אפיפיור
ערך זה עוסק במנהיג הכנסייה. אם התכוונתם לרשימת האפיפיורים, ראו  סמל האפיפיור. הסמל מציג את הכתר האפיפיורי שחובשים האפיפיורים כעין כתר מלכות, ושני מפתחות המסמלים את מפתחות גן העדן, שניתן, על-פי האמונה הנוצרית, לפטרוס, שנחשב לאפיפיור הראשון | |
.jpg) האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס | |
| איוש ראשון | פטרוס |
|---|---|
האַפִּיפְיוֹר הוא מנהיגה של הכנסייה הרומית-קתולית וראש מדינת קריית הוותיקן שברומא.
מוסד האפיפיורות קיים מעל ל-1,900 שנים וגם כיום לאפיפיור יש כוח פוליטי לא מבוטל והוא סוחף אחריו יותר ממיליארד מאמינים, ושולט על מדינה קטנה מאד אך עשירה חומרית ותרבותית.
אחד מתאריו של האפיפיור הוא הבישוף של רומא (לטינית: Episcopus Romanus; למרות שבפועל ממלא את התפקיד אחד מעוזריו) וככזה הוא מכונה גם פונטיפקס עליון, תואר המבוסס על תוארו של הכהן העליון של הדת הרומית, הפונטיפקס מקסימוס.
האפיפיור הנוכחי הוא פרנציסקוס, ה-266 במספר, שנבחר לכהונתו ב-13 במרץ 2013.
אטימולוגיה
תוארו של האפיפיור ברוב השפות נגזר מהמילה Πάπας (פפס) ביוונית, או papa בלטינית שפירושה "אבא". באנגלית: Pope, בגרמנית: Papst, בצרפתית: Pape, בספרדית ובאיטלקית: Papa, בערבית: البابا.
התואר "אפיפיור" בעברית – מקורו בספרות העברית של ימי הביניים. המונח שאול מן המשנה והתלמוד, בהן מופיעות תצורות הלשון:
- "אַפִּיפְיָרוֹת",[1] שפירושה: קליעת נצרים מעצים או קנים הארוגים בשתי וערב, שבהקשר לאפיפיור משמשת ככל הנראה כמטפורה לצלב, המכונה בלשון נקיה: "שתי וערב".
- "אֲפִיפוֹרִין",[2] שפירושה: כיסא, העשויה לשמש כמטפורה לכינוי האפיפיורי "הכס ה"קדוש"".
- "פִּיפְיוּרָא",[3] ובלשונו של רש"י[4] "אַפִּיפְיוּרָא", המשמשת כתואר שררה, היא התצורה הקרובה מכולן לתפקיד האפיפיור. מילה זו המופיעה במקור בארמית, הושאלה ככל הנראה מיוונית או רומית.[5]
לפי מילון אבן-שושן, השימוש העברי בימי הביניים בתואר אפיפיור לראש הכנסייה הקתולית, נבע מהדמיון בצליל ובמשמעות בין המילה התלמודית לבין אחד מתאריו ביוונית: papas ieros (האב ה"קדוש").
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של מוסד האפיפיורות
על פי האמונה הנוצרית, אותו האיש מינה את פטרוס לעמוד בראש הכנסייה הנוצרית ולנהל אותה. כלומר, להיות האפיפיור הראשון, יורשיו נחשבים לאפיפיורים הראשונים.
באותה תקופה, בה לא היה מנהיג יחיד לנצרות, היו מספר אנשים שנשאו במקביל בתואר האפיפיור. לפיכך, עליונותו של בישוף רומא על בישופים או אנשי דת אחרים במאות הראשונות שנויה במחלוקת בין היסטוריונים של הכנסייה. קיימות מספר עדויות לכך שבישוף רומא קיבל עליונות על פני בישופים אחרים: האפיפיור ויקטור הראשון (שכיהן בסוף המאה ה-2, בין 189 ו-199) הצליח לכפות דעתו על העולם הנוצרי כשהכריז על דחיית ה"קוארטודצימניזם".
במהלך השנים התפשטה הנצרות וקנתה לעצמה אחיזה במדינות נוספות. אולם רומא, שהייתה בירת האימפריה הרומית, נשארה העיר החשובה לנצרות ומנהיגי הנצרות (האפיפיורים) ברומא נחשבו כמנהיגי הנצרות כולה. כבר במאה הרביעית הקים הקיסר קונסטנטינוס (הקיסר הראשון שקיבל עליו את הנצרות) כנסייה במקום בו האמינו שקבור פטרוס, מאז, ראשי הכנסייה ברומא נחשבו לראשי הכנסייה הקתולית, ורוב כנסיות העולם ראו בבישופים (שנקראו אפיפיורים) של רומא את מנהיגיהם. אולם המאבק על ההגמוניה נמשך, חלק מהמאבק של הזרם האריאני כנגד השילוש ה"קדוש" היה שלילה מוחלטת של מוסד האפיפיורות. באותה תקופה כפרו גם הבישופויות של ארץ ישראל (בהנהגת בישופות ירושלים) והסביבה (אלכסנדריה וכל הערים בסוריה וטורקיה) וכן בישופויות שהיו קשורות תרבותית לאזור (בישופות קרתגו) בכך שלרומא יש חשיבות גבוהה מאשר לערש הנצרות בירושלים, נצרת ובית לחם. לכן לא קיבלו עליהן את מרות רומא מבחינה דתית.
מאז הועתקה בירת האימפריה הרומית לקונסטנטינופול, הייתה נתונה רומא לחסדיהם של שבטים ברברים. האפיפיורים לא הצליחו למנוע את כניסתם, אך רבים מהם המירו את דת השבטים לנצרות. הבולט מכולם היה האפיפיור ליאו הגדול (כיהן בין 461–440).
רק אחרי פילוג מזרח-מערב בכנסייה, גרגוריוס השביעי הכריז רשמית כי התואר "אפיפיור" יהיה שמור בלעדית עבור הבישוף של רומא.
מעמדם של האפיפיורים נחלש עקב התרחקות ביזנטיון מהנצרות הרומית המקורית, אך עם כיבוש מרבית אירופה בידי הפרנקים במאה השמינית וקבלת הנצרות על ידיהם, עלה מעמד האפיפיורות והשפעתה. הפרנקים ראו באפיפיור את מנהיגם הרוחני ואף העניקו לאפיפיורים קרקעות בשליטה ישירה. הדבר סיבך את האפיפיורים בתחרויות פוליטיות ואף הרס פעם אחת את מדינת האפיפיור בעקבות מאבק מזוין. עם זאת, השליטה על אדמות אלו חיזקה את הצד החילוני של האפיפיורות, והביאה למוסדות שלטון הן באחוזות והן במדינת האפיפיור גופא.
במאה ה-11 התנתקו הנוצרים המזרחיים מהכנסייה הקתולית והקימו להם כנסייה נפרדת. מאז החל שוב להתחזק מעמד האפיפיורים. הם נקראו לפשר בין מדינות ובסכסוכים בינלאומיים ונחשבו לסמכות עליונה, הם נקראו לפתוח אוניברסיטאות ומוסדות מדינה ולברך ערים וקהילות.
במאות ה-11 וה-12 עודדו האפיפיורים את היציאה למסעות הצלב כדי להציל את כנסיית הקבר והמקומות ה"קדושים" למוסלמים. ב-1309 העתיק האפיפיור קלמנס החמישי את מושבו לעיר אביניון שבפרובאנס ורק בשנת 1378 חזרו האפיפיורים לרומא.
פיצול חמור במוסד האפיפיורות התרחש כאשר למשרה נבחר אורבנוס השישי בשנת 1378. התנהגותו גרמה למספר מדינות קתוליות להציב כמתחרה ("אנטי-אפיפיור") את האנטי-אפיפיור קלמנס השביעי. מאז ועד 1417 הוצגו טוענים נוספים לכתר עד שלבסוף הוחלט על מרטינוס החמישי. הקרע היה פוליטי ולא דתי ולכן מעמד הכנסייה הקתולית נפגע עקב כך.
במאה ה-16, שורה של מנהיגים חזקים הגבירו את כוחה של הכנסייה והאפיפיורות, אך משבר נוסף לא אחר לבוא: בעוד מדינות אירופה נקרעות במלחמות, ניצב מול האפיפיור פאולוס השלישי מרד גרמני בראשות הרפורמטור מרטין לותר. הדבר החל את תנועת הרפורמציה שמנהיגיה דרשו שינויים בכנסייה הקתולית והקימו להם כנסיות משלהם, כגון הכנסייה הלותרנית והכנסייה הקלוויניסטית. אך האפיפיור פאולוס השלישי יצא מחוזק מהמשבר, ובוועידת טרנטו ערך מספר רפורמות, אך גינה את הכופרים והחלטות הוועידה הביאו לפרץ אמונה מחודש.
אף שכוח השפעתה הדתית של האפיפיורות גבר, הלך כוחה המדיני וקטן, ולאחר שנפוליאון כבש את איטליה הושמו פיוס השישי והשביעי במאסר בצרפת. עם עלותו של האפיפיור פיוס התשיעי ניעורו תקוות לליברליזציה בכנסייה. ואולם, פיוס, שאכן החל את דרכו כאפיפיור ליברלי, התאכזב מדרך זו ונעשה למוביל הקו השמרני. קו זה בא לידי ביטוי בשנת 1864 באנציקליקה המכונה "קוואנטה קורה" הקובעת פסלותן של אידאולוגיות מודרניות וקורא למאמיני הכנסייה להתגונן מפניהן. ידוע במיוחד "סילבוס הטעויות", שהופיע כנספח לקוואנטה קורה, ובו מנויות הדוקטרינות הפסולות מבחינת הכנסייה. ביטוי נוסף לקו השמרני והתקיף של פיוס בא לידי ביטוי בוועידת הוותיקן הראשונה, שזומנה ב-1869, כונסה ב-1870 וארכה כמה שנים. בוועידה זו אימצה הכנסייה את הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.
מאבקם המדיני של האפיפיורים הסתיים ב-1929, לאחר שפיוס האחד עשר חתם על הסכם עם ממשלת איטליה בראשותו של בניטו מוסוליני שהכירה בוותיקן כמדינה ובראשה האפיפיור. ההתנהלות של האפיפיור פיוס השנים עשר, האפיפיור בעת השואה, שנויה במחלוקת, בשל טענות ששתק למול זוועת המלחמה בגלל חששו מתגובת גרמניה הנאצית כלפי הכנסייה.
האפיפיור יוחנן פאולוס השני, היה האפיפיור הראשון מאז המאה ה-16 שאינו איטלקי: מוצאו מפולין ושמו עד למינויו לאפיפיור היה קרול וויטילה. הוא היה שמרני מאד בנוגע לאמונה (למשל בענייני משפחה וילודה), אך עשה מספר צעדים היסטוריים. הראשון בהם הוא חיזוק ההכרה בכך שהיהודים לא אשמים במותו של אותו האיש, תהליך שאותו התחיל יוחנן העשרים ושלושה שהיה פרו־יהודי. השני הוא המספר הגבוה להדהים של "קדושים" שהוכרזו בתקופתו, צעד שמטרתו לחזק את האמונה בדת ברחבי העולם הנוצרי.
מחליפו, בנדיקטוס השישה עשר, שגם הוא לא היה איטלקי אלא גרמני, היה לאפיפיור הראשון מאז המאה ה-15 שהתפטר מתפקידו.
לאחר התפטרותו, ב-13 במרץ 2013, נבחר האפיפיור פרנציסקוס, שמכהן כאפיפיור ה-266.
ראו גם
לקריאה נוספת
- McCabe, Joseph (1939). A History of the Popes. London. Watts & Co.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אפיפיור |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אפיפיור |
הערות שוליים
