ארמים
הָאֲרַמִּים היו עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. האזור שיושב בארמים מעולם לא היווה אימפריה או מסגרת מדינית לכלל הארמים והם היו מפוצלים למספר ממלכות, אך למרות זאת התרבות הארמית הצליחה להשפיע על עמים אחרים ששכנו באזור כמו האשורים, הבבלים והיהודים בתהליך שנקרא "ארמיזציה".
השפה הארמית
ערך מורחב – ארמית
לשונם של הארמים הייתה ארמית שהשתייכה למשפחת השפות השמיות מהענף המערבי. הארמים, אשר לא הייתה מערכת כתב משלהם, השתמשו באלפבית פיניקי והתאימו אותו לצרכיהם במה שיותר מאוחר כונה בשם אלפבית ארמי. האלפבית העברי שאנו מכירים היום הוא למעשה צאצאו של כתב זה.
העדות הראשונה לכתב הארמי הוא מהמאה ה-8 לפנה"ס והתחרה עם כתב יתדות האכדי אשר היה נפוץ באשור. הכתב הארמי אשר היה קל יותר לכתיבה החל להתפשט יחד עם השפה הארמית ובשנת 500 לפנה"ס נהפך ללינגואה פרנקה של האימפריה האחמנית. למרות כיבוש האזור על ידי אלכסנדר מוקדון והבאת השפה היוונית, שמרה הארמית על מקומה כשפה השכיחה ביותר בלבנט ובארם נהריים עד לכיבוש האסלאמי של האזור במהלך המאה ה-7.
היסטוריה
מקורם של הארמים לוט בערפל. האיזכור הראשון של השם "ארם" הוא באסטלה של נרם סין המתוארכת לשנת 2250 לפנה"ס לערך. באסטלה זו השם "ארם" מופיע כשם מקום ולא כשם של עם, מה שמקשה על היסטוריונים לקבוע אם אכן אלו הארמים. האזכורים הבאים ל"ארם" הם בהירוגליפים במארי (1900 לפנה"ס) ובאוגרית (1300 לפנה"ס).
בתנ"ך מוזכר שהארמים כבר התיישבו באזור סוריה של היום דבר המתוארך למאה ה-14 לפנה"ס לערך ושלטו על שטחים בצפון ארץ כנען. במכתבי אל-עמארנה מוזכר העם Ahlamû (שפירושו משוטטים/נודדים) שמזוהה עם הארמים (יותר מאוחר בהילוגריפים מוזכר כ-Ahlamû-Aramaeans), נכתב שם כי עם זה התיישב בניפור, אשור ודילמון.[1] המלך האשורי שלמנאסר הראשון (המאה ה-13 לפנה"ס) הזכיר שהארמים התיישבו באזור אל-ג'זירה, צפונית לנהר הפרת בסוריה.
שלמנאסר הראשון מלך אשור מזכיר שהביס את ממלכת מיתני ואת בעלי בריתה הארמים והחתים. במהלך המאות הבאות הארמים השתלטו על האזור שבין בבל לבין חתושש שבאנטוליה דבר שאיים על אשור, שני הצדדים נלחמו והארמים הפסידו. במהלך המאה ה-12 לפנה"ס הארמים היו ידועים בשם "ארמו" ו"ארימי". בשנת 1200 לערך נפלה האימפריה החתית בעקבות פלישת גויי הים. שבטים ארמי שמקורם ממערב לפרת חצו אותו והתיישבו בצפון-סוריה וייסדו ממלכות עצמאיות קטנות שמילאו את הואקום שנוצר בעקבות נפילת האימפריה החתית. אחת הממלכות שהוקמו הייתה ממלכת בית בח'ינאי (Bit Bahiani) על שם המלך בחיאנו (Bachianu) שייסד את השושלת. מרכז ממלכתו הייתה בגוזן שבשנת 808 לפנה"ס הפכה לפחווה אשורית, זאת הייתה אחת הערים אליה תושבי ממלכת ישראל בגלות אשור.[2] ממלכה נוספת הייתה חדתה היא נכבשה על ידי שלמנאסר השלישי במאה ה-9 לפנה"ס והפכה לפחווה אשורית.
במהלך המאה ה-11 וה-10 לפנה"ס הארמים שבסוריה נלחמו ללא הרף בבני ישראל, מלחמות בהן הישראלים ניצחו, החולשה של הארמים כנגד ישראל היא גם בגלל הלחימה כנגד הממלכות החתיות החדשות שבאנטוליה שהצליחה לגרום להם לסגת מזרחית לנהר העאסי. במהלך המאות ה-10 וה-9 בגלל הלחץ מהלבנט ומאנטוליה, הארמים החלו להגר מזרחה למסופוטמיה (וכך כנראה קיבלה את שמה העברי "ארם-נהריים").
ממלכות
הארמים אשר פלשו לאזור הלבנט התיישבו בעיקר באזור סוריה של היום והקימו באזור מספר ממלכות:
זהות ארמית בעת המודרנית
בעת המודרנית יש קבוצות מזרח-תיכוניות, בעיקר נוצרים המשתייכים לכנסייה הסורית אורתודוקסית והכנסייה הסורית הקתולית, והכנסייה המארונית הממשיכים להזדהות כארמים, צאצאיו של העם הארמי העתיק. ב-16 בספטמבר 2014 הכיר משרד הפנים הישראלי בלאום הארמי כאחד מהלאומים הרשמיים בישראל. ההחלטה באה בעקבות מסע ארוך שניהלו האב גבריאל נדאף יו"ר העמותה לגיוס העדה הנוצרית, ושאדי ח'לול, סרן במילואים, יו"ר העמותה הארמית נוצרית, להכרה בנוצרים דוברי הערבית בישראל כעם נפרד, ארמי, להבדיל מלאום ערבי. משמעות ההחלטה היא שחלק הנוצרים בישראל, כ-13 אלף[3] מתוך כ-160 אלף המשתייכים לכנסיות השונות בישראל, אשר היו רשומים עד עתה כערבים, יוכלו להירשם מעתה במרשם האוכלוסין של משרד הפנים כבני הלאום הארמי.[4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אזור בחריין וחופי המפרץ הפרסי.
- ^ אתר חפירות תל חלף
- ^ [1]
- ^ מורן אזולאי ועומרי אפרים, חדש בתעודת הזהות: הלאום - ארמי, באתר ynet, 16 בספטמבר 2014