אסטרטגיה צבאית

מפת מבצעים של קרב ווטרלו

אסטרטגיה צבאית היא שם כולל לכל רמות התכנון והביצוע של מלחמה או לוחמה. המונח "אסטרטגיה" נגזר מהמילה היוונית סטרטגוס (strategos), שמשמעה "גנרל" או "מצביא". במובן זה, רואים באסטרטגיה את "הידע" של המצביא, או את מה שמקובל לכנות היום בשם "אמנות המלחמה".

האסטרטגיה עוסקת בתכנון וניהול מערכות מלחמה צבאיות המורכבות בדרך כלל ממספר קרבות, תנועתם ופריסתם של כוחות צבאיים, ובמיוחד שיטות להטעיית האויב. מייסדו של תחום העיסוק והמחקר המזוהה על ידינו כיום כאסטרטגיה צבאית מודרנית הוא קארל פון קלאוזביץ (Clausewitz,‏ 1780–1831), שהגדיר את האסטרטגיה כ"שימוש בקרבות לצורך סיום המלחמה". קלאוזביץ גם טען כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות", ומשתי טענות אלו אנו לומדים כי הוא הציב את המטרות והיעדים הפוליטיים והמדיניים מעל ליעדים הצבאיים, שכל מהותם לסייע בהשגת היעדים המדיניים. האסטרטגיה הצבאית היא אחת משלוש ה"אמנויות" השולטות בתכנון המערכה; השתיים האחרות הן הטקטיקה - ביצוע תוכניות ותמרון כוחות בשדה הקרב ובמהלכו, והלוגיסטיקה - יכולת ואופן האספקה והתחזוקה של הצבא (השימוש במונח "אמנות" נעשה כדי להבדיל מ-"מדע", במובן זה שהאמנות מייצגת ידע ושיטות שאינן נקבעות על פי תבניות פעולה מוסדרות).

רמות האסטרטגיה

ערך מורחב – אופרטיבה צבאית

טקטיקה, אופרטיבה ואסטרטגיה-רבתי

בחברות ואומות עד המאה ה-19 לערך, המלך או המנהיג הפוליטי היה גם המפקד העליון של הכוחות הצבאיים, או שמרחק ההתקשרות בין שני האישים שמילאו את התפקידים הללו היה קצר ביותר עד כדי אי-הבחנה. עם היווצרותם של צבאות ההמונים, והתגברות הצורך בפיקוד צבאי מקצועי יותר, הגבולות בין העוסקים בתחום הפוליטי ואלו העוסקים בתחום הצבאי התחדדו, ולרוב הוחלט על הפרדתם (תהליך כזה התרחש בצרפת ובפרוסיה בתחילת המאה ה-19, עם תחילת היווצרותם של מטות כלליים בצבאותיהן).

המלחמה היא עניין חשוב מכדי להשאירו ביד הצבא

— ז'ורז' קלמנסו

תהליכים כנ"ל ואחרים הביאו להיווצרות מערכת סדורה של רמות תכנון, ובראשה האסטרטגיה-רבתי (Grand Strategy) - תורת הניהול של המשאבים העומדים לרשות האומה, לצורך השגת היעדים הצבאיים הנגזרים מהמטרות המדיניות. תחתיה הוגדרו שתי הרמות העוסקות בתכנון צבאי גרידא: הטקטיקה והאסטרטגיה.

הטקטיקה והאסטרטגיה הם שני מושגים קשורים, נבדלים אולי רק בסדר-גודל. במובנה המקורי האסטרטגיה שלטה בהכנה לקרב (ולעוד קרבות אחרים, מקבילים לו), בעוד שהטקטיקה עסקה באופן הניהול של אותו קרב מסוים. במובן זה, האסטרטגיה עוסקת בעניינים צבאיים ותו לא.

במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 העולם המשיך ונעשה מורכב יותר. התפתחויות צבאיות, חברתיות, פוליטיות ומדיניות, כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת האזרחים האמריקאית ובמלחמת העולם הראשונה, גרמו לכך שאומות וקואליציות נאלצו לנהל מלחמות מורכבות, בשדות-קרב רווים בגייסות, ולעיתים ביותר מחזית אחת. המחשבה והתכנון האסטרטגיים נעשו מסובכים מדי, וכתוצאה מכך נוצר מושג חדש: אופרטיבה (במובן Operation, כלומר "מבצע"). מהותה של האופרטיבה: ניהול ושליטה בכוחות צבא מסוגם של קורפוסים ודיוויזיות, המשתתפים בקרבות ומבצעים טקטיים במהותם, במטרה למנף את התוצאות של קרבות אלו לצורך השגת יעדיה הצבאיים של האסטרטגיה-רבתי. מכאן שהאופרטיבה היא התחום המקשר בין האסטרטגיה לטקטיקה. בימינו, השימוש במונח "אסטרטגיה" הוא משוחרר למדי, ובשפה פשוטה הוא מתייחס בדרך-כלל לרמות הגבוהות של התכנון הצבאי עד כדי השקה להחלטות מדיניות (סוגיות כמו, לדוגמה, אופן ההקצאה של כוחות צבא בין שתי חזיתות, אופן חלוקת התקציב בין זרועות הצבא העיקריות, קבלת החלטות לגבי דוקטרינות צבאיות, תכנון אופרטיבי בזמן מלחמה וכיוצא בזה), כלומר סתם "אסטרטגיה" מכילה בתוכה את האופרטיבה ואת האסטרטגיה-רבתי.

הן האסטרטגיה והן הטקטיקה הצבאיות חייבות להתפתח במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות. אסטרטגיות תקופתיות מוצלחות נוטות להיות מונצחות גם זמן רב לאחר שהתפתחויות טכנולוגיות באמצעי לחימה ובתורות לחימה (תו"ל - תורת לחימה) הפכו אותן למיושנות. כך למשל טקטיקות נפוליאוניות (ראה המלחמות הנפוליאוניות) מסוגה של "להסתער בכל מחיר" שלטו במלחמת האזרחים האמריקאית ובמלחמת העולם הראשונה, וגרמו לקטילת הגייסות המסתערים באש מקלעים מתוך חפירות מוגנות בגדרות תיל. כתוצאה מניסיונה העגום של צרפת במלחמה זו, היא הגיעה למלחמת העולם השנייה עם דוקטרינה הגנתית לחלוטין, תוך הסתמכות עיוורת על קו מז'ינו הבלתי-חדיר, רק כדי להימצא חשופה וחסרת יכולת-תגובה אל מול הבליצקריג הגרמנית.

מדיניות ודיפלומטיה

הלכה למעשה, כל רמה מהווה נדבך ב"סולם אסטרטגי", שבבסיסו הטקטיקה, ומעליה האופרטיבה והאסטרטגיה-רבתי, כאשר מעל רמת האסטרטגיה-רבתי נמצאת הרמה הגבוהה ביותר - רמת המדיניות והדיפלומטיה. ברמה זו ההנהגה האזרחית-פוליטית מנהלת את משאביה המדיניים (כמו בריתות או קואליציות) במטרה לתמרן מדינות אחרות, ובעת הצורך להפעיל עליהן לחץ כדי לכפות את רצונה.

כל רמה באותו "סולם אסטרטגי" נועדה לשרת את הרמה שמעליה על ידי פישוט המטרות שזו מציבה לכדי יעדים ברורים וברי-השגה, ובאותה מידה כל רמה משרתת את הרמה שמתחתיה על ידי חלוקת משאבים הגיונית, שתאפשר לה להגשים את יעדיה. מכאן שאת המטרות הכלליות שמציבה הרמה המדינית משרתות גם האסטרטגיה-רבתי והרמות הנמוכות יותר, כאמור, אלא שברמת המדיניות נעשה הדבר תוך כדי ניסיון להימנע מלחימה בפועל, שמשמעותה בזבוז משאבים. גם כאשר לא הצליחה הרמה המדינית להגשים מטרותיה "בדרך השלום", והמדינה נאלצה להפעיל את הכוחות המזוינים שברשותה כדי לכפות את רצונה תוך שימוש באלימות, אזי יהיה זה תפקידה של האסטרטגיה-רבתי לנהל גם את "תקופת-השלום" עם תום הקרבות. קלאוזביץ טען שאסטרטגיה צבאית מוצלחת לא תהיה המטרה, אלא לעולם תהא האמצעי למטרה, ואכן - הצלחה ברמה אסטרטגית מסוימת לא תביא בהכרח להצלחה של המדיניות. ההיסטוריה הצבאית רצופה בדוגמאות שבהן מדינות נחלו הצלחות טקטיות ואופרטיביות בשדה-הקרב, אך לא הצליחו לתרגמן להצלחה אסטרטגית או מדינית (המתבטאת, באופן הפשטני ביותר, בשלום ושגשוג).

עקרונות האסטרטגיה הצבאית

אסטרטגים רבים ניסו לתמצת את האסטרטגיה המושלמת בסטים סגורים של עקרונות, במטרה להפוך את האסטרטגיה הצבאית למשהו שהוא קרוב יותר למדע מאשר לאמנות, ובכך להקל על המצביא בבואו לתכנן תוכניות ולהחליט החלטות. המצביא הסיני סון דזה הגדיר 13 עקרונות בעבודתו הידועה והמשפיעה אמנות המלחמה (The Art of War). בין העקרונות הוא מדבר על הכנה טובה לפני היציאה למלחמה תוך הבנה מעמיקה של היריב, והבנת התנאים לניצחון. הימנעות ממלחמה מול צבא עדיף או בשטח נחות, והטעיה ושימוש מושכל בתזמון ותנופה. נפוליאון המציא רשימה בת 115 כללים. לגנרל הקונפדרציה נייתן בדפורד פורסט היה רק עקרון אחד: "תגיע ראשון עם הרבים ביותר" ("Get there firstest with the mostest". ניתן לראות כי רבים מהעקרונות המופיעים בהמשך מגולמים בו).

"אל תחזור על הטקטיקות שהביאו לך את הניצחון, אלא תן לשיטותיך להשתנות לפי המבחר האינסופי של הנסיבות." - סון דזה

ישנם אסטרטגים הדוגלים בדבקות בעקרונות מלחמה בסיסיים כתנאי מספיק להבטחת הניצחון, בעוד שאחרים טוענים שטבע המלחמה הוא בלתי-צפוי, ולכן המצביא חייב להיות גמיש בעת ניסוח האסטרטגיה שלו. הלמוט קרל ברנרד פון מולטקה (Moltke, הידוע כ"מולטקה הקשיש"), ראש המטה הכללי הפרוסי, תיאר את האסטרטגיה כמערכת אד-הוק (מאולתרת בהתאם לנסיבות) של אמצעים ותחבולות שבאמצעותם המצביא צריך לפעול כאשר הוא נתון תחת לחץ. עקרונות ואמצעים אלו נשארו כמעט כמו שהיו, למרות ההתפתחות בטכנולוגיות המלחמה.

מכל מקום, כמה מעקרונות המלחמה הבסיסיים המקובלים היום ברבים מצבאות העולם הם:

• אחדות המטרה
• התקפיות
• שיתוף פעולה
• ריכוז המאמץ
• חיסכון בכוח
• תמרון
• הפתעה
• אבטחה
• פשטות

בצבא הבריטי בעשרת העקרונות שלו במקום תמרון ופשטות מועדפים עקרונות שימור מורל, גמישות ומנהלה. בצבא האמריקני בתשעת העקרונות נוסף אחדות הפיקוד על הקיים ברשימה ולאחרונה נוספו ריסון, התמדה ולגיטימיות. בצה"ל נקבעה רשימה של עשרה עקרונות מלחמה, ובהם תחבולה במקום הפתעה, רציפות והמשכיות וכן עומק ועתודה על חשבון עקרון שיתוף הפעולה.

התפתחות האסטרטגיה הצבאית

בסעיף זה נתאר את התפתחות האסטרטגיה הצבאית באופן כרונולוגי במקומות שונים בעולם.

בתקופת הממלכה הקדומה

בתקופת הממלכה הקדומה הייתה התפתחות חשובה במצרים העתיקה, במיוחד בהקמת ביצורים. מצרים העתיקה שהייתה המעצמה המובילה בעולם בתקופתה, בנתה כמות עצומה של דרכי הגנה על הממלכה. ביצורים החלו להופיע במערב כמוקדי הגנה כנגד הלובים, במזרח כנגד הכנענים ובדרום כנגד הנובים. הצבא באותה התקופה חולק כך שלכל נום במצרים היה צבא עמיד משלו. במקרי חירום ארציים התאחדו כולם תחת כוחו של הפרעה הווא נהפך למפקד הראשי בקרב. כלי הנשק באותה התקופה היו בעיקר חניתות נחושת מתקדמות לאותה התקופה וקשתות פשוטות יחסית, בנוסף לאמצעי מיגון מתקדמים ומפותחים באופן ניכר משכניהם. אל הקשתות נוספו חצים עם להב מנחושת. מצרים הייתה במעמד יציב מבחינה צבאית במשך מאות שנים, עד שנפלה לתקופת הביניים הראשונה, ועדיין בתקופת הממלכה הקדומה לא הייתה מעצמה צבאית חזקה ממצרים העתיקה בעולם.

בתקופת הממלכה התיכונה

בתקופת הממלכה התיכונה מצרים העתיקה הייתה צריכה להתמודד עם מעצמות צבאיות נוספות שגם הן שחקו באזזור המזרח התיכון. אחת מהן הייתה נוביה (שכנתה של מצרים מדרום), שמצרים ניהלה איתה מאבקים על ימין ועל שמאל. כך למשל כבש סנוסרת השלישי חלקים נרחבים רבים מנוביה בגאונות צבאית, וניהל איתם מאבקים ממשוכים על כך. הצבא נשמר במתכונת הנוכחית שלו מתקופת הממלכה הקדומה, וניהל כיבושים גם במתקוכנת דומה מבחינה צבאית. כלי הנשק היו זהים למדי, הקשתים לקחו חלק חשוב בקרב אך עם כל זאת החלו גם לצוץ גרזנים מברונזה טהורה מעוטרים במיוחד ששימשו את החיילים המצריים בקרב.. בתקופה זאת החלו להופיע צבאות מתקדמים שהכילו בתוכם כירכרות וקשתים מתקדמים שלא היו למצרים והם נקראו החיקסוס. בני החיקסוס כבשו את צפון מצרים של היום ושלטו בעיקר באזור הדלתא של הנילוס. בתקופה זאת נפלו המצרים לתקופת ימי ביניים שנייה.

בתקופת הממלכה החדשה

בתקופה זאת הגיעה מצרים העתיקה לשיא גדולה, ונהפכה למעצמת על שנית. מקור גדולתה של מצרים העתיקה נבע בעיקר מגירוש החיקסוס מאזור הדלתא על ידי הפרעה יעחמס הראשון. בתקופה זאת כבר למדו המצרים מבני החיקסוס והצטיידו במרכבות המתקדמות בעולם מבחינה טכנולוגית באותה התקופה- קלות, מהירות וייעילות יותר מכל מרכבה לפני כן. חרב מפותחת הצטרפה גם לצבא הרגלי והייתה קרויה בשם קוח'פסה ( khopesh). היא הייתה יעילה במיוחד ושימושית בשביל צבא מצרים העתיקה באותה התקופה. אל כל כלי נשק אלו הצטרפה גם קשת שנבנתה משילוב של עץ ועצם- מה שגרם לה להיות מאד ייעילה אך מאד יקרה טפחות שימושית בצבא. גם הארגון הצבאי הגיעה באות התקופה לשיא, כשכל יחידה צבאית חולקה על פי כלי הנשק בה השתמשה, וכשחיילים הוחזקו בתור חיילים קבועים מארצות שונות שהצטרפו לאימפריה על ידי כיבושים מרובים. חיילים לא מצרים במצואם הצטרפו גם הם לצבא הגדול, בהם עברים, כנענים, לובים ואפילו פלשתים. הקרב הגדול ביותר בהיסטוריה של מצרים העתיקה התרחש תחת שלטונו של רעמסס השני, פרעה האימפריה המצרית, כנגד האימפריה החתית בעיר קדש (ארנת), ומכאן נבע שמו- "קרב קדש". קרב זה היה קרב המרכבות הגדול בהיסטוריה של האנושות שלא חזר על עצמו שנית גם לא על ידי אימפריות מרובות שבאו מאות שנים אחר כך. קרב קדש נחשב לאחד הקרבות החשובים של העת העתיקה. הוא נחתם בסופו של דבר בהסכם שלום בין האימפריה המצרית לבין האימפריה החיתית.

ביוון העתיקה

רוב רובה של ההיסטוריה של יוון העתיקה הייתה מורכבת מערי מדינה (פוליס). לכל עיר מדינה היה צבא משלה והיא דאגה לציוד לוחמה וענייני ביטחון בפני עצמה. עיר המדינה המתקדמת ביותר מבחינה צבאית וודאי הייתה ספרטה. הלוחמים מצוידי המגנים והקסדות הכבדות שימשו דוגמת מופת לכל אימפריה נוספת שתשלוט בעת התיקה באזור יוון- ממוקדוניה ועד רומא. עיקר הצבא של ערי המדינה הורכב מהופליטים, פלטסטים ופרשים. המלחמה הראויה לציון ביותר בהיסטוריה של יוון העתיקה היא מלחמת יוון-פרס שבעוד ששאר המלחמות שקדמו לה התנהלו בין ערי מדינות, במלחמה זאת הן התנהלו בין איחוד של כמי ערי מדינה בהנהגת אתונה כנגד האימפריה הפרסית. במהלך מלחמה זאת הפגינה אתונה גאונות צבאיית וטקטית מרובה.

באירופה ובמערב (מהתקופה הקלאסית ועד סוף המאה ה-18)

ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית

התפתחות רבה בתחום האסטרטגיה הצבאית התרחשה במאה ה-4 לפנה"ס, במחשבה הספרטנית. במסעותיהם של מצביאים כמו אלכסנדר הגדול, חניבעל, סקיפיו אפריקנוס ויוליוס קיסר מדגימים תכנון ותמרונים אסטרטגיים קלאסיים, שנלמדו מחדש על ידי אסטרטגים של העת החדשה. בתקופה ההיא האסטרטגיה הבינלאומית הייתה מרוכזת סביב השליטה על הימים, ובספרו השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה מתאר האסטרטג אלפרד תייר מהן כיצד הרומאים השתמשו בכוחות הימיים שלהם כדי לחסום את קווי-התקשורת של חניבעל עם קרתגו, ואז באמצעות אסטרטגיה ימית הצליחו להוציא אותו מאיטליה, אף על פי שמעולם לא הצליחו להביסו על אדמת אירופה באמצעות הלגיונות שלהם.

ב-1520 פרסם ניקולו מקיאוולי את עבודתו אמנות המלחמה (Art of War), בה עסק בעיקר ביחסים בין הדרגים המדיניים והצבאיים, ובכך ניסח את מה שאנו מכנים "אסטרטגיה-רבתי". במלחמת שלושים השנים שהחלה ב-1618, ביצע גוסטבוס אדולפוס מלך שוודיה לוחמה אופרטיבית לדוגמה, כאשר הוביל את ארצו לניצחון על אדמת האימפריה הרומית ה"קדושה" במרכז אירופה.

אולם רק במאה ה-18 הפכה האסטרטגיה הצבאית לנושא מחקר רציני. במלחמת שבע השנים שהחלה ב-1756, המציא פרידריך השני מלך פרוסיה אסטרטגיה של התשה כדי לבלום את אויביו ולחסוך בכוחות ארצו. כשפרוסיה מותקפת מכל צדדיה על ידי צרפת, אוסטריה, רוסיה, שוודיה וסקסוניה, פרידריך ניצל את עמדתו המרכזית שאפשרה לו להניע כוחות צבאיים לאורך קווים פנימיים ולהעביר מאמצים מחזית אחת לאחרת לפי ההתפתחויות המקומיות. לא היה ביכולתו להשיג הכרעה, אולם הוא הצליח לדחוק את התבוסה עד שהושג פתרון דיפלומטי. "ניצחונו" של פרידריך הביא לעליית קרנה של אסטרטגיה גאומטרית, ששמה דגש על קווי התקדמות ותמרון, טופוגרפיה ונקודות שולטות.

ג'ינגיס חאן והאימפריה המונגולית

האימפריה המונגולית בהנהגתו של ג'ינגיס חאן מספקת דוגמה נגדית מאלפת לעומת ההתפתחויות האירופאיות באמנות האסטרטגית. הצלחותיו של ג'ינגיס חאן ושל יורשיו התבססו על תמרון והפחדה. למעשה, הנקודה אליה כיוון ג'ינגיס את התקפותיו האסטרטגיות הייתה לא יותר מאשר הדימוי הפסיכולוגי של כוחותיו בתודעתה של אוכלוסיית היריב. על ידי יישום שיטתי וקפדני של אסטרטגיה זו, כלומר אופרטיבה מגובה בלוחמה פסיכולוגית, הצליחו ג'ינגיס וצאצאיו לכבוש שטחים נרחבים ביותר באירואסיה.

אבני הבניין של הצבא והאסטרטגיה של ג'ינגיס היו הקשתים ועדרים עצומים של סוסים מונגוליים. ביחס של חמישה סוסים לכל לוחם, היה הצבא המונגולי נייד ביותר (עדרי הסוסים סיפקו גם את הבסיס הלוגיסטי לאספקת מזון, בעוד שאת כל המצרכים האחרים הדרושים לחייל במסעו בזזו המונגולים מסביבתם). בהשוואה לצבא המונגולי, כל הצבאות האחרים היו כבדים - וכתוצאה מכך בעלי כושר-ניידות נחות בהרבה. באמצעות ריכוז מאמץ, תמרון, הפתעת האויב והתקפה בלתי-פוסקת, הובאו צבאותיהם של סין, פרס, ארצות ערב וארצות אירופה תחת לחץ עד שבירתם, ואז נרדפו עד שהושמדו כליל. כשנדרש הצבא המונגולי לכבוש עיר מבוצרת, נדרשה מהאסטרטגיה הנ"ל הכרעה מהירה. כאן יצא לעזרתם של המונגולים שמם כלוחמים נוראים ואכזרים: טרבושה או סוג אחר של נשק בליסטרה הובא כדי להטיל פגרי חיות וגוויות לתוך העיר הנצורה, במטרה להפיץ מחלות ומוות בקרב התושבים. תושבי ערים שלמות נטבחו כשהחאן רצה להטיל מורא על ערים אחרות. מכאן שהמונגולים יישמו באופן אסטרטגי את מה שאנו מכנים היום בשם לוחמה פסיכולוגית, אם ניתן לכלול טרור ברוטלי וטבח במונח זה, והצלחותיהם הביאו לשליטה שלא נראתה כמוה בכל ארצות אירואסיה כמעט, במשך המאות ה-13 וה-14.

במלחמות הנפוליאוניות (1792-1815)

המהפכה הצרפתית (1789) והמלחמות הנפוליאוניות שהחלו בעקבותיה (1792-1815) גרמו למהפכה באסטרטגיה הצבאית. ההשפעה של התקופה ההיא ניתנת הייתה להבחנה גם במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865) ובשלביה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). הופעתו של נשק קל אמין, זול וקל לייצור, וכן התפתחותם של צבאות האזרחים והגיוס ההמוני הביאו לגידול מהיר בגודלם של הצבאות, והעוצבות גדלו בהתאמה: בתחילה התהווה הצורך לחלק את הצבא לדיוויזיות, ומאוחר יותר לקורפוסים. במקביל התהוותה הארטילריה הדביזיונית: קלת-משקל, ניידת, ועם טווח ועוצמת-אש משופרים. מערכי חיילים חמושים ברמחים והמוסקטרים היורים מטחים מאסיביים התחלפו בחיל רגלים קל הנלחם בקו-מגע.

נפוליאון ניצל את ההתפתחויות הנ"ל כדי ליישם אסטרטגיה של השמדה ברוטלית ביעילותה, שהתעלמה כמעט לחלוטין מהדרישות ה"מתמטיות" הדקדקניות של האסטרטגיה הגאומטרית. הוא חתר בהתמדה להשגת הכרעה בקרב כשמטרתו יחידה - להשמיד לחלוטין את כוחות האויב העומד מול כוחותיו. בשבתו כשליט יחיד לצד היותו המצביא העליון של צבאו, הוא הקדיש את מחשבתו הן לאסטרטגיה-רבתי והן לאסטרטגיה האופרטיבית, ורתם את כל המאמצים, גם פוליטיים וכלכליים, באופן הדוק ומתואם לצורך השגת מטרותיו הצבאיות המשרתות את יעדיו המדיניים. בסופו של דבר הוא הובס כאשר אויביו אימצו את האסטרטגיות שהוא הביא לידי שלמות.

ההצלחות האסטרטגיות של נפוליאון יצרו תחום חדש של מחקר של אמנות המלחמה. שניים מהתלמידים החשובים ביותר של תורותיו היו קארל פון קלאוזביץ, איש צבא פרוסי עם רקע בפילוסופיה, ואנטואן-אנרי ז'ומיני, אחד מהקצינים במטהו של נפוליאון. עבודתו של קלאוזביץ על המלחמה מהווה עד היום בסיס ו"תורה" של האסטרטגיה הצבאית, ועוסק בהנהגה פוליטית לצד זו הצבאית. התזה המרכזית שלו מתומצתת במשפט המוכר ביותר של קלאוזביץ גם מחוץ לתחומי המחקר הצבאי:

המלחמה איננה אך ורק פעולה פוליטית, אלא אמצעי פוליטי אמיתי, המשכה של המדיניות המבוצעת בדרכים אחרות

קלאוזביץ זנח את האסטרטגיה הגאומטרית ששלטה באמנות המלחמה האירופאית מאז המצאת כלי הירי וכמעט עד לימיו, ואימץ את הרעיון הנפוליאוני של הניצחון, לפיו יש לחתור למגע עם האויב ולהשמדתו המוחלטת בכל מחיר. עם זאת, הוא הכיר בכך שמלחמה מוגבלת עשויה להשפיע על המדיניות באמצעות "אסטרטגיה של התשה".

בניגוד לקלאוזביץ, ז'ומיני עסק בעיקר באסטרטגיה אופרטיבית, תכנון ומודיעין, ניהול קרב ו"צבאיות" לעומת "מדינאות". הוא הציע שניצחון יושג על ידי כיבוש ותפיסת שטחו של האויב במקום השמדת כוחותיו. מכאן ששיקולים גאומטריים תפסו מקום של כבוד בתאוריה שלו של האסטרטגיה. שני העקרונות הבסיסיים של האסטרטגיה לפי ז'ומיני הם ריכוז הכוח (המאמץ) נגד חלק של כוח היריב בכל פעם, ותקיפה של המטרות הרגישות ביותר שלו קודם לכל.

לעומת האסטרטגיה התקיפה של נפוליאון, ניתן לזהות בתקופה זו גם התפתחות של לוחמת התעלות, עם התהוותם של קווי טורס וודראס (Torres Vedras) במהלך מלחמת ספרד (1808-1814). כאשר הצבאות הצרפתיים, שהסתמכו על המשאבים של השטחים שכבשו במהלך התקדמותם, פגשו בקו ביצורים שלא יכלו לאגף, הם נעצרו במקומם ונאלצו לסגת לאחר תקופה מסוימת, כשכילו את המשאבים בשטחים שלפני הקו.

מלחמת ספרד שנוהלה על ידי בריטניה, ספרד ופורטוגל נגד צרפת הציגה לאירופה ולעולם המערבי סוג נוסף של לחימה שלא היה כה מפותח בעבר, והוא לוחמת הגרילה, שהפכה לגורם משמעותי במאה ה-20. הבריטים סייעו ללוחמים הפורטוגלים שנלחמו בצרפתים בחצי האי האיברי, באספקה ובעידוד, באופן שאילץ את הצבא הצרפתי להשקיע את מרב מאמציו באבטחת קווי-התקשורת העורפיים שלו. אסטרטגיה זו של הבריטים הייתה יעילה ביותר, במונחי עלות-תועלת, שהעלות לחמש ולתספק מורדים פורטוגזיים היא נמוכה בהרבה יחסית לצבא הבריטי, בעימות מול מספר נתון של חיילים צרפתים. לכן הבריטים יכלו להחזיק צבא קטן יותר המצויד באופן טוב יותר ושאספקתו סדירה, כך שהחיילים הבריטיים לא נאלצו לחיות ממשאבי השטח ולבזוז מהתושבים המקומיים. בשל כך יחסיהם עם התושבים היו טובים יחסית, ובסופו של דבר הם יכלו להשקיע פחות גם באבטחת מחנותיהם וקווי-התקשורת והאספקה שלהם אל העורף.

בעת החדשה (המאה ה-19)

במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865)

האבולוציה של האסטרטגיה הצבאית המשיכה במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865), בעיקר הודות לגנרלים כמו רוברט אדוארד לי (Lee), יוליסס סימפסון גרנט (Grant) וויליאם שרמן (Sherman), שהושפעו כולם מעלילות קרבותיו של נפוליאון. עם זאת, תוצאותיה של הדבקות בעקרונות המלחמה הנפוליאוניים אל מול פניהן של ההתפתחויות הטכנולוגיות - כמו פיתוחו של רובה החי"ר לטווח ארוך - היו לרוב הרות-אסון. היקפי הזמן והמרחב בהם נערכה המלחמה השתנו גם כן: מסילות ברזל אפשרו תנועה מהירה של גייסות אדירים לאורכם של הקווים הפנימיים, אף על פי שהתמרון והקרבות עדיין נתחמו במסדרונים צרים ופגיעים. מנוע הקיטור והספינות הממוגנות בשריון הברזל שינו גם את אופן התובלה והלחימה בימים.

בתקופה ההיא עדיין לא נבצר מקומה של אסטרטגיית התמרון בניצחונות, כפי שהודגם במסעו של שרמן אל החוף ב-1864, אולם מקום זה היה מותנה ב"נכונותו" של האויב שלא להתבצר. לקראת סוף המלחמה, בעיקר במהלך קרבות ההגנה על מטרות סטטיות כמו קרב קולד הארבור (Cold Harbor) או קרב ויקסבורג (Vicksburg), ממדיהן של החפירות בשני הצדדים הגיעו עד סדרי-גודל של מלחמת העולם הראשונה. בקרב גטיסבורג הגנרל רוברט לי מצבא הדרום התעקש בניגוד לשכל הישר להתקיף את צבא הצפון שהיה מבוצר היטב על רכס שוב ושוב, ובכך חתם את גורל המערכה להפסד צורב, וכנקודת מפנה במלחמה כולה.

בניין הכוח בפרוסיה וגרמניה (1870-1914)

לקחיה של מלחמת האזרחים בארצות הברית לא נלמדו עדיין במהלך המלחמות האוסטרו-פרוסית והפרנקו-פרוסית, אז לתמרון עדיין היה מקום בניצחון.

בתקופה המוליכה לקראת מלחמת העולם, שניים מהאסטרטגים המשפיעים ביותר היו גנרלים פרוסים, והם הלמוט קרל ברנרד פון מולטקה (Moltke) ואלפרד פון שליפן (Schlieffen). תחת פיקודו של מולטקה השיג הצבא הפרוסי את הניצחון במלחמות האוסטרו-פרוסית (1866) והפרנקו-פרוסית (1870-1871), כאשר לשנייה מתייחסים לרוב כדוגמה קלאסית של הגותה ויישומה של אסטרטגיה צבאית. בנוסף לניצול מסילות ברזל ודרכים סלולות לצורך התמרון, מולטקה רתם גם את שירותי הטלגרפיה לצורך שליטה בכוחות צבא גדולים. הוא הכיר בצורך הגובר להאציל סמכויות פיקוד למפקדים הכפופים לו, ועל-כן העדיף לרוב להוציא "הנחיות" במקום להוריד פקודות. עם זאת, מולטקה זכור יותר בתור אסטרטג מאשר מצביא, בשל אמונתו בצורך בגמישות במהלך תכנון נוהל הקרב וכן בשל טענתו כי שום תוכנית, אף לא זו המתוכננת היטב, לא מובטח לה כי תשרוד את מפגשה הראשון עם כוחות האויב.

פילדמרשל שליפן ירש את מקומו של מולטקה במטכ"ל הגרמני ב-1891, והוביל את התכנון הגרמני לקראת מלחמת העולם. הוא היה חסיד של "אסטרטגיית ההשמדה", אולם תוכניותיו נאלצו להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות מול יריבים בעלי עליונות כמותית. האסטרטגיה שהוא ניסח תוך-כך ידועה בשם "תוכנית שליפן", וביסודה מצוי עיקרון ריכוז המאמץ: הגנה במזרח (מול רוסיה) תוך ריכוז הכוחות במערב (מול צרפת), במטרה להשיג ניצחון מהיר ומכריע שיאפשר לרכז שוב את הכוחות, והפעם בתקיפה במזרח. בהשראת הצלחתו של חניבעל מול לגיונות רומא בקרב קאנאי (Cannae), שליפן תכנן קרב אחד אדיר של הקפה תוך השמדה מוחלטת של צבאות יריביו.

אסטרטג גרמני בולט אחר של התקופה היה הנס דלבריק, שהרחיב את הרעיון של קלאוזביץ בדבר לחימה מוגבלת לכדי תאוריה על "אסטרטגיה של התשה". התאוריה שלו התריסה כנגד המחשבה הצבאית של זמנו, שהעדיפה באופן מובהק את הניצחון המכריע בקרב, ואכן מלחמת העולם תדגים תוך זמן קצר את מגרעותיה של אותה "אסטרטגיית השמדה" פזיזה.

בזמן שהתיעוש הביא להתקדמות בטכנולוגיה הימית, אסטרטג אמריקאי יחיד - אלפרד תייר מהן - עדכן את התחום של האסטרטגיה הימית. הוא הושפע מעקרונותיו של ז'ומיני בנוגע לאסטרטגיה, ועל כן חזה שבעקבות עליית קרנה הצפויה של האסטרטגיה הכלכלית לצד האסטרטגיה הצבאית במלחמות הבאות, השליטה בימים היא שתביא את הכוח לשלוט בסחר ובמשאבים הדרושים כדי לנהל מלחמה. מהאן דחף ליצירת "צי גדול" וגרס שההגנה תבוא משליטה במבואות הימיים ולא על ידי ביצור החופים. התאוריות שלו הביאו למעשה לפתיחתו של מרוץ החימוש הימי בתחילתה של המאה ה-20, עד תחילת מלחמת העולם.

במלחמת העולם הראשונה (1914-1918)

עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), האסטרטגיה נשלטה בעיקר על ידי המחשבה ההתקפית שאפיינה את העימותים מאז 1870, ושהתבססה על מסעותיו של נפוליאון בתחילת המאה ה-19. כל זאת, למרות הלקחים שניתן היה ללמוד ממלחמת הבורים השנייה (1899-1902) ומלחמת רוסיה-יפן (1904-1905), בהן הפגין המקלע את יכולותיו ההגנתיות. כבר בסוף 1914 הגיעה החזית המערבית לנקודת קיפאון, והיכולת לתמרן ברמה האסטרטגית אבדה לחלוטין, משני צידי הקו. התוצאה הייתה מלחמת התשה: הגרמנים מול הצרפתים בקרב ורדן (1916, Verdun), והבריטים ומדינות ההסכמה מול הגרמנים בקרב על הסום (1916, Somme) ובקרב פשנדל (1917, Passchendaele) נקטו לראשונה בקרבות גדולים שמטרתם אינה אלא לשחוק את כוחות האויב. קרבות התשה, מטבעם, צורכים זמן רב, ולכן משכם של הקרבות במלחמת העולם נמתחו לעיתים קרובות עד-כדי שבועות ואף חודשים. הבעיה בלחימה נגד אסטרטגיה של התשה היא השימוש של המגנים בהגנה לעומק מבוצרת, שדורשת ככלל יחס של בערך 10 תוקפים לכל מגן, רק לשם קיומו של סיכוי קלוש לניצחון. היכולת של המגן לנוע לאורכם של קווים פנימיים מנעה לרוב את יכולתו של התוקף לרכז מאמץ ולחדור דרך קווי ההגנה.

בחזיתות האחרות עדיין היה מקום לתמרון ברמה האסטרטגית: הגרמנים ביצעו קרב השמדה לדוגמה מול הרוסים בקרב טננברג (1914, Tannenberg), והבריטים בשיתוף הצרפתים ביצעו את המתקפה נגד האימפריה העות'מאנית בגליפולי (1915-1916, Gallipoli), תוך שילוב עוצמת-אש מהים ולוחמה אמפיבית, במאמץ לסייע לרוסים לסלק את העות'מאנים מהמערכה. בארץ ישראל נשלטה המערכה בעיקר על ידי פרשים, והבריטים השיגו הבקעה מול העות'מאנים בעזה (1917) ובמגידו (1918). הקולונל תומאס אדוארד לורנס (Lawrence, ידוע יותר בכינויו "לורנס איש ערב") וקצינים בריטים אחרים הובילו לוחמים ערבים בלתי-סדירים בלוחמת גרילה מול העות'מאנים, תוך שימוש בטקטיקות ואסטרטגיה שפותחו במלחמות הבורים.

במלחמת העולם הראשונה השתתפו צבאות במספרים שכמותם לא נראו עדיין. הבריטים, שהסתמכו תמיד על צי חזק ומבוסס שלצידו צבא סדיר קטן, חוו התרחבות מהירה שהיוותה אתגר מתמיד להתמודדות בידי הגנרלים וקציני-המטה, שמעולם לא התנסו בתכנון אסטרטגי עבור כוחות אדירים שכאלה. התפתחויות טכנולוגיות נוספות היו בעלות השפעה על האסטרטגיה גם כן, ובהן ניתן למנות את הסיור האווירי, טכניקות ארטילריה חדשות, גזים רעילים, המיכון והטנק, הטלפוניה והטלגרף האלחוטי.

כמו כן, ובאופן בולט ביחס למלחמות קודמות, האסטרטגיה הצבאית של מלחמת העולם הראשונה הונחתה על ידי האסטרטגיה רבתי של קואליציית האומות: מדינות ההסכמה מצד אחד, מול מעצמות המרכז מהצד השני. החברה והמשאבים כולם גויסו לצורך המאמץ המלחמתי הכולל. התקיפות האסטרטגיות כוונו במידה רבה אל כלכלת האויב, כפי שעשתה בריטניה כשהפעילה את המצור הימי, וגרמניה שהפעילה לוחמת צוללות נגד ספינות מסחר. גם אחדות הפיקוד הציגה בעיה משלה, כשמדינות שונות החלו בביצוען של תקיפות ומגננות מתואמות. בסופו של דבר קיבלו על עצמן מדינות ההסכמה את הנהגתו של פילדמרשל פרדיננד פוש (Foch) הצרפתי, ומעצמות המרכז הונהגו לרוב על ידי הגרמנים.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה רק כשיכולת החיילים הגרמנים להילחם הגיעה לשפל שחייב את ממשלתם לבקש את תנאי השלום. הצבא הגרמני המותש הובס בקרב אמיין (אוגוסט 1918, Amiens), וקריסת המשק והכלכלה הגרמנית בהמשך הבטיחה את ניצחונן של מדינות ההסכמה. היה זה רק עניין של זמן עד שהטנק יחזיר לאסטרטגיה את יסוד התמרון שאבד לה.

בין שתי מלחמות העולם (1918-1939)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

במלחמת העולם השנייה (1939-1945)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

במלחמה הקרה (1947-1991)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

בעולם שלאחר המלחמה הקרה (1991 עד ימינו)

בעולם שלאחר המלחמה הקרה, האסטרטגיה הצבאית עובדת על פי עקרונות דומים לאלו שנראו בעבר, אך בהיקפים גדולים הרבה יותר, ובשינויים נוספים, כמו תקיפה אווירית מסיבית או תקיפת טילי קרקע-קרקע ושיוט, כהכנה לקראת פלישה רגלית היכולה לבא מן הים או מן היבשה, כשצניחה קרבית נראתה לאחרונה, לפחות בצה"ל, ב-1956 במבצע קדש. כיום ניתן להבחין בשתי אסטרטגיות עיקריות של צבא: האחת היא הגנתית, ומיועדת לשמור על ובתוך גבולות המדינה בה הוא מוצב, ומוכוונת בעיקר כנגד טרור, כשבחלק ממדינות העולם, דוגמת ארצות הברית עושה זאת זרוע בטחונית אחרת, ה-FBI ועוד, ואסטרטגיה נוספת היא האסטרטגיה ההתקפית, המבוססת על הפצצות במגוון גדול של חימוש מונחה מדויק כנגד מטרות איכות של היריב, איסוף מודיעין גלוי ומוסווה, ושליטה בשטח אם על ידי הימצאות בו ואם על ידי שליטה מרחוק.

ראו גם

• טקטיקה
• דוקטרינה צבאית
• עקרונות המלחמה
• רשימת מצביאים ואסטרטגים: סון דזה, קארל פון קלאוזביץ, בזיל ה. לידל-הארט
• תוכניות אסטרטגיות ידועות: תוכנית שליפן, בליצקריג, הלם ומורא (Shock and Awe), אסטרטגיית פביאן
• מונחים אסטרטגיים: הפצצה אסטרטגית, עומק אסטרטגי, לוחמה א-סימטרית, אסטרטגיה רבתי, מכפיל כוח

לקריאה נוספת

• יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור
• אדוארד לוטוואק, אסטרטגיה של מלחמה ושלום, משהב"ט
• יהודה ואלך, תורות צבאיות: התפתחותן במאות ה-19 וה-20, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 1977
• עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, משהב"ט
• עזר גת, התפתחות המחשבה הצבאית במאה ה-20, משהב"ט
• רוג'ר אשלי לאונרד, על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ, משהב"ט
• חנן טל, אסטרטגיה: מהות, יעדים, אמצעים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1995
• אלישיב שמשי, בכוח התחבולה, משהב"ט
• תומאס שֶלינג, חימוש והשפעה, בהוצאת אוניברסיטת ייל, 1966 (תורגם לעברית על ידי אל"ם [מיל'] ברוך קורות)

קישורים חיצוניים

• לוטננט-ג'נרל פיטר אינג', ‏התפתחויות בקרב היבשה, מערכות 340 1995
• א. גויאדניני, ‏כיצד מנצחים במלחמה?, מערכות גיליון מחנות נובמבר 1939
• ארתור ארדהרט, ‏הנסיון הישן ואמצעי הקרב החדשים ב"מלחמה הקטנה", מערכות גיליון 1, אפריל 1940
• יעקב בנג'ו, ‏האם צריך לחדש את עקרונות המלחמה, מערכות 402, אוגוסט 2005
• ישכה שדמי, ‏לאיזון בפיתוח מחשבתינו הצבאית, מערכות 101, יוני 1956
• י' הרכבי, ‏קשיים ומכשולים באסטרטגיה, מערכות 268, אפריל 1979