינה החשמונאית, וכיוון שבאותה העת החשמונאים כבר לא היו במעמד של בני ברית של הרומאים[7].
סמכותיות ינאי
ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע מטבעות בהם מופיע הביטוי "מלך" וביוונית - "בסיליאוס". כדי להבליט את מידת ריכוזיות שלטונו ואת הבלעדיות שלו ביטל את הטבעת התואר "חבר היהודים" (כלומר נציגי ה"גירוסיה", נציגי העם ונציגי הכהנים) לצד השליט, כפי שהיה נהוג במטבעות שקדמו לזמנו. בכך יש ביטוי לסילוק חבר היהודים ממעמד שלטוני או לפחות לצמצום כוחה והשפעתה. כמו כן, בקביעת מעמדו כמלך בדומה למלכים הלניסטיים, הוא נטל את סמכויות החקיקה והשיפוט לידיו, וכיוון שמלך היה החוק החי, ובכך צמצמם את כוח הסנהדרין.
במטבעות שבהם מכונה המלך כוהן גדול מופיעים הסמלים המסורתיים: זר ובתוכו כתובת וצמד קרני שפע, ואילו במטבעות שבהם מופיעה הכתובת "יהונתן המלך", מופיע בצד אחד חישוק, ובצד האחר - עוגן. השם "יהונתן" מופיע בעברית וביוונית. בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון, אשר היוותה את הבסיס לשלטונו של ינאי.
בתלמוד הבבלי, מסופר שכאשר הגיע לסנהדרין עקב משפט עבדו, סירב לעמוד בפניה, וזו לא העזה להתעמת איתו. התוצאה הייתה החלטה כי "מלך לא דן ולא דנין אותו". במחקר המודרני (למשל ישראל פרידמן בן-שלום, ורד נעם) יש האומרים כי הסיפור הוא גרסה על אירוע שהתרחש בזמנו של הורדוס ומתואר בירושלמי ובספר הארבעה-עשר של קדמוניות היהודים.
המרד כנגד ינאי
הצלחתו הצבאית טבעה בים הסכסוכים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו החזרת סמכויות השיפוט שנלקחו מהסנהדרין, וסמכויות ההנהגה של חבר היהודים, ויש הטוענים גם הפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה[8]. גיסו, היה שמעון בן שטח, ראש חכמי הפרושים, אך הדבר לא תרם לשיפור היחסים ביניהם. ינאי העדיף את עדת הכהנים הצדוקים שבראשה עמד. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר למלחמת אחים. הסכסוך נמשך 6 שנים, והפיל לפי עדות יוסף בן מתתיהו חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות באכזריות רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה מסופר כי הוא הורה לצלוב כשמונה מאות פרושים מורדים והרג את בני משפחותיהם לעיניהם; מאורע אחרון זה מוזכר הן על ידי בן מתתיהו והן במגילות קומראן[9]. אף כי המספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעיות שבתחומי ממלכתו.
בשל ריחוקו מהפרושים ובשל ניסיונו לבסס עצמו כמלך שהוא "החוק החי", לא היה אהוד על העם ונרגם באתרוגים כשעבד במקדש את עבודת הכוהן הגדול. המרירות כלפיו הלכה והצטברה. אחרי כישלונו הצבאי מול הנבטים, בעקבות מארב שנעשה לחילותיו במעבר נקיקים צר, הבשילו התנאים למרד, והחלה מלחמת אזרחים ארוכה. לשם דיכויה נעזר ינאי בשכירי חרב נוכריים, ואף הפרושים, או לפחות הקנאים שבהם, קראו לעזרת השליט הסורי.
בתלמוד הבבלי מסופר כי אלעזר בן פועירה הסית את ינאי נגד הפרושים בטענה שהם אינם מרוצים מעובדת היותו כהן גדול (מאחר שהשמועה טענה כי אימו הייתה שבויה[10] ולכן היה פסול לכהונה) בעקבות זאת הוציא אותם ינאי להורג. שמעון בן שטח ניצל על ידי אחותו (שלומציון אשת ינאי) שהחביאה אותו, ואחרים כמו יהושע בן פרחיה[11], ברחו למצרים ושבו רק אחר ששמעון בן שטח הוחזר למעמדו ומונה כראש הסנהדרין בהתערבות אחותו המלכה. לפי שיטה אחרת [12] בריחתו של שמעון בן שטח מפניו היתה עקב מעשה בשלוש מאות נזירים[13]שסבר ינאי שרומה על ידיו. אך יש שסוברים שאלו שני מקרים שונים.
בסופו של דבר נראה שהושגה פשרה שלפיה יוחזר "חבר היהודים" דהיינו השילוב של נציגי עם, מועצת זקנים ונציגי סנהדרין לעמדת השפעה. השלום הפנימי שב לארץ וינאי - לקרבותיו באויבים מבחוץ.
משפטו האחרון שזכה לפרסום רב, היה לשלומציון אלכסנדרה אשתו, שירשה אותו והנהיגה יחס אוהד יותר כלפי הפרושים: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כ"ב)
סיבות המרד
הסכסוך, או המרד כנגד ינאי, פרץ לאחר שהמלך נכשל במסע צבאי כנגד הנבטים בגולן ונחל שם תבוסה קשה. היו מספר גורמים שהביאו למרד:
- נפשו של העם עייפה מן המלחמות הרבות שניהלו החשמונאים בכלל. המלחמות הטילו על העם עול כבד. היו אלה מלחמות קשות, ממושכות ויקרות. הן גבו קרבנות בנפש, וכן השלל והכבוד התרכזו בידיהם של מעטים - הקצינים האצילים.
- נציגי העם זעמו על כי ינאי אינו משתף אותם בהכרעות צבאיות ומדיניות. עניין זה נבע, מצמצום מרבי של כוח אספת העם והגירוסיה (מועצת הזקנים). הללו גם לא ראו כל צורך במלחמות כיבוש ובקשו להתמסר לחיי עבודה ורוח.
- רובו הגדול של העם לא ראה בעין יפה את העובדה, שבידי אותו מלך, שהרבה לשפוך דם רב כל כך, נתון גם כתר הכהונה. לדעתם היה מקומו רק בשדה הקרב.
- חלק גדול מן העם הביט בזעם כיצד המטרות, שלשמן יצאו מתתיהו ובניו למרד, מתרסקות ומתפוררות לנגד עיניו, ולעומת זאת החל משמעון והמשך ביוחנן, אך בעיקר אצל ינאי, העמיקה ההתיוונות ביהודה, ולא זו בלבד אלא שחדרה היטב אל בית המלוכה החשמונאי. ינאי, לדוגמה, לא היה שונה מאציל או מנסיך הלניסטי בלבושו, בגינוניו, בטקסי ההכתרה, בחצרו, בצבאו (נשק, ציוד ושיטות לחימה) ועל המטבעות התנוססו שמו ותאריו ביוונית.
המורדים, בייאושם ובזעמם, הזעיקו לעזרתם את דמטריוס השלישי, מלך סוריה, ומשהבינו כי שגו, הפנו לבסוף עורף לסורים וחברו לינאי.
סכסוך זה הביא לידי כך שבמקורות מופיע ינאי כרודן עריץ, אף שמבחינה חומרית הוא היה מלך חשוב ומוצלח, אשר תרם לקיומם של החיים היהודיים.
מדיניות החוץ
בתחום מדיניות החוץ חרג ינאי מן הקו של קודמיו. הוא לא חידש את הברית עם רומא, בשל החרדה מפני ההתפשטות הרומית במזרח ומדיניות הניצול הכלכלי שלה, במסווה של בריתות, חרדה שהיו שותפות לה כל המדינות באזור ובראשם מתרדת מלך פונטוס, וכביטוי לחוסנו ולריבונות יהודה לא חש צורך להיות בקשרים עם הממלכה הסלאוקית שירד קרנה. יתירה מזו, ינאי יצר קשרים עם אויבי רומא במזרח, כמו הפרתים. לא ברור אם ינאי היווה כוח אנטי רומאי פעיל או שנקט במדיניות פסיבית, בכל מקרה מבחינת כללי הדיפלומטיה של הרומאים, אי חידוש הברית היה צעד עוין. הר סובר שאין לשפוט את מעשיו של ינאי, כיוון שהיו מעוגנים במציאות המדינית של ימיו[14].
ינאי שמר כאמור על קשרים טובים עם מצרים. הדבר התבטא בהתקשרות עם קלאופטרה השלישית ובעובדה שינאי לא נגע לרעה באשקלון, שכנתה של עזה, בעלת בריתם של התלמיים.
מותו וצוואתו
בשנת 76 לפנה"ס, בתום מסע המלחמה שערך בעבר הירדן המזרחי ובגולן, חלה אלכסנדר ינאי במחלת המלריה, ככל הנראה כתוצאה מהדבקות בטפיל P. malariae, הגורם לתסמיני קדחת כל 72 שעות (קדחת רביעונית). למרות מחלתו החליט לצאת למסע מלחמה נוסף, אולם במהלכו קרס ונפטר[15][16].
בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף ציווה על אשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים, כי הבין לבסוף, כי מלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים.
לאחר שנפטר ינאי התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, הורקנוס השני, היה לכוהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, יהודה אריסטובולוס השני.
ינאי בהערכה היסטורית
יוסף קלוזנר מתייחס באהדת מה אל ינאי המלך ורואה כבדיה את הסיפורים שיש אצל יוסף בן מתתיהו בדבר אכזריותו הגדולה (למשל צליבת 800 פרושים ושחיטת נשיהם ובניהם לעיניהם). בספרו היסטוריה של הבית השני הוא מציין שעל ידי השגשוג המדיני והכיבושים:
הועיל המלך ה"חילוני" מבית חשמונאי גם ליהדות הרוחנית - אפשר, שלא מדעתו - יותר מן ה"רוחניים" ביותר שבמנהיגיה...
על שמו רחובות בישראל, וכן היישוב בית ינאי.
קישורים חיצוניים
- הרב אהרן הימן, "ינאי המלך", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמודים 769-766, באתר היברובוקס
- משה יהודה בלוי (עורך), "ינאי המלך", ערכי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים תקכ"ו-תק"ל, באתר היברובוקס
- אלכסנדר ינאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- משה דוד הר, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית: חלק ד' - התעצמות המדינה החשמונאית ותחומי התפשטותה הטריטוריאלית, באתר מט"ח
- צביה כפיר, ינאי המלך ושמעון בן שטח (סנהדרין יט עא-עב): אגדה אמוראית בתחפושת היסטורית, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: טורא: אסופת מאמרי הגות ומחקר במחשבת ישראל, ג', הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט
- יעקב מדן, ביד תקיפה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מרץ 2011
- אריה כשר, מלחמתו של המלך ינאי בערים ההלניסטיות באספקלריה של כתבי יוסף בן מתתיהו, קתדרה 41, אוקטובר 1986, עמ' 36-11
- גדעון פוקס, דברים על דיוקם, קתדרה 47, מרץ 1988, עמ' 186-185
- אריה כשר, תשובה ל'דברים על דיוקם', קתדרה 47, מרץ 1988, עמ' 189-187
- בצלאל בר-כוכבא, הקרב בין תלמי לתירוס לאלכסנדר ינאי בבקעת הירדן ושאלת זמנה של מגילת מלחמת בני אור, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 56-7
- דוד גודבלט, איחוד הכהונה והמלוכה בארץ-ישראל בתקופת בית שני, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 28-7
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיף 404: "מת, לאחר שמלך 27 שנה וחי 51 שנה."
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיף 320.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י', פסקה ז', סעיף 299.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיפים 321-322.
- ^ עם זאת, בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ט עמוד א' נחלקו אביי ורבא בזהותו. לדעת אביי הוא ינאי הוא יוחנן, ולדעת רבא ינאי לחוד ויוחנן לחוד.
- ^ יוספוס קדמוניות היהודים, ספר 13
- ^ היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ד', ההיסטוריה של ארץ-ישראל, באתר מט"ח
- ^ בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף סו עמוד א, מובאת טענתו של יהודה בין גדידיה כלפי ינאי: "ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן".
- ^ אריאל רפפורט, אהרן פפנהיימר. פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט. יד יצחק בן צבי, 1980. עמ' 93.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ו עמוד א'. גם יוסף בן מתתיהו מזכיר זאת בקדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ג, פסקה ה', סעיף 372.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז עמוד א'
- ^ פירוש רב ניסים גאון ברכות דף מח
- ^ ירושלמי סנהדרין פרק עשירי
- ^ דוד משה הר, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ד'
- ^ יוסף בן מתיתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', פרק ד', סעיף ח', הוצאת מסדה, תל אביב, 1959 (ה'תשי"ט).
- ^ צבי סליטרניק, רמזים על מלריה בתנ"ך, חמו"ל, 1972, עמ' 3.
| כהנים גדולים בולטים לפי תקופתם | ||
|---|---|---|
| משכן משה והמשכן בגלגל | אהרן • אלעזר הכהן • פינחס | .jpg)
|
| המשכן בשילה | אבישוע בן פנחס • בקי בן אבישוע • עזי בן בקי • עלי הכהן • אחיטוב (נכד עלי) • אחיה בן אחיטוב | |
| משכן נוב ומשכן גבעון | אחימלך בן אחיטוב • אביתר בן אחימלך | |
| תקופת בית ראשון | צדוק • אחימעץ בן צדוק • עזריהו בן צדוק • אמריהו • יהוידע הכהן • זכריהו בן יהוידע • עזריהו הכהן • אוריה הכהן • עזריהו הכהן (השני) • שלום הכהן • חלקיהו בן שלום • שריה הכהן • יהוצדק הכהן • צפניה בן מעשיה | |
| תקופת בית שני (תחת שלטון ממלכת פרס) | יהושע בן יהוצדק • יהויקים בן יהושע • אלישיב בן יהויקים • יהוידע הכהן (בית שני) • יוחנן הכהן • ידוע הכהן | |
| בתקופה ההלניסטית | חוניו הראשון • שמעון הראשון • אלעזר בן חוניו • מנשה אחיו של חוניו • חוניו השני • שמעון השני • חוניו השלישי • יוחנן כהן גדול | |
| כהנים מתיוונים ואחרים | יאסון • מנלאוס • אלקימוס • חוניו הרביעי | |
| כהנים גדולים מבית חשמונאי | מתתיהו • יונתן • שמעון • יוחנן הורקנוס הראשון • יהודה אריסטובולוס הראשון • אלכסנדר ינאי • הורקנוס השני • אריסטובולוס השני • מתתיהו אנטיגונוס השני • אריסטובולוס השלישי | |
| תחת ממשלת רומא | מתתיהו בן תאופילוס (הראשון) • יוסף בן עלים • חנן בן שת • ישמעאל בן פיאבי • יוסף קיפא • יונתן בן חנן • תאופילוס בן חנן • חנניה בן נדבאי • חנן בן חנן • יהושע בן גמלא • מתתיהו בן תאופילוס (השני) • פינחס בן שמואל מכפר חבתא • רבי אלעזר בן חרסום • יששכר איש כפר ברקאי • רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול | |
