בת יפתח
בת יפתח היא אישיות מהתנ"ך, אשר אינה מזוהה בשמה אלא בשם אביה, השופט יפתח הגלעדי.
נדר יפתח
לפני יציאתו של יפתח למלחמה בבני עמון נדר יפתח: וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ ה', וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר, אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד, עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן - וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה (ספר שופטים, פרק י"א, פסוקים כ"ט-ל"א).[1] ניסוח הנדר מלמד כי כוונת יפתח הייתה להעלות קרבן אדם. בסיפורי המקרא, רבים המקרים בו יוצאים במחולות לקראת המנצחים במלחמה, כמו בסיפור בשמואל א י"ח לאחר ניצחונו של דוד על גָּלְיָת. הניסוח של יפתח הביא לתוצאה טראגית: ליפתח מתברר, שהמיט אסון על בתו ועל עצמו. העובדה שבתו יוצאת לקראתו יוצרת את הרושם, שיפתח נענש על נדרו לעלות קרבן אדם.[2]
בתו אינה יודעת כאשר היא יוצאת לקראת אביה ששעתה הגיעה. לאחר ניצחונו יצאה לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. יפתח, בלית ברירה נאלץ לקיים את נדרו, אלא שבתו ביקשה דחייה של חודשיים, כדי ללכת עם חברותיה להרים, לבכות על בתוליה. לאחר חודשיים קיים יפתח את נדרו. הסיפור אינו מפרט כיצד קיים יפתח את הנדר.[5]
תשלום הנדר
הדיווח על המלחמה קצר ואילו עיקר הסיפור מוקדש לנדר יפתח ולתשלומו. ”וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת: וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-ה', וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב”. בפסוק ל"ד פוגשים הקוראים בבת יפתח לראשונה, כאשר היא יוצאת לקראת אביה. היציאה של הבת מן השטח המוגן אל החוץ מרמזת על סכנה.[6] המילה וְרַק מדגישה את היותה יחידה. לפיכך מעמדה היא מעמד של 'בכור'. יפתח קורע את בגדיו לאות אבל. הוא זועק זעקת כאב. יפתח טוען, שאינו יכול לחזור בו מנדרו. יפתח אינו פונה בשאלה לבתו. הוא אינו שואל מדוע יצאה בתו לקראתו. יפתח אינו יכול לחזור בו מנדרו, כי נדר חייבים לקיים.[7]
תשובת הבת
וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-ה'--עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ--מִבְּנֵי עַמּוֹן. וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי). וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי--אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה.
הבת מאשרת את דברי אביה. היא אינה מתנגדת. גם האב וגם הבת אינם מזכירים את קיום הנדר. בתו מבקשת ממנו חודשיים ארכה עד קיום הנדר. היא מבקשת לבכות על בתוליה ולא על אובדן חייה. מעבר לכך היא לא תהיה לאיש ולא תלד בנים. חלק מהפרשנים כרד"ק ורלב"ג מפרשים את כוונת הנדר לפרישות והתנזרות סמך לפירושם הם רואים בלשונה של בת יפתח. אביה אינו מקונן עליה. כעבור חודשיים חוזרת בת יפתח לביתה כפי שהבטיחה. יפתח מדגיש כי אינו יכול לחזור בו מדבריו. הכתוב אינו מוסר פרטים מפורשים כיצד קיים יפתח את הנדר.
בת יפתח בספרות חז"ל
"אין 'הרים' אלא זקנים. שכן בת יפתח אומרת לאביה: וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים (שופטים י"א, ל"ז). וכי אל ההרים הייתה הולכת (מה יושיעו ההרים?) אלא על הזקנים היא אומרת, שהלכה לראות לזקנים שהיא טהורה מכל חטא, שימצאו פתח התרה לנדרו של אביה".(מדרש שמות רבה ט"ו ד'.)
במדרש זה מתואר ויכוח בין הבת לאביה, שבו היא מנסה לשכנע את אביה שלא יבצע את הנדר. היא מצטטת את פסוקי התורה ובהם את נדר יעקב ושואלת באירוניה האם עלה בדעתו של יעקב להקריב קרבן מי משנים-עשר בניו.
כֵּוָן שֶׁבִּקֵּשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ", וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו" – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
— תנחומא בחקותי
חז"ל מותחים ביקורת חריפה על מעשהו של יפתח אשר ברור שאין לו כל תוקף[8], ועל פנחס שהיה בדורו ולא הפר את נדרו:
היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין(=זה) לדין (בין יפתח ובין פינחס) נספת (=נהרגה) ההיא עלובתא (=מסכנה) ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש הדא הוא דכתיב (=זה מה שנאמר): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'). יפתח נישול אבר אבר ונקבר (במקום שנפל) הה"ד: "ויקבר בערי גלעד" (ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ז') - "בעיר גלעד" לא נאמר אלא "בערי" - מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.
בת יפתח בתרבות
ציירים רבים ציירו את בת יפתח, ובהם בנוונוטו די ג'ובני(אנ') (בסביבות 1470) פטר קנדיד(אנ') (בסביבות 1610), דירק ואן דלן(אנ') (1633), ג'ון אוורט מיליי (1896), ואלכסנדר קבנל (1879). הפסל שונסי איווס יצר, בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-19 פסל של בת יפתח, ופסל של יפתח ובתו מאת אמיל וולף מוצב בחצר כנסייה בעיירה ארבך שבגרמניה. מחזה מאת משה ניימאן הוצג בווינה בשנת 1805.[13] בשנת 1909 יצא בארצות הברית סרט ראינוע בשחור-לבן על דמותה של בת יפתח התנ"כית, בשם בת יפתח: טרגדיה תנ"כית (באנגלית: Jephtah's Daughter: A Biblical Tragedy).
בשנת 1934 הודפס המחזה 'בת יפתח' לד. רייס, בסנט לואיס, ארצות הברית.[14]
משוררים עבריים אחדים כתבו שירים על בת יפתח: אנדה עמיר-פינקרפלד, שאול טשרניחובסקי,[15] יעקב פיכמן, יצחק שלו והרצל חקק.[16]
גם שירו של נתן זך, "המוות בא אל סוס העץ מיכאל", כולל אזכור לפרשה זו.
לקריאה נוספת
- חננאל מאק, ותֹאמר בּלִבּה - נשים מהמקרא בצומתי חיים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 137-127.
- יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, תל אביב: מוסד ביאליק, 1992, עמ' 83-80.
- יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 74-72.
- עליזה שנער, אהובות ושנואות - נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית , תל אביב: פרדס, 2011, עמ' 212-179.
- פנינה גלפז-פלר, ויולד – יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 244-238.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בת יפתח |
- אליעזר היון, יפתח הגלעדי ובתו אתר דעת.
- יאירה אמית, הפולמוס העקיף בנושא העלאת קרבן אדם: בת יפתח (שופטים יא 40-29), באתר "מקראנט"
- לאה מזור, בת יפתח בהגות ובשירה: מקבץ
- ניצה בן-דב, "והיא לא ידעה איש": על סיום סיפור בת יפתח, על סיום ספר שופטים, על סיום סיפור מיכל בת שאול ועל סיומים אחרים, באתר "מקראנט"
- גילי ושירה זיוון, "וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר": עיון בסיפור בת יפתח אתר מדרשת
- בת יפתח כמשל, באתר nrg, 25 ביוני 2004
יפתח ובת יפתח: טרגדיה משפחתית, ד"ר יהונתן יעקבס, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ נוסח פתיחה של נדר בו מתנה הנודר את קיום הנדר במילוי בקשה מה' קיים ראו: חנה, ספר שמואל א', פרק א', פסוק ט"ז ואצל יעקב בבית אל, ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק כ'.
- ^ יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999, ע"מ 83-82.
- ^ יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאחד, 1995, עמ' 72.
- ^ יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאחד, 1995, עמ' 74-72.
- ^ ביקורת על הנדר מעביר גם יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים, ספר חמישי, שופטים י"א אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים: מוסד ביאליק, 2007, עמ' 170-169.
- ^ ראו ספר בראשית, פרק ל"ד, סיפור אונס דינה.
- ^ ראו ספר שמואל ב', פרק ט"ו, פסוקים ז'-ח'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ד' עמוד א'
- ^ על בבואות בסיפור בת יפתח, ראו גם: יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 74-72.
- ^ יאירה אמית, אנציקלופדית עולם התנ"ך שופטים, תל אביב: דודזון עתי, 1993, עמ' 105.
- ^ אייסכילוס, אגממנון, מיוונית: אהרון שבתאי, תל אביב: הוצאת שוקן, 1990.
- ^ אוריפידס, איפיגניה באאוליס, מיוונית: אהרון שבתאי, תל אביב: הוצאת שוקן 1989.
- ^ יעקב שביט, מרדכי ערן, מלחמת הלוחות:הגנה על המקרא במאה התשע עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך, תל אביב, עם עובד, 2003, ע"מ 42.
- ^ גרשון שקד, המחזה העברי ההיסטורי בתקופת התחייה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1970 ע"מ 79, 108.
- ^ שאול טשרניחובסקי, בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי (פואימה, בפרויקט בן יהודה)
- ^ מלכה שקד, לנצח אנגנך - המקרא בשירה העברית החדשה-אנתולוגיה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 457-450.
