אלפקה
ערך זה עוסק בחיה בשם זה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו  אלפקה
| ||
|---|---|---|
| ||
| מצב שימור | ||
| ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| מחלקה: | יונקים | |
| סדרה: | מכפילי פרסה | |
| משפחה: | גמליים | |
| סוג: | ויקוניה | |
| מין: | אלפקה | |
| שם מדעי | ||
 Vicugna pacos
| ||
| תחום תפוצה | ||
| ||
אלפקה (שם מדעי: Vicugna pacos), הנפוצה בדרום אמריקה, היא מין במשפחת הגמליים ואחת משני המינים בסוג ויקוניה.[1] הידועה ביכולתה לירוק על יריביה בעת סכסוכים וגם להגנה.
מאפיינים
אורך גופה כמטר אחד, משקלה הממוצע 60 קילוגרמים[2] אך יכול להגיע עד ל-130 קילוגרמים, גובה כתפיה כמטר אחד עד 1.2 מטרים, ואורך הזנב 15 סנטימטרים. משך הריון הוא אחד עשר חודשים ובסופו נולד ולד אחד. האלפקה צמחונית וניזונה מצמחים ועשבים. תוחלת חייה היא עשרים שנה ותפוצתה היא בפרו, צ'ילה ובוליביה שבאמריקה הדרומית. כיום, מספר האלפקות בטבע אינו גבוה כבשנים עברו, והיא מגודלת גם בצורה מבויתת אצל האדם.
האלפקה נפוצה במרומי הרי האנדים מעל גובה של 3,000 מטרים, גם ברום של 4800 מטרים מעל פני הים.[3] צווארה ופניה דומים לאלה של הגמל ואילו גופה נראה כגוף כבש. גופה מכוסה כולו בצמר ארוך ועדין, במיוחד בצווארה הארוך. הרגליים מסתיימות בשתי אצבעות שקדמתן מכוסת פרסה וביניהן כריות ריפוד, עליהן דורכת היא בשעת פסיעתה.
בדומה לגמל החד דבשתי וגמל הדבשתיים המונגולי התפתחה מיצור קטנטן בגודל ארנב. עם התפצלות היבשות מיבשת העל פנגיאה כל חיה התאימה עצמה למרחבי החיים החדשים. הגמלים במדבריות החמים והקרים פיתחו דבשת וצמר במקומות הקרים, ואילו האלפקות והלמות פיתחו גוף קליל יותר לטיפוס בהרים. צמר מבודד וקל שלא יכביד עליהן.
שיניה של האלפקה, בדומה לציפורניים, גדלות לאורך כל חייה, וגודלן נשאר יציב בזכות השחיקה. החלב מועט, אך סמיך ושמנתי. אין עונת ייחום, והריון יכול להתרחש בכל ימות השנה.
יחסים עם האדם
האלפקה בויתה כבר על ידי בני אינקה. בשרה נחשב טעים למדי, אך היא גודלה לצמר בלבד, ששימש לייצור גלימות למשפחת המלוכה וביגוד לשאר העם. בימינו, נחשב הצמר לטוב וליקר ביותר בעולם בשל רכותו, והוא מבוקש מאד במפעלים לייצור בדים. האלפקות רועות בהרים, ובהַגיע עונת הגז, מורידים את העדר מן ההרים ומכנסים אותו במכלאות. הצמר הוא ענף יצוא חשוב בארצות האנדים ורבים מתושביהן עוסקים במלאכת הגז.
האלפקה והלמה בויתו על ידי האינדיאנים בהרים הגבוהים של רכס האנדים, ושבטי המאיה והאינקה, ושמשו להם כגמלים וככבשים: הן מספקות חלב ובשר למאכל, עורות, שומן למאור וגלליהן שימשו כחומר בעירה. האלפקות משמשות בנוסף גם כבהמות משא.
שבטי האינדיאנים לוכדים אותן פעם בשנה כדי לגזוז את צמרן.
במצפה רמון נמצאת חוות אלפקות, מהגדולות בעולם, המונה כ-600 אלפקות.
לאלפקות יש מזג נוח ובעדרי האלפקות משמשות לאמות כ"כלבי שמירה"[4]
אלפקות באגם טיטיקקה, פרו
אלפקות בקניון קולקה, פרו
אלפקות
עדר אלפקות באקוודור
.jpg)
_2010.jpg)
_2012-10-03_16-15-20.JPG)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Miranda Kadwell et al (2001), "Genetic analysis reveals the wild ancestors of the llama and the alpaca", Proceedings of the Royal Society of London. Series B: Biological Sciences 268(1485): 2575-2584.
- ^ ראו העולם המופלא של בעלי החיים עמ' 198.
- ^ ראו העולם המופלא של בעלי החיים עמ' 198.
- ^ "מה ההבדל בין למה לאלפקה? - מה ההבדל?". מה ההבדל?. 2017-06-27. נבדק ב-2017-07-01.
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלפקה |
