גויי הים
| גויי הים (nȝ ḫȝs.wt n pȝ ym) בכתב חרטומים | |||||||||
|
גויי הים הוא שם כולל לקבוצות עמים חמושות שפשטו במאה ה-13 לפנה"ס ממערב הים התיכון על התרבויות המבוססות במזרח - הפיניקית, החיתית, המיקנית, המצרית.
מקור המונח באגיפטולוגיה בה הוא מבוסס בהסתמך על תיעוד מצרי רב שנים, המתאר את גויי הים כקבוצת פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של הים התיכון, וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון רעמסס השלישי, בן השושלת ה־20.
במשך הזמן, עם התרחבות המחקר, הורחב השימוש במונח לתיאור אותם עמים שהגיעו בדרך הים לחופים המזרחיים של הים התיכון גם לפני תקופה זו, ושישבו בו גם לאחריה, ותרבותם מקורה בים האגאי ובאיי הים התיכון. סברה מקובלת היא שפשיטות גויי הים, שהיו מצוידים בנשק ברזל מול הברונזה של התרבויות הוותיקות, הן שהביאו עמן את ימי הביניים הקטנים: תקופה בה נמחקה התרבות המיקינית על הכתב העתיק שלה, לינאר A, התרבות הפיניקית המזרחית ספגה מהלומה קשה ממנה התאוששה רק לאחר כמחצית האלף, ואילו מצרים נדחקה מא"י[1].
המונח גויי הים
את המונח "גויי הים" טבע האגיפטולוג הצרפתי גסטון מספרו בהתייחסו לקואליציית השבטים שתקפה את מזרח הים התיכון ואת מצרים במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. בשנת 1882 חקר מספרו את תבליטיו של רעמסס השלישי במקדש במדינת האבו המראים קרבות עם גויי הים. הוא הכניס את המונח לספרות המחקר ולשפת הדיבור. המצרים קראו להם בשפתם "אלה שבאו מהירוק העמוק" שהיה כינויו של הים התיכון[2].
תיעוד היסטורי
במכתבי אל עמרנה מן המאה ה־14 לפני הספירה נזכרים שרדנים המשמשים שכירי חרב למצרים, ולכים הנזכרים כשודדים, גם בתעודות מאוגרית מהמאה ה-13 לספירה נזכרים שרדנים כבעלי קרקעות ככל הנראה בשרותו של המלך[3].
בימי רעמסס השני (מלך בין 1279 - 1213 לפנה"ס הכרונולוגיה הנמוכה) שרתו שרדנים כשכירים בצבא בקרב שנערך בקדש שבסוריה כנגד החיתים. אזכור נוסף נמצא באחת מרשומות פרעה מרנפתח אשר שלטונו מתוארך על פי רוב לשנים 1213 — 1203 לפנה"ס. מרנפתח ציין שבשנה השלישית לשלטונו הוא הביס פלישה של לוביים וגויי הים. מרנפתח, לדבריו, הרג 6,000 מאנשיהם ו־9,000 מהם לקח בשבי.
כעשרים שנים לאחר מכן הפרעה המצרי רעמסס השלישי בשנת מלוכתו השמינית הוכרח לטפל בפלישה נוספת של גויי הים. במקדש הקבורה אשר בנה רעמסס במדינת האבו (ממערב ללוקסור) נמצאו תבליטים מפורטים וכתובות החקוקות על קירות המקדש המונומנטלי. גויי הים מתוארים שהתקדמו בשני טורים. טור אחד באוניות עם חרטום בצורת ברווז ניסה לחדור למצרים דרך זרועות הדלתה, טור שני התקדם עם נשים וטף בעגלות רתומות לשוורים לאורך החוף. הוא תיאר כיצד, למרות העובדה ש"אף ארץ לא עמדה בפני" כוחות גויי הים וכי הם רמסו את "חתי, קודה, כרכמיש, ארזוה, אלשיה וממלכת אמורו", הוא הצליח להביסם בקרב ימי, ואת השבויים שלקח גייס לצבא המצרי והושיב אותם במבצרים.
רעמסס צירף לתיאוריו את רשימת שבטי העמים הפולשים: פלשת, תֶ'כֱּר (סִיקוּלוּ), שֶקֶלֶש, דֶנְנ וֱשוֱש. גויי ים נוספים היו הלַבּוּ, לוּקַה, טֵרֶש, קַרשִישַה, שַרְדַנַה, ואֵקְוֵש. למרות תיאורו, ובהתחשב בעובדה כי הרשימה אותה סיפק זהה לרשימת מרנפתח כמו גם העובדה שרעמסס בדה מספר מהקרבות אשר הוא תיאר על קירות מקדשו, הגיעו מספר אגיפטולוגים להבנה כי רעמסס כנראה זקף לזכותו את ניצחונו של אחר – מנהג שכיח במצרים העתיקה.
גוי ים נוסף מופיע באוסף רשומות שמתוארכות, באופן בעייתי, למאה ה־12 לפנה"ס המוקדמת. עָמִוּרָפִּי, אחרון מלכי אוגרית, קיבל מכתב משופילוליומש השני, מלך החתים, אשר הזהיר אותו מפני ה"שִיקַלַיוּ אשר חיים על הספינות". יש המזהים את העם המדובר כסיקולו או שקלש מרשימת מרנפתח. ראוי לציין כי זמן קצר אחר קבלת המכתב אוגרית חרבה ונשדדה, ולעולם לא יושבה מחדש.
שמם של חלק מגויי הים מופיע גם בהאונומסטיקון של אמנופה ובפפירוס האריס א.
באודיסאה מוזכרת פלישה של אכאים לדלתה של הנילוס, פלישה שנהדפה על ידי כח שכלל חיילים ומרכבות בדומה לתיאורים המצריים[4].
בחוף הדרומי של ישראל של היום התיישב אחד מהעמים הנמנים עם גויי הים, הפלשתים, בסוף האלף השני לפנה"ס, הפלשתים מוזכרים בתנ"ך, בכתובות המצריות שתוארו לעיל, בכתובות אשוריות מהמאה השביעית לפנה"ס, ושרידיה שהתערו בחברה המקומית המשיכו ביחודם עד לתקופה הפרסית, בעשרות השנים האחרונות נחקרה קבוצה זו באופן אינטנסיבי יחסית על ידי הארכאולוגים וכיום אין כמעט ספק במוצאה מהתרבות האגאית[5], אזור החוף הדרומי של ארץ ישראל נקרא עד היום על שמה פלשת. לאחר כישלון מרד בר כוכבא בתקופה הרומית הסב השלטון את שמה של כל ארץ ישראל ל"פלשתינה" וכך היא נקראה בשפות האירופאיות.
השערות על מקור גויי הים
המצרים הקדומים השתמשו במונח "אלו שבאו מהירוק הגדול" (הים התיכון) לתיאור גויי הים ועפ"י רעמסס מוצאם באיי הים, האיים הקרובים ביותר למצרים הם איי הים האגאי, גם על פי הציורים המצריים של הקרב שהשתמרו אין כמעט ספק שמדובר בקבוצות שמקורם בים האגאי.
בתנ"ך קורא להם הנביא צפניה "גוי כרתים"[6], והנביא עמוס מציין שמקור הפלשתים מכפתור, שהיא ככל הנראה כרתים[7].
כפי שנזכר לעיל הקבוצה שנחקרה יותר מכל שאר גויי הים היא הקבוצה הפלשתית וכמעט שאין מחלוקת בין החוקרים כי תרבותה מתבססת על התרבות המיקינית.
תימוכין נוספים להשערה כי מקורם של גויי הים הוא בעולם האגאי מבוססת על שמותיהם המתועדים. בבסיס הסברה עומד זיהוי האקוֵש עם האכאים והדנין עם הדנאים, שמות עתיקים לשבטים יוונים הנזכרים בכתבי הומרוס. הסברה היא כי הפלשתים היו חלק מקונפדרציה דוברת יוונית זאת.
הארכאולוג אברהרד זנגר העלה תאוריה לפיה עמי הים היו למעשה ברית של מדינות ממזרח הים האגאי באזור של מערב אנטוליה של היום ובהנהגת טרויה.
ניסיונות נעשו לזהות את גויי הים גם עם עמים איטלקיים. כך, למשל, שיערו אחדים שמוצאו של שבט השקלש (הסיקילים) הוא בסיציליה, והארכאולוג פרופ' אדם זרטל העלה את ההשערה כי מוצא השרדנים הוא באי סרדיניה.
העדויות הארכאולוגיות מספקות בסיס יציב לטענה שעמים ממרכז אירופה וחצי האי האיטלקי תרמו לתופעת גויי הים. קדרות ונשק מברונזה מסוג איטלקי נמצאו בשכבות היישוב שנבנו על גבי הערים החשודות בהרס מצד גויי הים. כמו כן, סיכות מסגנון מרכז אירופי וחרוזי ענבר נמצאו באתרים. פריטים אלו לא נמצאו בשום אתר לפני תקופת גויי הים. ראוי, כמו כן, לציין כי חלק מהסכינים וכלי השתייה בסגנון האיטלקי נושאים בדמיון רב לסכינים וכלי שתייה שנמצאו בהונגריה ומרכז גרמניה, בני התקופה בין 1,800 ל־1,600 לפנה"ס.
תוצאות פלישתם/הגירתם
הסוף הפתאומי של תרבויות אחדות בסביבות שנת 1200 לפנה"ס הובילו אחדים לטענה שגויי הים אחראים לחורבן האומות החתית, המיקינית והמיתנית. על פי תפיסה זו גויי הים כבשו כיבוש אלים ושרפו את הערים העשירות לבסיסן. הם לא ניסו לרשת את העושר של יושבי העיר הקודמים, ובמקום זאת הקימו יישובים בעלי אופי תרבותי וכלכלי נחות יותר. עניין זה הביע בעיני החוקרים את הבוז הנורא בו חשו בעיניהם גויי הים כלפי הערים וכלפי מה שהן סימלו.
אף על פי כן, מארק ואן דה מיארוף ואחרים התנגדו לתאוריה. גרימל טען שאת מיתני, אשור ובבל החריבה קבוצה שחיה לגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית חַבִּירוּ. טיעון נוסף שהעלה גרימל עמד על העובדה כי הקרב עם רעמסס, אם התרחש בכלל, לא היה אלא עימות מצומצם וחסר חשיבות בגין נטיית הפרעה להוסיף גוזמה לתיאוריו הפיקטיביים. אף על פי שברור מהממצאים הארכאולוגיים שאוגרית, אשקלון וחצור חרבו בערך באותה התקופה, כרכמיש עמדה איתן וגבל וצידון לא נפגעו.
הארכאולוג אברהרד זנגר העלה תאוריה לפיה עמי הים היו למעשה ברית של מדינות מערב־אנטוליות בהנהגת טרויה. לטענתו, אחר מפלת התרבות המינואית קמו שני כוחות עיקריים שהתחרו על דרכי המסחר העתיקות: טרויה והתרבות המיקנית. כוח נוסף באזור הייתה האימפריה החתית המעורערת אשר נדחקה לכיבוש קפריסין אחר אובדן מקורות מכרה למתכות. החתים, לדעת זנגר, הטילו חרם כלכלי על יורשי התרבות המינואית. בני טרויה עלו על החתים, בין אם להרתיעם או להשמידם, בתגובה.
טבעי ששדה הקרב הנבחר יהיה בקפריסין, ואכן ידוע על קרב בין החתים לגויי הים בקפריסין. ידם של החתים הייתה כנראה על העליונה בקרב, אולם התפוררותם אחר המלחמה עם רעמסס השני והתחזקות אשור החלישו את החתים במידה מספקת כדי ששיתוף פעולה בין טרויה לשבטי הקסקה שטרדו את החתים זה מאות שנים, יביא לחורבן האימפריה החתית. חתושש נשרפה והחתים נפלו; סודות החרשות שלהם נפוצו בקרב כובשיהם. עם אנטוליה כגשר לארץ ישראל ומצרים יכלו עמי הים, הם הברית המערב־אנטולית, להתעשר ולהתחזק במידה שאיימה על בני התרבות המיקנית. ניסיון אחרון של המיקנים לבלום את הטרויאנים בטרם יתחזקו יתר על המידה נערך סביב 1186 לפנה"ס לחומות טרויה. בין אם תחת אגממנון, איאס, אודיסאוס ואכילס כמתואר על ידי הומרוס, או כעימות סטנדרטי, בא על טרויה סופה במלחמת טרויה והברית המערב אנטולית התמוטטה; עמנואל וליקובסקי לעומת זאת, טען בספרו גויי הים פלשתים או פרסים, כי גויי הים, היו קונדרפציה של עמים שחלקם יוונים תחת הצבא הפרסי [דרוש מקור].
כיום אנו יודעים שקבוצות של גויי הים הופיעו בלבנט לפני המאה ה-12 לפנה"ס באוגרית ובמצרים והשתלבו במערכות הקיימות כחרשי מתכת שכירי חרב וחקלאים. נראה שגל נוסף של גויי הים הופיע במאה ה-12 לפנה"ס גל זה הביא לחורבן אוגרית וממלכות נוספות בצפון הלבנט אך נבלם בדרומו בידי המצרים ששילבו אותו במערך הקיים. בניגוד לגל בצפון שהביא לחורבן ערי הממלכה ולא הקימם מחדש הגל בדרום התיישב או יושב בידי המצרים, ככל הנראה חלק מגל זה היו הפלשתים אשר התיישבו באתרים כנעניים לשעבר והקימו ברית של 5 ערים אשר בשיאה שלטה על דרך הים וסעיפה בעמק יזרעאל כלפי דמשק. בגילגולים שונים התקיימו הערים הללו ושמרו על חלק מתרבותם לתוך התקופה ההלניסטית ועד לתקופה הנוצרית[8].
בסביבות 1100 לפנה"ס היגרו חלק מגויי הים אל עבר הירדן והקימו יישוב ששרידיו מוכרים כיום כ"תל אבו חאראז" שבירדן, בקרבת הגבול עם ישראל באיו"ש - יש המציעים כי זהו האתר של יבש גלעד המקראית.[9]
ראו גם
לקריאה נוספת
- מבוא לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמיחי מזר, האוניברסיטה הפתוחה (1990) - יחידה 8.3.
- Ayelet Gilboa , Sea Peoples and Phoenicians along the Southern Phoenician Coast – A Reconciliation: An Interpretation of Šikila (SKL) Material Culture. Bulletin of the American Schools of Oriental Research 337: 47 – 78.
- Ayelet Gilboa, Fragmenting the Sea People, With an Emphasis on Cyprus, Syria and Egypt: A Tel Dor Perspective. Scripta Mediterranea. Scripta Mediterranea XXVII – XXVIII: 209 – 244.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: גויי הים |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גויי הים |
- גשר מפעלים חינוכיים, הפלשתים ותרבותם החומרית, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: אתר "מקרא גשר"
- גויי הים, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- פלישות גויי הים, באתר מצרים הפרעונית.
- מי היו גויי הים? (אנגלית), באתר Saudi Aramco World.
- גויי הים ובני אטלנטיס (אנגלית)
הערות שוליים
- ^ אוניברסיטת בר-אילן פרויקט תל צפית
- ^ אדם זרטל, סודו של סיסרא - מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, הוצאת דביר, 2010, עמוד 139
- ^ זרטל. א'. סודו של סיסרא עמ' 164.
- ^ אודיסאה אודיסאה ספר 17 שורה 427
- ^ הערך פלשתים ויקיפדיה
- ^ ספר צפניה, פרק ב', פסוק ה'
- ^ ספר עמוס, פרק ט', פסוק ז'
- ^ לדיון מעניין בזהותם הדתית של הפלשתים וגילגוליה עד לתקופה הנוצרית ראו מאמרו של פרופ' איתמר זינגר "לבעיית זהותו של דגון אלוהי הפלשתים", קתדרה 54
- ^ Cultural connections with Europe found in ancient Jordanian settlement