ארבע מיתות בית דין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־08:14, 20 בדצמבר 2020 מאת מוטיאל (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "שריפה" ב־"שרפה")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ארבע מיתות בית דין הן שיטות ההוצאה להורג שבאמצעותן, על פי ההלכה, מתבצע עונש מוות, כחלק ממערכת דיני הנפשות במסגרת הענישה בהלכה.

על פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, כך שמאז סוף ימי בית שני ענישה זו אינה מתקיימת.

גזר דין מוות והוצאה להורג יכול להיגזר רק על ידי "סנהדרין קטנה", בתי דין של 23 דיינים שישבו במקומות שונים בארץ, למעט מספר עבירות מצומצם שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.

ארבע המיתות

חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג, שכל אחת מהן גורמת לנידון סבל במידה שונה. שיטת ההוצאה להורג נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. קיימות ארבע שיטות לפי דרגת חומרתן, וחז"ל סידרו אותן מן הכבד אל הקל: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לשיטתו של רבי שמעון סדר החומרה היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג[1].

על פי המקרא, נראה שמטרת העונשים היא תיקון החברה על ידי הוצאת עושי רע מתוכה והרתעת השאר. למשל, בדינו של בן סורר ומורה: ”וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.” (דברים, כ"א, כ"א). על פי דברי חז"ל מיתת בית דין מכפרת לאדם על חטאיו אם התוודה, והוא בן עולם הבא[2].

גישת חז"ל כלפי הריגת הנידון הוא כאל רע הכרחי, והיחס לנהרג מבוטא בדברי רבי מאיר:

בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון[3] אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחמר על דמם של צדיקים.

פרטי הביצוע

פרטי הביצוע של ארבע המיתות מבוארים במסכת סנהדרין בפרקים ו–ז; להלן תובא תמצית הדברים:

לפני ההוצאה להורג היו מוליכים את הנידון למקום ההריגה, וכרוז היה עובר לפניו ומודיע את חטאו ואת עונשו ושואל אם יש מישהו שיכול ללמד עליו זכות. אם נמצא אדם כזה היו מחזירים אותו לבית הדין ושומעים את טענותיו, ואף הנידון היה יכול לבקש ללמד זכות על עצמו, שמא דעתו התבלבלה עליו בשעת המשפט. במרחק של עשר אמות[4] ממקום הריגתו, הנידון היה צריך להתוודות על חטאו, ובמקרה של סקילה, במרחק של ארבע אמות היו מפשיטים אותו (אך אישה לא הייתה מופשטת[5]). על פי הרמב"ם[6] ההפשטה נועדה לזרז את מותו. לאחר מכן, היו מטשטשים את דעתו של הנידון בסם מרדים שמהול ביין[7].

מכאן משתנה הביצוע לפי סוגי המיתות השונות:

סקילה

היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה של כ-4 מטרים, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק ”יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו...”). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים (”...ויד כל העם באחרונה”), עד שהייתה נשמתו יוצאת.

שרפה

היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (כדי לפתוח את פיו אך לא כדי שימות מכך, ויש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חוט של עופרת[8]/ עופרת ובדיל[9] רותחת עד שהייתה מגיעה לקרביו.

הרג (סייף)

היו מתיזים את ראש הנידון בחרב.

חנק

היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.

העבירות שעליהן היו ממיתים

העבירות שעליהן יש מיתת בית דין נחשבות לעבירות חמורות. להלן פירוט החייבים מיתת בית דין:

כמו כן, עדים זוממים שזממו לחייב אדם בעונש מוות, ייהרגו אף הם באותה המיתה שזממו לחייב את הנאשם. כל זאת בתנאי שעוד לא נהרג, אך אם נהרג ורק אז התגלתה תרמיתם – אינם נהרגים[10].

דרכי הדיון בדיני נפשות

ארבע מיתות בית דין הן כלי הכפייה ההלכתיים החמורים ביותר המסורים לבית הדין יותר מן ההלקאה, הקנסות והנידוי. מהפסוק ”וְהִצִּילוּ הָעֵדָה”[11] למדו חז"ל שבדיני נפשות ישנה חובה מיוחדת להשתדל במציאת ראיות לזיכוי החשוד. אמנם מן הפסוק אין ראיה שהכוונה היא דווקא להצלה בדיני נפשות, אך הדבר נלמד מסברה, שכן בדיני ממונות הטיית המשפט לטובת צד אחד בהכרח תביא להפסד של הצד שני, והלשון הצלה אינה רלוונטית[12]. ההבדלים שבדרכי הדין נשנות בפרק ד ממסכת סנהדרין:

  • בית הדין – שלא כדיני ממונות, שדינם מסור לשלושה דיינים ואפילו אינם סמוכים[13], דיני נפשות נידונים בערכאה משפטית של 23 דיינים מומחים. דיני נפשות מיוחדים כזקן ממרא, נביא שקר, עיר הנידחת סמכות הפסיקה היא בידי הסנהדרין הגדולה שבירושלים. כהן גדול ומלך מבית דוד[14] נידונים תמיד בבית הדין הגדול, בין אם בדיני ממונות או דיני נפשות.
  • פתיחה לזכות – משהתקבלו דברי העדים לאחר שנבדקו בדרישה וחקירה, בדיני ממונות, בשלב הדיון בין החכמים אין קדימות לצד כלשהו. לעומת זאת, בדיני נפשות הדין הוא כי יש לפתוח בלימוד הזכות לפני הצגת הראיות המרשיעות.
  • הטית הדין – דיני ממונות מוכרעים על פי רוב קולות, כלשון הפסוק, ”אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”[15]. עם זאת, מזהירה התורה באותו הקשר: ”לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת”. את הסתירה הנדמית פותרים חז"ל בלימוד כי "לא תהיה הטייתך לטובה כהטייתך לרעה: הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שניים"[16]. דין זה נלמד לדיני נפשות. משכך, המלמדים חובה על הנידון צריכים להיות מרובים על המזכים בשני דיינים לפחות (רוב של 13 דיינים).
  • החזרת הדין – בדיני ממונות לאחר גמר הדין, כלומר אחרי שהכריעו החכמים את הדין אך ביצועו טרם נעשה[17], קיימת בידי בעלי הדין אפשרות של החזרת הדין: בקשה לשוב ולדון בסוגיה שהוכרעה בהצגת ראיות וטענות חדשות. החזרת הדין עשויה להביא לגמר דין הפוך. מכל מקום, בדיני נפשות החזרת הדין מתאפשרת רק לצורך לימוד זכות על הנידון, ואילו לימוד החובה עליו נדחה על הסף.
  • הגבלות לימוד חובה – לפני הסנהדרין, גדולה או קטנה, ישבו שלוש שורות של תלמידים מובחרים, שאם היו צריכים לסמוך היו סומכים מהם[18]. אם במהלך הדין רוצה אחד התלמידים להציג לימוד לזכות או לחובה שלא אמרו החכמים – הרשות בידו. אך בדיני נפשות זכות זו מוגבלת ללימוד זכות בלבד ולימוד החובה נשאר בידי החכמים בלבד. תלמיד שרצה לזכות, עולה ויושב בין החכמים, אך גם אם נדחו דבריו אין מורידים אותו ממקומו כל אותו היום.
  • אי-חזרה מלימוד זכות – בשלב הדיון, המעלה צד לזכות את הנידון אינו רשאי לשוב ולהציג צד לחובתו, לעומת דיני ממונות בהם יכולים הדיינים להביא ראיות לכאן ולכאן. רש"י[19] ביאר שתוקף ההגבלה הוא רק בשעת המשא ומתן, כדי לעודד את הדיין למצוא ראיות נוספות שיחזקו את דבריו, אך בשעת גמר הדין, כשנמנים המזכים והמחייבים, יכול הדיין לשוב בו מעמדתו ולחייב.
  • זמני הדיון – מהתורה נלמד כי חובה על השופטים להיות זמינים לדון בכל זמן, שנאמר ”וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת”[20]. לעומת זאת, את הפסוק ”וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו”[21]פירשו שזמן הדין צריך להיות ביום. חז"ל למדו שאין בכך סתירה, ואכן החכמים יושבים בדין כל היום, ובלילה לא דנים אך גומרים את הדין[22]. לעומת זאת, דיני נפשות אינם נגמרים בלילה, שכן אז אי אפשר לקיים בנהרג ”וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”[23], אלא ממתינים ליום המחרת. השהיית הדין בלילה נקראת "הלנת דין". בשלב הלנת הדין החכמים מתחלקים לזוגות ודנים זה עם ביניהם בדין הנידון. בזמן זה הם אסורים באכילה ושתייה, מדרשת הפסוק ”לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם”. בשל החיוב להלין את הדין אין דנים לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שאז תדחה ההריגה יותר מלילה אחד, מה שיביא ל"עינוי הדין" – הטלת הנידון בספק ובמצב מנטלי קשה עד ביצוע גמר הדין.
  • דיינים מיוחסים – מי שאינם מיוחסים (כממזר) ואינם משיאין לכהונה (ככהן חלל) אינם רשאים לדון דיני נפשות ואינם מתמנים לסנהדרין קטנה[24]. אך לגבי גר, שלהלכה אינו נחשב מיוחס, דעת רש"י היא כי הוא יכול לשבת בהרכב הדן גר כמותו[25]. דעת התוספות היא שאם שני הוריו נוכרים אינו רשאי לדון לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, אך אם אמו יהודיה ורק אביו גוי, רשאי לדון דיני ממונות[26].
  • התחלה מן הצד – בדיני נפשות סדר הדיון הוא שהחכמים הקטנים שוטחים דעותיהם לפני הגדולים. לו היה הסדר הפוך, היה חשש ל”וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב”[15] ודרשו חז"ל "לא תענה על רב"[27], והוא מופלא שבבית דין שאין לנטות מדבריו[28]. וכן, מצווה החכם בציווי ”לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ”[29], והוא חכם הגדול ממנו. הליך זה שונה מדיני טומאות וטהרות, בהם מתחילים מן הגדול[30].

בסדרי המשפט בדיני נפשות, לא היו מוציאים להריגה יותר מאדם אחד ביום[31]. אך במקרה של הוראת שעה, היו חורגים מדין זה[31].

לאחר ההריגה

תלייה

התורה מצווה לתלות את מי שמת מיתת בית דין, לאחר מותו:

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.

על תליית הנהרג להיעשות ביום, דין שנלמד בתלמוד מהפסוק ”וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ” (במדבר, כ"ה, ד'), לאחר שחטאו ישראל בעבודת בעל פעור. בדברי רב חסדא ההוקעה מתפרשת כתלייה, על פי הפסוק:”וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'” (שמואל ב', כ"א, ח')[32]. מכל מקום, הגופה הייתה נתלית סמוך לשקיעת החמה, והייתה נשארת תלויה רגעים אחדים בלבד[33]. זאת כיוון שהאדם עשוי ב"צלם אלקים", ובתלייה זו יש משום בזיון. וכדברי התורה:

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹקִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

לפי פרשנות חז"ל, תלייה מתקיימת רק בעובד עבודה זרה ובמקלל את השם (לדעת רבי אליעזר, כל המחויב סקילה – נתלה)[34].

אבלות

הרוגי בית דין לא היו נקברים בקברות אבותיהם, וקרובי משפחתם לא היו יושבים עליהם "שבעה", אם כי הם מותרים לנהוג במנהגי אנינות[35]. אך לאחר ריקבון הגופה, היו מלקטים את עצמותיהם וקוברים אותם בקברות אבותיהם. נחלקו האם לאחר ליקוט העצמות והקבורה שבים בני המשפחה ויושבים שבעה או שכיוון שנדחו – נדחו ואין מתאבלים עליהם[36]. וכן הסתפקו לגבי מי שהוצא להורג על ידי בית דין מכורח הוראת שעה אם מתאבלים עליו[37].

כלי ההריגה

מן הדין על הסיף, האבן, הסודר ששימשו להריגת החוטא להיקבר לאחר ביצוע גזר הדין[34]. וכן העץ ששימש לתלייה נקבר. ברש"י מפורש שדין זה נלמד מריבוי הפסוק ”כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ”. הרמב"ם[38] פירש שהוא כדי לא להשאיר לנידון זיכרון רע, שלא יאמרו "זה העץ שנתלה עליו פלוני". וקבורה זו היא בתחום ארבע אמותיו של קבר הנהרג, אך לא באותו הקבר[38].


סיפורי מיתות בתנ"ך

להלן מקרים של המתה במיתות דומות למיתות בית דין, באירועים שונים בתנ"ך:

  • המקושש שקושש עצים בשבת נסקל. ”וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה” (במדבר, ט"ו, ל"ו)
  • המקלל שקילל את ה' במדבר נסקל. ”וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן"” (ויקרא, כ"ד, כ"ג)
  • החוטאים בחטא העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי
  • עכן שמעל בחרם במלחמת יהושע בן נון נסקל, ובני משפחתו נשרפו ונסקלו: ”וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים.” (יהושע, ז', כ"ד)
  • בניצחון יהושע את חמשת המלכים שיצאו לנגדו למלחמה בקרב גבעון: ”וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם, וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים, וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב:” (יהושע, י', כ"ו)
  • כאשר איזבל רצתה להרוג את נבות היזרעאלי, היא גרמה לכך שיעידו נגדו על שקילל את ה' ואת המלך אחאב. על פי זה הוא נסקל כדין מקלל: ”וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת:” (מלכים א', כ"א, י"ג)

שכיחות גזר דין מוות, והדין בימינו

סנהדרין שהוצאו על ידה להורג נקראת "חובלנית". בתלמוד מובאת מחלוקת בין התנאים לגבי תדירות ההריגות הנדרשת כדי להקנות לה שם זה:

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (=שבע שנים) נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.

על פי חז"ל, על מנת לגזור דין מוות יש לקבל עדות של לפחות שני אנשים כשרים, שהִתרו בעובר העבירה (כלומר, הזהירו אותו) לפני ביצועה והודיעו לו מה חומרתה ומה עונשה וקיבל את דבריהם (שאמר אעפ"כ אני עובר). אין לקבל עדות נסיבתית אלא רק של מראה עיניים, וכן נקבעו סייגים נוספים בדרך של קבלת העדות, שכמעט הפכו את עונש המוות לבלתי-מעשי. על פי חז"ל[39], סנהדרין שהרגה פעם בשבע שנים (ויש הטוענים אף שבעים שנה, דברי רבי אליעזר) נקראה בשם הגנאי "סנהדרין חובלנית״. לכן אף שהייתה סמכות לבית הדין לדון אנשים למוות, הוא מיעט לעשות כן (על פי חז"ל בתלמוד, האסמכתא לכך היא ממה שנאמר בתורה בעניין רוצח-בשגגה "והצילו העדה את הרוצח"). בתקופת השלטון הרומאי ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, סירב הסנהדרין לדון בדיני נפשות, ומאז בטלו בעצם עונשי המוות בישראל[40]. יש סברה לפיה הסירוב לגזור עונש מוות נבע מדרישת הנציבים הרומיים שמונו במקום בניו של המלך הורדוס.

לדברי חז"ל, על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, דין ארבע המיתות לא התבטלו והם מתקיימים בידי האלקים שמעניש בדרך הטבע את החוטאים[41].

מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין [...] דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שרפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי

משמעויות לארבע מיתות בית דין

  • יש המוצאים קשר בין ארבע מיתות בית דין לבין ארבע כנפות הציצית (ספר חרדים פרק ט').
  • יש המוצאים קשר בין ארבע המיתות לארבעת היסודות: אש, רוח, מים ואדמה. לפי חלוקה זו סקילה מקבילה לאדמה, שרפה לאש, חנק לרוח, והרג שבו דמו של האדם ניגר – למים[דרוש מקור].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים


P judaism.svg
ערך זה עוסק ב-2 מצוות מתוך תרי"ג מצוות: חנק הרג (סייף). להרחבה על אחת מהן בתרי"ג מצוות במניין ספר החינוך, לחצו עליה.

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז', משנה א'
  2. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ב': "היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו התודה, שכן דרך המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא."
  3. ^ על פי פירוש רבי עובדיה מברטנורא, ורש"י (על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו עמוד ב') כוונת דברי רבי מאיר היא באיזו לשון השכינה מקוננת על הנהרג. אך הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש שהוא הלשון שהיו רגילים לקונן עליו בני אדם.
  4. ^ הרמב"ם בפירוש המשניות, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ב', פירש שהווידוי התרחש רחוק ממקום ההריגה שמא במקום ההריגה לא יוכל הנידון לפתוח את פיו מחמת הפחד.
  5. ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ה עמוד א', במחלוקת רבי יהודה וחכמים.
  6. ^ הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ג'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג עמוד א': "היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ו').
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב עמוד ב', מהדורת הרב שטיינזלץ עמוד 226
  9. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות שופטים.משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופטים, פרק סנהדרי"ן, הלכות ט"ו–י"ג.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה' עמוד ב': "כאשר זמם ולא כאשר עשה"
  11. ^ ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ה
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב עמוד א', תוספות ד"ה "אחד דיני ממונות".
  13. ^ ראו בהרחבה: תלמוד בבלי, סנהדרין בתחילת פרק א ובפרק ג.
  14. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ה'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ט עמוד א': "אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט". עיין שם. ובטעם דין זה התוספות רא"ש פירש כיוון שצוו בפירוש לדון, ממילא הכוונה רק למלכי ישראל. ורבי עובדיה ברטנורא בפירושו על המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ב', משנה ב': "ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים".
  15. ^ 15.0 15.1 ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'
  16. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ו'
  17. ^ השווה תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו' עמוד ב': "היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי".
  18. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ד'
  19. ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב עמוד א'
  20. ^ ספר שמות, פרק י"ח, פסוק כ"ב
  21. ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ט"ז
  22. ^ כדי לקיים את הפסוק "צדק ילין בה" (ישעיהו, א', כ"א), כלומר שיש לפתור את הסכסוכים באותו היום. אך הדבר תלוי ברצון בעלי הדין.
  23. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ד'
  24. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב'
  25. ^ ר"ן כתב כדברי רש"י, שהגר דן בדין נפשות של גר אחר, אך סייג שזאת בתנאי וכל הרכב בית הדין מורכב מגרים, שכן לא ממנים אלא מיוחסים הכשרים לכהונה.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ו עמוד א' דיבור המתחיל "חדא". מסכת יבמות, דף מ"ה עמוד ב' דיבור המתחיל "כיון".
  27. ^ שכן המילה "ריב" בפסוק נכתבת בכתיב חסר.
  28. ^ על פי פירוש רבי עובדיה ברטנורא על מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב', ד"ה "מן הצד"
  29. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק י"ז
  30. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב'
  31. ^ 31.0 31.1 משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ד'
  32. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ד עמוד ב'
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו עמוד ב'
  34. ^ 34.0 34.1 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ה עמוד ב'
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו עמוד ב'
  36. ^ יד רמ"ה על מסכת סנהדרין, דף מ"ז עמוד ב' ד"ה מתיב. ט"ז, יורה דעה, סימן שצ"ו, סעיף קטן ב'
  37. ^ אור שמח על
    שגיאות פרמטריות בתבנית:רמב"ם

    פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
    שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) חסר שם ההלכות.הלכות חמץ ומצה, פרק אב"ל, הלכות א'–ט'
  38. ^ 38.0 38.1 שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות שופטים.משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופטים, פרק סנהדרי"ן, הלכות ט"ו–ט'
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ז' עמוד א'
  40. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל' עמוד א'
  41. ^ וראה גם: ספר ראשית חכמה – שער היראה – פרק אחד עשר; ספר מנורת המאור – אות ב.


תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.