בורסקאות
בורסקאות הוא מקצוע בענף עיבוד העור. עיבוד עור ובורסקאות הם מן העיסוקים העתיקים ביותר שידועים בתולדות האנושות.
התהליך התעשייתי
הבורסקאים מעבדים עור של חיה כך שלא ירקב, בדרך כלל תוך שימוש בטאנין, תרכובת חומצתית אשר מונעת הירקבות העור (ואף מעניקה צבע לעור). למעשה, המילה לחומר טאנין נובעת משם הפעולה בלטינית של ימי הביניים (ובצרפתית עתיקה)[1]: שימוש בקליפת עץ האלון (שבו יש טאנין). מקור המילה בעברית הוא מארמית; והצמח אוג הבורסקאים (המכיל טאנין) מעיד כי גם בעברית קיים הקשר בין המקצוע והחומרים בהם נעשה שימוש.
תהליך הבורסקאות משנה את מבנה החלבון של העור, כך שהוא לעולם לא ישוב להיות עור גולמי (שהוא בהיר יותר). במקרה של עיבוד עור לעור-גולמי אין צורך בטאנין (אלא רק בהסרת הבשר והשיער; וייבושו). תוך כדי הסרת השיער מנוקה גם סיבית העור ובכך ניתן בקלות רבה יותר להחדיר טאנין. הבורסקאות מונעת גם התנפחות בשל חשיפה למים ומגדילה את יכולת העור לשרוד חשיפה לחום או רטיבות.
עיבוד צמחי (Vegetable tanning) הוא שיטת העיבוד הקדומה ביותר לעור. העור מעובד בתערובת קומפוסט על בסיס צמחי (מכילה בעיקר טאנין), למשך 6 חודשים. העור הצמחי הוא היקר ביותר והפחות נפוץ מכולם. העיבוד הצמחי משמר את תכונותיו ה"נושמות" של העור גם לאחר העיבוד. בזכות זה ניתן לעצבו על ידי ריכוכו בתמהיל דבק על בסיס מים, שתפקידו לייצב את העור ולמנוע את ריכוכו אם יירטב לאחר מכן. טכניקה זו משמשת לייצור מסיכות ונציאניות מסורתיות. העור המעובד באופן צמחי גם סופג שומן, ומסוגל "להשתזף" כאשר אינו מוגן מפני אור.
כשאינו משומן, העור המעובד באופן צמחי הוא בעל מרקם קשה יחסית ולא גמיש ואין מרבים להשתמש בו עבור גפת הנעל. לעומת זאת, עבור סוליות הוא אידיאלי בשל היכולת שלו לשנות את צורתו לפי כף הרגל. כמו כן הוא נפוץ בשימוש להכנת נעליים אורתופדיות בהתאמה אישית. כמו כן, עור המעובד באופן צמחי משמש למוצרים אתניים מסורתיים, למוצרים בעבודת יד ולמוצרים הדורשים חוזק של החומר מפני שחיקה.
בורסקאות בתורה שבעל פה
בשל ריח הצחנה הנורא הכרוך בעבודת הבורסקאות הורחקו בתי הבורסקאות מן היישוב, כמתואר למשל במשנה: ”מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה” (מסכת בבא בתרא פרק ב, משנה ט). הריח הנורא של מלאכת הבורסקאות היה דבק בבגדים ובגוף, עד כי נשות בורסקאים הורשו לתבוע גט מבעליהן אם לא יכלו לשאת עוד את הריח: ”אלו שכופין אותו להוציא (להתגרש): מוכה שחין ובעל פוליפוס, והמקמץ והמצרף נחושת, והבורסי... אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה (מראש), יכולה היא שתאמר: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל (לסבול) ועכשיו איני יכולה לקבל.” (מסכת כתובות פרק ז, משנה י). אזכור נוסף לריח הנורא של הבורסקאות שדבק בכל, אפשר למצוא במשל היפה של חז"ל: ”'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' (ספר משלי, פרק י"ג, פסוק כ') - משל... לאחד שנכנס לחנותו של בורסי, אף על פי שלא מכר לו ולא לקח ממנו, הוא יוצא וריח עצמו וריח בגדיו מלוכלכים, ואין ריחו זז ממנו כל היום” (מסכתות קטנות, מסכת אבות דרבי נתן, נוסחא ב פרק יא). מקצוע הבורסקאות נחשב אפוא לבזוי וקשה, והיה נחלתם של העניים והדחויים. דעת חז"ל על מקצוע הבורסקאות המפוקפק מובאת כסיכום במילים: ”אי אפשר לעולם בלא בסם (מוכר בשמים) ובלא בורסי. אשרי מי שאומנותו בוסמי, אוי למי שאומנותו בורסי” (בבלי בבא בתרא, דף טז עמוד ב).
מעמד הבורסקאים
עבודת הבורסקאות הייתה קשה ומפרכת וריחות הצחנה שהיו כרוכים בה הותירו אותה בדרך כלל בידי בני המעמד הנמוך. ד"ר אליהו אשתור, במאמרו "דמות היהודים בעיני המוסלמים בימי הביניים"[2], מציין כי בשל מעמדם הנחות של היהודים בימי הביניים הם נדחקו לעבודות בזויות, עד כי הבורסקאות נחשבה למקצוע "יהודי" טיפוסי. במאמר מצטט אשתור את הסופר הערבי המפורסם אל-ג'אחז (בבל, המאה ה-9) המתאר את המעמד החברתי השפל של היהודים ומספר כי הם עוסקים במלאכות בזויות כמו צבעות, סנדלרות ובורסקאות.
בורסקאות במדינת ישראל
מדינת ישראל אוסרת בחוקיה העסקת ילדים ובני נוער בענף הבורסקאות, בשל החשיפה לחומרים מסוכנים[3].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בורסקי |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בורסקאות |
הערות שוליים
- ^ ר' למשל המילון באתר Answers.com
- ^ ד"ר א. אשתור, דמות היהודים בעיני המוסלמים בימי הביניים, אתר דעת; כמו גם ספר זיכרון ראדום
- ^ תקנות עבודת הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), התשנ"ו-1995
