בקעת הירדן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־03:15, 2 בספטמבר 2019 מאת דויד (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – " מאוד " ב־" מאד ")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בקעת הירדן" מפנה לכאן. לערך העוסק במועצה אזורית בקעת הירדן, ראו מועצה אזורית ערבות הירדן.
בקעת הירדן

בקעת הירדן הוא חלק של השבר הסורי אפריקני ומשתרע לאורך נהר הירדן ממקורות הירדן ועד לים המלח.

בקע הירדן צר וארוך, וגובל בערבה, בהרי אדום והרי מואב שבממלכת ירדן, בגולן, בבקעת הלבנון, בגליל, בבקעת בית שאן, וביהודה והשומרון. עמק החולה וארץ כנרות הם חלקים צפוניים של בקע הירדן.

בחלק הירדני של הבקע חיים 85,000 תושבים. על פי נתוני 2007, ממערב לגבול עם ירדן, מתגוררים כ-40,400 פלסטינים[1] מהם 17,500 בעיר יריחו, וכן מצויים 22 יישובים ישראליים בהם מתגוררים כ- 5,500 איש[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

גאולוגיה

מיצג בקע הירדן ב"מפגש הבקעה"

בקע הירדן הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני, שהוא שבר גאולוגי גדול הנמשך מצפון סוריה עד לנהר זמבזי שבאפריקה.

באשר לתהליך היווצרות בקע זה חלוקות הדעות. בעבר הייתה מקובלת ההנחה שהבקע נוצר כתוצאה מתנודות טקטוניות אנכיות, אולם קיימת כיום סברה שתנועות אופקיות גרמו להיווצרותו, שכן זהו תפר בין שני לוחות טקטוניים, ונמצא כי הצד המזרחי של הבקע נע צפונה יחסית לצד המערבי. הוכחה לכך ניתן לראות בעובדה שסוגי הסלעים משני צדי הבקע אינם זהים, לעומת זאת נמצאו שכבות סלע זהות בצד המזרחי במרחק קבוע של 110 ק"מ צפונה לאלו שבצד המערבי. לדוגמה: בצפון בקע הירדן נובעים מעיינות חמים באזור חמאם אל-מליח מתוך סלעי גיר וחוואר צהוב מתקופת היורה, והם דומים לגיר ולחוואר שנמצאו באזור מג'דל שאמס לרגלי החרמון, שנמצא בצד המזרחי של הבקע במרחק 110 ק"מ צפונה משם. לעומת זאת סלעי היורה שנחשפו בנחל יבוק, בערך מול ואדי מאליח ממזרח לירדן, מורכבים מגיר חול וחרסית ושונים מהגיר הקשה ומהחוואר שבוואדי מאליח ובחרמון. כמו גם הנחושת של תמנע, שנמצא כמוה גם בפונון, מזרחית לירדן, במרחק 110 ק"מ צפונה.

כיום נמדדת תזוזה קבועה של כס"מ אחד בשנה[דרוש מקור] בצד המזרחי יחסית למערבי. כמו כן נמדדת פעילות טקטונית רבה וחזקה יחסית, ומוקדי הרעשים האחרונים שהורגשו בישראל היו לאורך השבר.

נוף בקעת הירדן, מראה פנורמי מסרטבה
Magnify-clip.png
נוף בקעת הירדן, מראה פנורמי מסרטבה

טופוגרפיה

חתך לרוחב הבקע מציג מבנה כללי של שתי מדרגות: התחתונה היא מישור ההצפה של הירדן הנקרא "גאון הירדן" (זור בערבית) שרוחבו הממוצע הוא 1,200 מטר אך במקומות רבים הוא מצטמצם ל-500 מטר ואף פחות. והעליונה היא "ככר הירדן" (ע'ור) בה ממוקמים היישובים ושטחי החקלאות, ובה עובר כביש הבקעה (מס' 90). מבנה זה קיים בשני צידי הירדן אלא שבצד המזרחי (הירדני) לרוב השטח רחב יותר בגלל שהנחלים ממזרח גדולים יותר ונושאים סחף רב יותר אל הירדן. בין הע'ור לזור ישנם מדרונות תלולים שגובהן 15-25 מ' בצפון ועד 40 מטר ויותר בדרום, ובתוכן ישנו אזור של בתרונות שרוחבו מ-1 ק"מ בצפון עד 3 ק"מ במרכז הבקע, באזור שפכו של נחל יבוק ממזרח, ומשם ודרומה הוא הולך וצר.

ממערב לע'ור מתרוממים המדרונות המזרחיים של הרי השומרון בשיפוע ממוצע של כ-4 מעלות, אולם ישנם קטעי שטח בהם מגיע השיפוע עד 15 ואף 20 מעלות. בגזרה הצפונית קיימות מספר פרצות טופוגרפיות כאשר העמוקה שבהן היא הגראבן (פרוזדור טקטוני) של נחל תרצה (ואדי פאריעה) ופרצות נוספות הן ביקעת טמון וואדי מאליח באזור מחולה, ובגבול הצפוני נחל בזק (ואדי שובש). פרצות אלו מכתיבות את כווני הדרכים מגב ההר לבקע. בדרומו ובמרכזו המדרון מהשומרון לבקע רצוף ובקושי מאפשר מעבר בכוון מזרח-מערב.

גופי המים בבקעת הירדן

נחל תרצה באזור הג'יפתליק
אחד ממעינות פצאל בנחל פצאל

מצפון לדרום:

  • מקורות הירדן: ארבעה נחלים מתאחדים ליצירת נהר הירדן: נחל שניר, נחל חרמון, נחל דן ונחל עִיּוֹן.
  • נהר הירדן שמצפון לכנרת
  • אגם החולה
  • הכנרת
  • ירמוך ונחל תבור
  • הירדן שמדרום לכנרת
  • הנחלים המתנקזים אל הירדן דרומית לכנרת:
    • נחל בזק - נחל אכזב. מפריד בין השומרון המזרחי לרכס הגלבוע. אורכו כ-10 ק"מ. יורד מאזור הכפר רבא לכיוון צפון מערב ופונה מזרחה ב"ברך". שטח אגן הניקוז 40 קמ"ר. יוצא לבקע באזור "הקו הירוק".
    • ואדי חשנה - מתחיל מצפון לתיאסיר, יורד לצפון מזרח אל הכפר ברדלה צפונית למחולה.
    • נחל מלחה או ואדי אל מאליח - מתחיל מצפון מערב לטובאס, אורכו כ-20 ק"מ, אגן ניקוז בשטח של 90 קמ"ר, יוצא לבקע בין מחולה לשדמות מחולה, בנחל זורמים מי מעינות מלוחים הנובעים בחמאם אל-מליח ובעין ג'מאל.
    • נחל יבוק
    • ערוצי רכס אום זוקה - אלו מספר נחלים קצרים היורדים בתלילות מאום זוקה לבקע. בהם יש קניונים קטנים אך יפים, כמו ואדי פיראן ונחל תלכיד.
    • ואדי דורה אבו סידרה - אורכו מטמון עד מרג' נעג'ה (ליד ארגמן) 21 ק"מ. מנקז את בקעת טמון ועובר בדרכו לדרום מזרח ליד המושב רועי. אגן ניקוז בשטח של 60 קמ"ר.
    • נחל תרצה (ואדי פאריעה) - הגדול בנחלים המנקזים את מזרח השומרון. אורכו כ-40 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו הוא 300 קמ"ר. הנחל מתחיל מזרחית לשכם בבקעת בית דג'ן ונמשך צפונה, שם הוא נקרא ואדי עזמוט ואחר כך ואדי בידא. באזור עינות בידאן שעל כביש שכם - גשר אדם (כביש 57) הוא פונה מזרחה בתוך בקע טקטוני, ולמעשה בנקודה זו הוא משלים הקפה של הר כביר במעגל ובזה הוא מנקז את כל מורדות ההר. 3 ק"מ מזרחית לשם נשפך אליו יובל המושך מים ממעינות פריעה, אל הבקעה הוא יוצא באזור הג'יפתליק. לפני שהוא נשפך אל הירדן, באזור בתרונות החואר הוקמה על ידי אגודת המים של המועצה האזורית בקעת הירדן מערכת מאגרי מים גדולה ומשוכללת לתפיסת מי השטפונות, מי המאגרים משמשים להשקיית שטחי החקלאות של היישובים באזור. את מי הנביעות הזורמים בנחל תופסים החקלאים הפלסטינים להשקיית שדותיהם שלאורך הנחל, בעיקר באזור הג'יפתליק.
    • ואדי אל אחמר - הנחל מתחיל מדרום לכפר בית דג'ן נמשך לדרום-דרום מזרח ובבקעת גיתית - מכורה פונה לדרום, וצפונית למעלה אפרים חוזר ופונה לדרום מזרח בקניון קצר בסלע גיר. אורכו כ-20 ק"מ ומנקז שטח של 105 קמ"ר.
    • נחל פצאל - באורך 11 ק"מ, במוצאו אל מישור הבקעה מתחבר אליו ואדי רשאש, בסמוך לעינות פצאל. אגן הניקוז של שני הואדיות הוא 32 קמ"ר. בוואדי רשאש נובע עין רשאש.
    • ואדי מלחה הדרומי - נחל המנקז אליו מס' נחלים קצרים ותלולים של 5-7 ק"מ כל אחד. אל עבר ביצות מלחה. השטח המנוקז המשותף הוא 40 קמ"ר.
    • נחל ייט"ב (ואדי עוג'ה)- מתחיל בהר בעל חצור, יוצר מעוק עמוק מזרחית לבקעת סמיה, אורכו כ-13 ק"מ ושטח אגן הניקוז הוא 70 קמ"ר. לאורך הנחל נובעים שני מעינות גדולים: עין סמיה ועין עוג'ה.
  • צפון ים המלח

אקלים

האקלים בבקע הירדן הוא חם מאד ויבש. קיים בו אפקט מדבר צל גשם, כלומר האוויר המגיע אליו מתחמם במהלך ירידתו לבקע וההרים התוחמים את הבקע מונעים חדירה של אוויר אחר. מבחינת האקלים דרומו של הבקע מהווה למעשה את ההמשך של מדבר יהודה .

הצומח

הצומח בבקע מחולק לרצועות אורך על פי ההבדלים בסוגי הסלע, האקלים, הגורם האנושי והתבליט של רצועות אלו. כללית, ככל שהאזור מזרחי יותר, עולה אחוז האלמנטים הסהרו-ערביים ויורד אחוז האלמנטים הים תיכוניים בצמחייה.

חלוקת יחידות הצומח בבקעה:

המדרגה העליונה

במורדות השומרון המזרחיים בהם עובר כביש אלון והיישובים מכורה גיתית ומעלה אפרים (בגובה 400-300 מ'), דרומה יותר המדרגה גבוהה יותר ובה נמצאים היישובים כוכב השחר ורימונים (660 מ').

באזור זה שולטים שיחים ובני שיח המאפיינים בתות ספר ים תיכוניות כגון סירה קוצנית וקידה שעירה הפורחת בחודש מרץ בפריחה צהובה וריחנית. כמו כן מכסים את השטח חד שנתיים ורב שנתיים, ביניהם שלהבית קצרת שיניים וקיפודן מצוי, ובמקומות המסולעים געדה מצויה, כתלה חריפה, ולענת המדבר. וגאופיטים כמו חצב מצוי ועירית גדולה. בין הדגניים נמצא שיבולת שועל מצויה, בן שעורה מצוי, ברומית מאוגדת, שעורת התבור, מלעניאל מצוי וחיטת הבר. פה ושם ניתן לראות עצים בודדים כמו אלה אטלנטית וחרוב מצוי.

אזור כפיפת השכבות

מדרונות הקירטון הפונים מזרחה ונופלים עד למישור הבקעה, והערוצים החוצים אותם.

כמות המשקעים של 150-200 מ"מ והגיר הקשה גורמים לתפוצה רבה של רותם המדבר וצומח סלעים כמו געדה מצויה וכתלה חריפה. כמו כן מצויים כאן קידה שעירה, אוג קוצני וקיצנית צפופת עלים. בדרום מופיע צומח מדברי כמו זוגן השיח וערטל מדברי (בסביבות נחל פרת). מזרחית לשכבות הגיר הקשה מצויות גבעות קירטון נמוכות ומפאת כמות המשקעים הקטנה ( 200-300 מ"מ) נמצא כאן מלחית אשונה ונואית קוצנית, וגם אוכם מדברי. בתוך הערוצים ניתן למצוא מינים נדירם כמו לבנה רפואי בואדי עוג'ה, ובואדי קיס הנשפך אליו פורחת בתחילת החורף חלמונית גדולה.

הבקעה

המישור שבין גבעות הקירטון לבין ביתרונות החואר. חלק ממנו משמש לחקלאות ולמרעה.

במישור זה קרקע מלוחה והשיח המסוגל להתקיים כאן בזכות שורשיו העמוקים הוא מלחית אשונה, ואתו מינים חד שנתיים כגון חיעד ספרדי, עדעד תכול, מלחית עדינה ואספרגולריה דו אבקנית, וליד יריחו אהל מצוי.

במוצאי הנחלים נמצא עצים כמו שיזף מצוי ובדרום זקום מצרי ותפוח סדום.

מזרחית לפצאל מצויה מלחה שבה צומח מלחות: השיחים מלוח קיפח, ימלוח פגום ומיני אוכם. בני שיח כמו בן מלח מכחיל, ועצי אשל. מן העשבוניים נזכיר עדעדית משובלת עדעד הביצות ועדעד מאובק. מצוי כאן גם טפיל בשם טופל אדום.

באזור זה קיימת חורשת סלוודורה פרסית בגבולה הצפוני של תפוצתה. בנאות המדבר קיימים זקום מצרי, מורינגה רותמית, פתילת המדבר הגדולה, סולנום החדק, בלוטנית אפריקנית ועוד.

ככר הירדן (ע'ור)

שולט כאן צומח של אדמות מלוחות בתנאי יובש: מצפון לארגמן שיחים כמו מלחית אשונה ומלוח קיפח, ודרומה יותר מלחית קשקשנית ואוכם ארץ ישראלי. בדרום הבקעה לעיתים אין כל צומח על הבתרונות עקב היות האזור יבש וצחיח, אך בשנים גשומות מופיעים בחורף חד שנתיים כגון אספרגולריה דו אבקנית, חיעד ספרדי, אהל מצוי, מלעניאל מצוי, לחך סגלגל, גרגרנית כוכבנית, אהרונסוניה פקטורובסקי, ועוד. ובתוך הערוצים מופיעים השיחים שהוזכרו.

גאון הירדן (זור)

זהו בית גידול לח ומלוח, לאורך הירדן גדלים בצפיפות עצים כמו צפצפת הפרת ואשל היאור. פה ושם ישנן נביעות מים מלוחים ולידם סמר ימי וקנה מצוי. בשטח מלחות שגדלים בהן בן מלח מכחיל ומיני אוכם.

החי

אורחת גמלים בבקעת הירדן

מבין היונקים אוכלי העשב ניתן לראות עדרים של צבאים בכל חלקי הבקעה, וגם הדורבן נפוץ בכל השטח. בגאון הירדן נמצאים גם חזירי בר, במקומות מסולעים מושבות של שפני סלע, וארנבות ישנן באזור כביש אלון ובביצת מלחה.

מבין הטורפים שכיח השועל בכל השטח, וכן זאבים וצבועים במידה מועטה יותר. בגאון הירדן ניתן למצוא חתול ביצות, גירית מצויה תן וסמור. בביצת מלחה נמצא קרקל ונמייה. ובאזור כביש אלון נמצא דלק. נמרים נצפו פעמים בודדות בביצת מלחה ובעין סמיה.

היסטוריה

מספר אתרים מהתקופה הכלקוליתית נמצאו בבקעת פצאל וכן מהתקופת הברונזה הקדומה. המחקרים מעידים כי בקעת הירדן הייתה מרכז התיישבותי חשוב והופיעו בה לראשונה טכנולוגיות חדשות כגון הלהב הכנעני וכן קיימת בה עדות לראשית תופעת העיור בארץ ישראל.[1]

בספר יהושע מוזכר גלגל כמקום דרכו נכנסו בני ישראל אל ארץ ישראל. במחקרים עדכניים נמצאו מספר אתרים דומים ותכליתם ממשיכה להיחקר. בקעת הירדן מזוהה עם נחלות שבטי יהודה, גד, ראובן, מנשה ובנימין.

בתקופת בית שני נבנו באזור מספר מבצרים-הצפוני והחשוב שבהם הוא מבצר אלכסנדריון בפסגת הסרטבה. במהלך המרד הגדול, לאחר דיכוי המרידה בגליל, הצבא הרומי ערך מסע כיבושים במישור החוף ובהמשך התקדם דרך בקעת הירדן אל פראה שהייתה ממוקמת בעבר הירדן המזרחי. לאחר כיבוש אזור בקעת הירדן, הכוחות הרומיים נערכו לכיבוש ירושלים, כאשר עדיין נותרו כיסי התנגדות במצדה ובמכוור שהחזיקו מעמד גם לאחר נפילת ירושלים. לאחר נפילת המרד, הצבא הרומי המשיך להחזיק מחנות באזור בקעת הירדן.

בתקופה הרומית המאוחרת נקשר נהר הירדן עם עליית הנצרות כמקום שבו לפי האמונה הנוצרית פעל יוחנן המטביל. במהלך התקופה המוסלמית הקדומה ארץ ישראל נכבשה על ידי המוסלמים מידי הביזנטים ומנזרים רבים ננטשו אך בבקעת הירדן חלק מהמנזרים המשיכו לפעול. בניגוד לתקופת שגשוג שהאזור ידע במהלך התקופה המוסלמית, בעקבות קושי של השלטון העות'מאני לשמור על הביטחון באזורי הספר ובשל קרבת הבקעה למדבר, האזור סבל מהזנחה ופשיטות של שבטים נודדים-האחרונה שבהם בקיץ 1947.

ניסיונות לחידוש ההתיישבות היהודית באזור הבקעה החלו עוד בתקופת השלטון העות'מאני אך הוכתרו בהצלחה רק בתקופת המנדט הבריטי, כאשר הוקם קיבוץ בית הערבה על אדמות הזיכיון של חברת האשלג בים המלח. לאחר אישור תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר הקיבוץ נותר מחוץ לגבולות העתידיים ולמחרת יום הכרזת המדינה ניתנה הוראת פינוי לקיבוץ.

מ-1948 ועד 1967 הייתה הבקעה תחת שלטון ירדן. במלחמת ששת הימים נכבשה הבקעה על ידי ישראל, והיא הקימה בה יישובים חקלאיים, לפי תוכנית אלון. לאחר המלחמה החל באזור מאבק מתמשך במחבלים ערביים שחדרו דרך הגבול עם ירדן, שבעקבותיו הבקעה קיבלה את הכינוי ארץ המרדפים. בעקבות פעילות חטיבת הבקעה ולאחר שהצבא הירדני החל לפעול ביד חזקה כנגד המחבלים, השקט חזר.

בעקבות הסכם אוסלו בשנות ה-90, הועברה השליטה ביריחו לידי הפלסטינים.

אוכלוסייה

באזור בקע הירדן חיים 14,800 ישראלים יהודים, מהם 10,300 ביישובים שבמועצה אזורית עמק הירדן, בצפון הבקעה, ו-4,500 בהתנחלויות במועצות האזוריות ערבות הירדן[2] ומגילות השייכות למחוז יהודה ושומרון.

התיישבות ישראלית בבקעה

החלק של בקעת הירדן שגובל ביהודה ושומרון נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, והוקמו בו יישובים חקלאיים על פי "תוכנית אלון" להתנחלות ישראלית בהתאם לתפיסה הביטחונית שמיקום היישובים הוא שיקבע את גבולות המדינה, שנדרשת שליטה אסטרטגית על נהר הירדן כדי ליצור חיץ בין האיום המזרחי לבין מדינת ישראל הצרה ושירושלים צריכה להיות במרכז היישוב העברי כדי לתפקד כבירה. יגאל אלון התווה תוכנית שעל פיה תוקם שדרה כפולה של יישובים בבקעה: קו יישובים אחד יימתח לאורך כביש הבקעה והאחר לאורך ציר שנקרא על שם תוכניתו "כביש אלון" במדרונות מזרח השומרון. התוכנית זכתה לקונצנזוס רחב והביאה להקמת יישובים בעלי אופי חקלאי בבקעת הירדן.

אנדרטת הבקעה
שדמות מחולה
נערן

הקמת היישובים בוצעה בשלושה שלבים:

  1. 1967 - 1970: הקמת ארגמן, גלגל, מחולה, משואה וקליה ולאורך כביש הבקעה.
  2. 1971 - 1974: תחילת יישוב השדרה המערבית: בקעות, גיתית, מצפה שלם, חמרה, פצאל וייט"ב.
  3. 1975 - 1999: עיבוי שני צירי ההתיישבות: בית הערבה, ורד יריחו, יפית, מבואות יריחו, מכורה, מעלה אפרים, נעמה, נערן, נתיב הגדוד, רועי, שדמות מחולה, תומר והיאחזויות הנח"ל אבנת, אלמוג, חמדת, משכיות, ורותם.

בשנים האחרונות נמשכת ההתיישבות באטיות יחסית עקב המהלכים המדיניים והמצב הביטחוני. עם זאת ניכרת יציבות בגידול היישובים בעיקר בגוש הצפוני - היישובים הדתיים מחולה, שדמות מחולה, חמדת ורותם - בשל מניעים אידאולוגיים.

ההתנחלויות בבקע מקבלות שירותים מוניציפליים מהמועצה אזורית ערבות הירדן ומהמועצה אזורית מגילות , ובמעלה אפרים יש מועצה מקומית.

מקורות הפרנסה העיקריים הם חקלאות מתקדמת, תיירות, עסקים קטנים, שירותים וחינוך.

במרץ 2011 ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו בבקעת הירדן והכריז שבכל הסדר עתידי תהיה נוכחות ישראלית בבקעת הירדן. נתניהו הוסיף ש"קו ההגנה של ישראל מתחיל בבקעת הירדן", אם הקו הזה יפרץ יהיה ניתן להעביר טילים ולירות על חיפה ותל אביב[3].

אספקת המים

מפעל אספקת המים בקעת הירדן של חברת מקורות נועד לספק מים לתושבים היהודיים בקעת הירדן. המפעל עצמאי ואינו קשור למערכת הארצית וכולל 44 בריכות, 28 קידוחים ו-28 תחנות שאיבה. כמות ההפקה השנתית עומדת על 31,500 מליון מ"ק .

לפי אתר החברה: "התנאים הטופוגרפיים באזור קשים ביותר – העברת מים מרום של 400 מ' מתחת לפני הים עד לרום של 800 מ' מעל פני הים, האקלים הקיצוני במיוחד 45 מעלות בקיץ וכן התנאים הבטחוניים הבעייתיים באזור עקב המגע עם אוכלוסייה עוינת יצרו אתגרים רבים בפיתוח מפעל אספקת המים".

מאגר תרצה הנמצא בשפך נחל תרצה ונהר הירדן מהווה את אחד ממאגרי המים החשובים בבקעת הירדן. יפה רזיאל במאמרה :בקעת הירדן: יש לי ארץ אחרת באתר ynet מיום 31 ביולי 2006 כותבת כי :"מדובר בשלושה סכרים מדורגים ... העליון מבין המאגרים משמש לשיקוע הבוץ והסחף, האמצעי לשאיבה לאחר הגשם והתחתון לתיירות בלבד - כבריכת חורף. מן המאגר האמצעי שואבים את המים למאגר מלאכותי הממוקם על גבעה קרובה, ולמאגר זה מחובר צינור המים של בקעת הירדן, שנועד להשקיית גידולי השדה".

יישובים פלסטיניים בבקעה

בתקופת השלטון הירדני 1948-1967 יושבו בבקעה עשרות אלפי פליטים פלסטינים. ב-1961 מנתה יריחו 10,441 תושבים, והבקעה כולה 64,000 תושבים, רובם פליטים[4]. במלחמת ששת הימים ברחו עשרות אלפי פלסטינים אל מעבר לנהר הירדן, והבקעה התרוקנה ממרבית תושביה. בין היישובים הפלסטינים בבקעה כיום יריחו, פארעה אל-ג'יפתליק, עקבת ג'בר, עוג'ה א-תחתא, ברדלה, עין אל-בידה, פסאיל, זובידאת, מרג' נאג'ה, באב אל נקב, אל-עקבה, אבזיק, ח'רבת חומסה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נתוני 2007 על פי מפקד אוכלוסין שערכה הרשות הפלסטינית עמודים 45-46
  2. ^ זהו שמה הרשמי. קרויה גם מועצה אזורית בקעת הירדן.
  3. ^ יתד נאמן, ג' אדר ב', עמוד 3, אריה זיסמן
  4. ^ לי כהנר, ארנון סופר, יובל כנען, עתיד בקעת הירדן, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, פברואר 2006



Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0