גוש קטיף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־03:22, 10 ביוני 2020 מאת דויד (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "מעריב" ב־"מעריב")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
צפון השומרון
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. גוש קטיף כלל 18 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה, ואחד במרכזה. סך הכל 22 יישובים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים ו500 בדואים (בדהנייה), רובם בגוש קטיף.

ההיסטוריה של הגוש

בסביבות שנת 1925 הציעו הבריטים לקרן הקיימת לרכוש את דיונות החול של גוש קטיף לצורך התיישבות, אולם ההצעה סורבה בנימוק שהאדמות אינן מתאימות לעיבוד חקלאי.[1] במוצאי יום הכיפורים תש"ז 1946 הוקם מדרום לעיר עזה כפר דרום כחלק מ11 הנקודות. תושביו נאלצו לסגת ממנו לאור כיבושה של רצועת עזה בידי מצרים במלחמת העצמאות.

במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:

"קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."

התנחלות ראשונה באזור גוש קטיף הוקמה בסוף מאי 1973, בדמות היאחזות נח"ל קטיף, שנקרא בתחילתו גדיש. על פי התוכנית, הייתה כוונה להקים במקום שניים-שלושה מושבים דתיים ומרכז אזורי.[2] התוכניות התקדמו לאיטן, ובראשית 1977 אוזרחה היאחזות קטיף ונקראה נצר חזני. באותה שנה הוחל בהקמת המושב קטיף ותוכננו שלושה יישובים נוספים: קטיף ג' = גני טל, קטיף ד' = גדיד וקטיף ה' = גן אור.[3] בסוף 1978 טרם נבנה במקום בית ספר או בית כנסת ונותרו בשלושת היישובים דירות ריקות.[4]

במאי 1979 הוקמה מועצה אזורית חוף עזה שהקיפה את שלושת המושבים ואת מורג בדרום החבל. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, דובר ב-1979 על הרחבת הגוש לשמונה עד עשרה יישובים.[5][6] עוד בתחילת 1979 הוקמה בדולח במסגרת ניסיון לקבוע עובדות בשטח, ובתחילת 1980 הוקם היאחזות נח"ל גן אור.[7] בספטמבר 1980 הוקמה היאחזות גדיד שתוכננה גם כבסיס למרכז האזורי נווה דקלים.[8] מנגד, עלתה בסוף 1979 ההצעה של אברהם כ"ץ-עוז לפרק את יישובי הגוש ולהעביר את רצועת עזה לידי מצרים.[9] הקמת גוש קטיף התבצעה על אדמות מדינה שלא היו בשימוש, כך שלמרות טענות שנשמעו פה ושם מצד ערביי עזה נגד הקמת הגוש,[10] נתקלה הקמת הגוש באדישות מצד הערבים[11] והיו אף שטענו שהערבים שמחים על הפיתוח הכלכלי הנלווה להקמת הגוש.[6]

לאחר פינוי סיני הוקמה נווה דקלים כמרכז אזורי של הגוש,[12] וכן הוקמה עצמונה שאזרחה את היאחזות בדולח באזור הדרומי של הגוש.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, סבלו תושבי גוש קטיף מהתקפות טרור חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים. בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 קמו בגוש מספר מאחזים כתגובת התרסה נגד הטרור הפלסטיני. בשנת 2003, אחרי הבחירות לכנסת השש עשרה, החל ראש הממשלה אריאל שרון לגבש יוזמה לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה - היא תוכנית ההתנתקות. על היוזמה הודיע בכנס הרצליה 2004, ובתגובה החלו תושבי גוש קטיף להתארגן למאבק נגד הפינוי. למרות הפגנות המונים רבות, והחלטת מתפקדי הליכוד כנגד התוכנית במשאל אותו שרון הבטיח לכבד, אך הפר את הבטחתו, המשיכה הממשלה בהליכים לאישור התוכנית. ב-2005 אושר חוק פינוי-פיצוי והחלו ההכנות לביצוע התוכנית.

מפת רצועת עזה וגוש קטיף
רצועת עזה לפני ההתנתקות. יישובי גוש קטיף מודגשים בכחול

ב-15 באוגוסט 2005 (י' באב התשס"ה) החל הפינוי מגוש קטיף. פנוי יישובי גוש קטיף, הביא להפגנות מחאה ואבל מצד התושבים המקומיים, אך ככלל - ללא אלימות (בלטו בחריגותם האירועים בכפר דרום). הפינוי הסתיים כעבור שבוע וב-12 בספטמבר עזבו כוחות צה"ל את רצועת עזה.

בגוש פעלו 6 בתי ספר ותלמודי תורה, 3 מוסדות תיכוניים, 6 ישיבות, 3 כוללים, 4 מדרשות ומכינה קדם צבאית. רק מעט מהמוסדות הוקמו מחדש אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות.

יישובי הגוש

בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שמעוצב כמגן דוד ענק
Sender-netzarim01.jpg

גוש היישובים עצמו היה ממוקם בין רפיח לדיר אל-בלח, אולם היות שהמועצה האזורית חוף עזה, שהייתה הרשות המוניציפלית הוסמכה על כלל היישובים הישראליים ברצועת עזה, צורפו אל הגוש באזכורים רבים גם היישובים מצפון ומדרום לעיר עזה שיפורטו מיד. בגוש עצמו נמצאו שמונה עשר היישובים הבאים:

מעט צפונה מהם, ליד דיר אל-בלח, שכן היישוב כפר דרום (היישוב הראשון בגוש קטיף). בין עזה לדיר אל-בלח שכן היישוב נצרים.

כלכלה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

טרם ההתנתקות הועסקו 65% ממועסקי גוש קטיף בשירות הציבורי. חקלאות היוותה ענף חשוב בגוש. חקלאי גוש קטיף עיבדו, באמצעות אלפי פועלים פלסטינים[13] ומאות תאילנדים,[14] 4500 דונם אדמה, רובם חממות, וייצרו 320 אלף טון תוצרת חקלאית בשנה, בערך כספי של חצי מיליארד ש"ח.[15] 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו-90% מירקות העלים ללא חרקים בישראל גודלו בגוש קטיף. סיורים חקלאיים אורגנו בגוש קטיף עבור חקלאים ומגדלים שרצו להתרשם מהחקלאות בגוש קטיף ומשיטות העבודה של חקלאי הגוש.

פנאי

מלון חוף הדקלים. נטוש, 5/2005
בית הכנסת בכפר דרום
אגם ב"פארק האגם" ששכן בנווה דקלים
חממה לגידול חסה בגוש

בגוש קטיף היו ארבעה חופי רחצה: חוף התמרים, חוף דקלים, חוף נצרים וחוף אשלים. חלק מהחופים היו נפרדים, וחלקם במתכונת של "חוף משפחה" - כך שמשפחה מצומצמת הייתה יכולה לשבת בו ללא זרים. כמו כן סמוך ליישוב נווה דקלים היה קיים מלון "חוף הדקלים" השוכן בסמוך לחוף הים, מלון זה ננטש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ויושב מחדש לקראת ההתנתקות במהלך 2005 על ידי מתנגדי התוכנית ששכרו את המקום מבעליו ושינו את שמו ל"מעוז הים". ביוני 2005 פונו השוהים מהמקום, והאתר הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי סגור. לצד החופים היו בגוש קטיף שני פארקים גדולים: פארק האגם וה"קטיפארי" (מעין פינת חי מורחבת).

מנחת תעופה

בתחילת שנות התשעים נחנך בגוש-קטיף מנחת למטוסים קלים, שפעל כעשר שנים. המנחת הוקם בין גני טל לנווה-דקלים, אורך מסלולו היה 800 מטרים, ורוחבו 6 מטרים. חברת "נשר" הפעילה קו תעופה סדיר משדה-דב למנחת קטיף. חברת מע"צ סללה את המנחת, המועצה האזורית חוף-עזה השקיעה 1.25 מיליון ש"ח בסלילתו.

המנחת נועד לשרת בעיקר את מתארחי מלון נווה-דקלים שהחל לפעול שנים ספורות לפני-כן. עקב אירועי האינתיפאדה הראשונה בית המלון סבל קשות מאבדן הכנסות עקב החשש להגיע למקום. ההנחה הייתה שמתן אפשרות להגעה מהאוויר יעיר מחדש את בית המלון. בשלב הראשון פעל הקו באורח סדיר פעמיים ביום שלוש פעמים בשבוע, בית המלון הפעיל הסעות אל המנחת ובחזרה בשעת נחיתת המטוסים. בחברת "נשר" תיכננו גם הקמת בית הספר לטיסה במנחת, שישמש את תושבי הנגב המערבי.

בסופו של דבר התברר שמספר הטסים לא מצדיק החזקת קו קבוע. בנוסף, ככל שהתקדמו התהליכים המדיניים במסגרת הסכמי אוסלו, הפעילות במנחת דעכה, עד שצה"ל אסר לחלוטין באמצע שנות ה-90 על טיסות מטוסים בשמי גוש קטיף. לקראת פינוי גוש קטיף ותוכנית ההתנתקות המנחת איבד את תפקידו ופונה יחד עם תשתיות האזור.[16]

התקפות טרור על הגוש

החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, היו יישובי הגוש ותושביו מטרה למאות התקפות טרור מצד הפלסטינים. בשנות השמונים היו אלה יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות ישראליות בצירי הנסיעה ברצועה. בשנות התשעים, ירי והנחת מטעני חבלה נגד מכוניות ישראליות בציר התנועה וסכינאות בנקודות חיכוך בין הישראלים לפלסטינים.

Sender-netzarim02.jpg

בשנת 2001 חלו תמורות ושינויים במאפייני הטרור. זאת כתוצאה מההערכות הנרחבת של צה"ל באמצעי מיגון וביטחון ביישובים ובצירי התנועה. משנים אלו ועד פינוי היישובים, רוב ההתקפות כללו הפגזה במרגמות. בחלוף הזמן פיתחו הפלסטינים רקטה מאולתרת בשם "קסאם". המאמצים לפגוע בישראלים בצירי התנועה לא פסקו.

ציר כיסופים, שהיה באותה עת כביש הגישה היחיד לגוש ושעובר בין דיר אל באלח לחאן יונס, שימש כמטרה עיקרית לפיגועים מצד המחבלים. בשנת 1989 נרצח במקום אביגדור דהרי על ידי ערבי תושב מחנה הפליטים נוסייראת בפיגוע דריסה. במהלך השנים ביצעו מחבלים אלפי פיגועי ירי, בחסות פרבריה הצפוניים של חאן יונס, ובהם נרצחו ישראלים רבים. פיגוע הירי החמור מכולם בציר היה רצח טלי חטואל וארבע בנותיה. בנוסף להתקפות על הציר, בוצע מספר ניכר של ניסיונות חדירה אל עבר יישובי גוש קטיף, רובם סוכלו על ידי צה"ל, אם כי מספר פעמים המחבלים הצליחו לחדור אל אזורי החממות ולפגוע בעובדים ששהו שם.

בנוסף לפיגועי הירי, תושבי גוש קטיף חיו תחת הפגזה מתמדת מצד הפלסטינים. 5904 פצצות מרגמה ורקטות קסאם נורו אל עבר יישובי הגוש מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית ורובן מאזור חאן יונס.

מתנגדי ההתנתקות טענו שהיישובים משמשים חומת מגן ליישובי הנגב המערבי ומונעים ירי רקטות עליהם ועל ערים עורפיות כגון אשקלון, נתיבות, קריית גת ואף אשדוד. לדידם, העובדה כי לאחר ההתנתקות נמשך ירי הקסאמים לעבר יישובים שמחוץ לרצועת עזה, ואף הגיע לנקודות צפוניות מבעבר, מהווה הוכחה לטענתם. מאידך, תומכי ההתנתקות טענו שהשליטה ברצועת עזה על כמיליון וחצי תושביה הפלסטינים מהווה מעמסה דמוגרפית, כלכלית ומוסרית על מדינת ישראל.

לאחר ההתנתקות

שטחי היישובים שפונו

מאז שעזבו כוחות צה"ל את ההתנחלויות שברצועת עזה עם השלמת תוכנית ההתנתקות, נותר רובו המוחלט של השטח שננטש שומם. הפלסטינים החיים באזור כמעט ולא עשו שימוש בשטח שננטש וגם לא בחממות שהושארו בשלמותן. השימושים המשמעותיים ביותר שנעשו הם שימוש בבניין בית הספר האזורי בנווה דקלים לאוניברסיטת אל-אקצה (הנשלטת על ידי חמאס) ובניית מחנות אימונים צבאיים באזור התעשייה ביישוב. וכמו כן שוגרו בידי ארגוני הטרור משטחי הגוש המפונה, טילי קסאם רבים אל עבר ערי הדרום.

הנצחת גוש קטיף

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גוש קטיף בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ דני צדקוני, על סף התיישבות יהודית ברצועה, דבר, 19 בנובמבר 1971
  2. ^ עולים מבריה"מ יתיישבו בישוב העירוני בפתחת רפיח, דבר, 1 ביוני 1973
  3. ^ דני צדקוני, מערך התיישבותי בין עזה לאל עריש, דבר, 24 באוגוסט 1977
  4. ^ עזרא ינוב, גוש קטיף בין דחפורים לייאוש, מעריב, 17 בנובמבר 1978
  5. ^ יאיר קוטלר, מתתיהו דרולס: ביצועיסט בשטחים, מעריב, 24 באוגוסט 1979
  6. ^ 6.0 6.1 עזרא ינוב, היבול הראשון של נצר חזני, מעריב, 26 בספטמבר 1980
  7. ^ שני יישובים חדשים יוקמו באזור קטיף שברצועת עזה, דבר, 4 בינואר 1980
    בוקי נאה, 4 האחזויות נח"ל יקומו החודש, מעריב, 7 בינואר 1980
  8. ^ היאחזות נח"ל גדיד הוקמה בגוש קטיף, דבר, 5 בספטמבר 1980
  9. ^ בנימין כצנלסון, זמורת זר, דבר, 23 בינואר 1980
    דני צדקוני, שכני הרצועה מתווכחים על עתידה, דבר, 16 במרץ 1980
  10. ^ דני צדקוני, א-שאווה: התיישבות ברצועה - צעד בלתי נבון ובלתי אנושי, דבר, 25 במאי 1980
  11. ^ דני צדקוני, סתיו לא ברור ברצועה, דבר, 14 באוקטובר 1980
  12. ^ אריק טמיר, נווה דקלים היישוב המרכזי בחבל קטיף, מעריב, 31 בדצמבר 1982
  13. ^ קסאם נחת בגוש קטיף; 3 פועלים נהרגו, באתר ynet, 7 ביוני 2005
  14. ^ נועם שרביט, ממשלת תאילנד הוציאה צו הפסקת עבודה לפועלים התאילנדים בגוש קטיף, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 25 במרץ 2004
  15. ^ דו"ח פעילות מנהלת התיאום והקישור בזמן ההתנתקות באתר משרד החקלאות
  16. ^ חגי הוברמן, המינחת שנעקר-מנחת גוש קטיף, באתר היסטוריה תעופתית בישראל
  17. ^ עתון "ארץ ישראל שלנו" תאריך כ"ה תשרי תשס"ח עמוד 8
  18. ^ בני משה, כיכר "גוש קטיף" נחנכה באשקלון, באתר ערוץ 7, 27 במאי 2010.
  19. ^ כרמית ספיר ויץ, אסתר שטרייט-וורצל מתנתקת מהקונצנזוס, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2008
  20. ^ [1]
  21. ^ מפת העיר באתר העירייה.
  22. ^ בת אל בנימין, חדש בירושלים: כיכר גוש קטיף, באתר ערוץ 20, 7 בפברואר 2017.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גוש_קטיף&oldid=1301950"