גזירות תתנ"ו

ציור מאוחר של הטבח במץ במסע הצלב הראשון

קל מלא רחמים לזכר קרבנות גזירות תתנ"ו וגזירות ת"ח ות"ט במחזור מאלטונא משנת ה'תק"ד

גזירות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות שהתרחשו בשנת ד'תתנ"ו באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להנצל באמצעות המרת דת לדת הנוצרית.

מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות הובילו להשפעה תודעתית, עקב הטראומה הציבורית שהייתה כלולה במאורעות ביחס לעם ישראל.

מהגזירות נשתמרו קינות שחוברו לזכר הקהילות שחרבו, ובייחוד קהילתו של רש"י שהתרכזה בשלוש הערים שכונו בפי היהודים 'קהילות שו"ם' - שפירא, ורמייזא ומגנצא (כיום שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהקינות נאמרות בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. כמו כן נשתמרו בספרות הנוצרית תיאורים ואיורים בהם נראה הטבח במהלך מסע הצלב, הן באירופה, והן לאורך מסעם במזרח התיכון ובייחוד בארץ ישראל.

רקע היסטורי

באירופה של ימי הביניים, אשר קמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, הדת הנוצרית תפסה את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.

היחס ליהודים

ביחס ליהודים, אירופה הנוצרית פעלה על פי הנחייתו של אוגוסטינוס (ד'קי"ד-ד'ק"ץ), לפיה יש להשאיר את היהודים בחיים, כי הם מוכיחים את אמיתות כתבי הנצרות. השארתם בחיים, אך במצב מושפל, מוכיחה את מאיסת הקל בהם. האמונה הייתה שבאחרית הימים כל היהודים יתנצרו.

כך, היהודים נשארו המיעוט הדתי הנסבל היחיד באירופה הנוצרית. היהודים ראו עצמם כמיעוט, אשר ישיבתו באירופה ארעית, כשגם היהודי לא רואה במצב הקיים אידאל. למרות כל זאת, היהודים ראו את עצמם שייכים למרקם החברתי באירופה; כשבחיי היום-יום הם הסתגלו לתרבות ולתנאיה, בעזרת מאמץ הן ביחס לעולם הנוצרי והן ביחס לתפיסות שראו את הגלות כארעית.

במאה השמינית לאלף החמישי, ה"עיר" בתור מקום מגורים, החלה לתפוס מחדש מקום משמעותי. וכך, גם נכתבו מגוון הסדרים משפטיים חדשים (כגון הפריווילגיה של רודיגר, משנת ד'תתמ"ד). קיום היהודים נתפס כחלק מבנייתה והגדרתה של הקמתה של העיר, בהיותם קבוצה עירונית מובהקת. זאת, למרות שהיהודים הובדלו, וחייהם במסגרות נפרדות, כשהגורמים נעוצים גם בסביבה (לדוגמה העברת החסות על היהודים לשלטון המרכזי, שגרר אף את ההתייחסות אליהם כ-'עבדי האוצר', וכן פעולות של המנהיגים כרבנו גרשום מאור הגולה); אך ההקשרים הכלכליים היו הדוקים ומלאי מתח.

תיאור ההתפתחויות

בשנת ד'תתנ"ה נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (ד'תתנ"ט).

בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, כשרוב היהודים בוחרים למות על קידוש השם.

הפרעות

השתלשלות זו הובילה לרציחות של יהודים על ידי הנספחים למסע הצלב ובראשם אביר צרפתי בשם "וילהלם הנגר". ההיסטוריון ד"ר צבי גרץ מתאר את האירועים באשכנז: חלק מיהודי טריר התאבדו ואחרים פנו לעזרת הכנסייה אך נענו בשלילה ואז החליטו אנשי הקהילה להמיר דתם למראית עין. בהמשך הגיעו הפורעים לשפייר שם חטפו עשרה יהודים לכנסייה בניסיון להטבילם בכוח. החטופים סירבו ונרצחו על ידי החוטפים (ח' באייר ד'תתנ"ו). שאר יהודי הקהילה נמלטו לארמונות ההגמון של העיר ולארמון הקיסר שם ותחת הגנתם ניצלו.

הקהילה הבאה, ורמיזא סבלה הרוגים רבים יותר. כמות הפורעים גדלה בהשוואה למספרם במקומות הקודמים. ב- כ"ג באייר ד'תתנ"ו החל הפוגרום בהרס וביזה של בתי כנסת ובתי היהודים ובראש חודש סיוון החל ההרג. גם המעטים שמצאו מסתור אצל הגמון העיר התאבדו לאחר שהוצבה בפניהם הברירה בין טבילה למוות. חלק מהיהודים המירו דתם וחלקם ניסו להתנגד. גרץ מציין שמו של צעיר יהודי שהתנפל בסכין ודקר אחד מראשי הנוצרים והומת במקום. עוד מציין גרץ שלאחר הטבח הובאו לקבורה בורמיזא 800 יהודים.

העיר הבאה שנפגעה בפרעות הייתה מגנצא. בתחילה מצאו 1300 יהודים מחסה בבית ההגמון, תמורת סכום כסף רב. אולם אנשי משמר הארמון לא ניסו לעמוד בפני הפורעים ואלה טבחו ביהודים ורק כ 60 מעשירי העיר הוברחו אל מחוץ לעיר אולם גם הם נתפסו ונרצחו. בפרעות אלה גם עלה באש חלק מהעיר.

בקלן החלו הפרעות בערב חג שבועות בביזה, הרס ושריפת ספרי תורה. יהודי העיר הוברחו בסיוע ההגמון המקומי לכפרי הסביבה ובמשך שלושה שבועות הסתתרו מפני הרוצחים. אלא שביום כ"ה בסיוון הגיעו אליהם הפורעים והרגום.

סיכום מספר הטבוחים לפי גרץ, בכל רחבי הריין בתוך חודשיים, הגיע לכדי 12,000 יהודים.

תגובת היהודים

היהודים סברו שהנוצרים הורגים בהם מתוך נקמה על כך שיהודים הרגו את אותו האיש, לדעתם, ושהם שואפים להכחיד את היהודים או להמיר את דתם לנצרות. היהודים שהבינו שנשארו להם רק שתי אפשרויות: להתנצר או למות, והכירו בזכות העצומה של למות על קידוש השם, חלקם במו ידיהם וחלקם עקב סירובם להתנצר, והמתתם בידי ההמון. חלקם המועט התנצר, לפחות למראית עין. אחיזתם האיתנה של היהודים בדתם גם בשעת שמד זו הניעה אותם להציג מסירות נפש עליונה מול התביעה להתנצר.

נקודה שנויה במחלוקת בעמידה היהודית באותה תקופה, היה הרג הילדים במטרה למנוע את שבייתם והמרתם לנצרות. באחת הכרוניקות מופיע התיאור הבא:

"מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני קל רם ונישא."

פוסקי ההלכות נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם. מהר"ם מרוטנברג הזהיר שלא "להוציא לעז על חסידים הראשונים", אף שאינו מתייחס לשאלה האם הרג הילדים הוא פעולה שיש לנקוט בה מלכתחילה. אחרים מצאו הצדקה להמתת הילדים בדינו של בן סורר ומורה, שהורגים אותו לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שעתיד להיות, דין התקף גם לגבי ילדים שעלולים להיות מומרים.

יעקב כ"ץ וחיים סולובייצ'יק טענו כי קידוש השם באשכנז מאופיין בפסבדו-הלכה. הומצאו אף ברכות לשחיטה על קידוש השם, ואף הסכין נבדקה, כדי להבטיח את "כשרות השחיטה". לפי טענה זו, מדובר בהתנהגות מעין-הלכתית שמקורה אינה תורני אלא עממי ולא נעשה בהוראת גדולי ישראל^{[דרוש מקור]}. לעומתם, טענו אברהם גרוסמן, ישראל משה תא שמע ומ"י בן-גדליה כי קידוש השם באשכנז נשען על בסיס הלכתי מוצק, לפי דרך לימוד ההלכה.

תוצאות המאורעות

בעבר, הגישה הקלאסית נטתה לטעון שחיי היהודים עברו חורבן מוחלט, ושינויים רבים התרחשו בעקבות המאורעות. בין השאר, הדת היהודית עצמה נוסחה מול האיום על קודשיה.

אך כיום הדעה המקובלת היא, שהחיים הריאלים של היהודים לא השתנו הרבה בעקבות המאורעות. יחד עם זאת, רישומם של המאורעות על הזיכרון ההיסטורי היהודי היה נחרץ, והם השפיעו על תודעת המיעוט ואי-הביטחון, והם מנסחים את הזהות העצמית. הזיכרון ההיסטורי מתבטא בספר חסידים, ובכרוניקות יהודיות המתארות אירועים אלו (כגון הכרוניקה של רבי שלמה ב"ר שמעון).

גישה אחרת מציג פרופסור אברהם גרוסמן. הוא מנתח את המקורות המציינים את שמות משפחות הנספים ומוצא שיש בהם מראשי החכמים של הקהילות ובניהם ו"מכאן, שנושאיה העיקרים של היצירה הרוחנית - בניהן של אותן משפחות מיוחסות - אבדו מן העולם." נוסף למותם של האנשים עצמם הייתה השמדה של כתביהם וכך נגרמה פגיעה במורשתם בהמשך הדורות. מניתוחו הוא מסיק שהפגיעה בקהילות מגנצא ווורמיזא הייתה אנושה, ולמעשה ירד מרכזיותם של קהילות אלה ביצירה הרוחנית היהודית עד המאה העשירית לאלף החמישי. דעיכה זו של המרכז הרוחני בגרמניה תרם לעליית המרכז בצרפת הצפונית (עם רש"י ובית מדרשו כמובילים).

העימות האידאולוגי

מאורעות תתנ"ו ביטאו את הניגוד והפולמוס שהתקיים בין יהודים לנוצרים בימי הביניים. הפולמוס כלל בעיקרו ויכוח תאולוגי, שנגע בנקודות רבות (ראה הפולמוס היהודי נוצרי). דוגמה לפולמוס, היא בהבדלי התפיסה בשאלה מי הוא המאמין שנבחר על ידי האל?

אך מלבד פולמוס זה התקיים עימות בין הרוב (הנוצרי) למיעוט (היהודי); פולמוס שבעיקרו היה סלידה מהמיעוט והאשמתו במגוון תחלואות החברה. שני רובדי העימות התבטאו בעת מאורעות תתנ"ו.

הקבלות אידאולוגיות

מלבד העימות האידאולוגי בעת המפגש המעשי בין היהודים לנוצרים, יש הסוברים שדווקא הקבלות שונות הובילו לכך שהעימות לא יכול היה להגיע לעמק השווה. זאת, מלבד הפולמוס מי הוא הנבחר על ידי ה'. כל צד האמין שככל שיגדל קורבנו בעולם הזה כן יגדל שכרו בעולם הבא.

כך, הנוצרים האמינו שהם יוצאים למסע הצלב, במטרה לגאול את כנסיית הקבר בכל מחיר, ואף במחיר החיים, ולהיות מרטירים. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, היהודים, לא ברחו מפני הנוצרים, משום ששאפו למות על קידוש השם.

לכך ניתן לצרף את היחס למוות, כאשר בשתי הדתות האמינו שהמוות מוביל לעלייה לדרגה גבוהה (מרטיר אצל הנוצרים, ומוות על קידוש השם אצל היהודים), ואף שההליכה לקראת המוות לא נעשה בחשש, ושהראייה הרואה במוות זכות, משותפת ליהודים ולנוצרים. לפי נקודות ההשקפה האלו, המוות מהווה את העדות על האמונה ביהדות ובנצרות.

בהמשך לעניין המוות, גם תפיסת הקרבה בין העולם הזה לעולם הבא הייתה משותפת ליהודים ולנוצרים. כך הנוצרים עשו הכנה לפני היציאה למסע (טבילה, טהרה ווידוי) ואף היהודים פעלו בפעולות קפדניות לפני המוות (טהרה ווידוי וברכה).

אמנם, יש הטוענים שמכל האמור מעלה, ברור היה שההתנגשות תוביל לרציחות המוניות, אך יש צורך להדגיש הבדל מהותי בין השניים, והוא העובדה שהיהודים לא ביקשו לכפות את אמונתם על הנוצרים, אלא רק לעמוד על אמונתם שלהם, בעוד הנוצרים ביקשו לכפות באלימות, עד כדי טבח המוני, את אמונתם על היהודים.

משמעות האירועים

במחקר קיימות גישות שונות לגבי משמעות האירועים: כך חיים הלל בן ששון, מייצג את התפיסה הרואה במאורעות תתנ"ו פרשת דרכים בתולדות יהודי אירופה, כשהם משפיעים אף האידאולוגיה והמחשבה (אף ביהדות ספרד המזרח), וכן גורמי תמורה בחיי הכלכלה, המעמד המשפטי ותחושת היהודים בין הגויים באירופה.

מול הגישה הקיצונית הזו, קמה גישה קיצונית נגדית (לדוגמה רוברט חזן) הטוענת שלאחר המאורעות אין כמעט שינוי בתנאים היסודיים של החיים היהודים באירופה, כשמתוך ההרס התאוששו בקלות יחסית, כשההתפתחות הנה מתמשכת.

גישה אמצעית מציינת, שאמנם מבחינה פיזית וטכנית קשה לראות בממדי האסון של מאורעות תתנ"ו שינוי חד בתנאים, כך שהדברים שהשתנו אמנם נובעים מתהליכים ארוכים יותר; אך מאידך קשה להתעלם מהטראומה ומהתצורה המחשבתית שהותירו מאורעות תתנ"ו בתפיסה היהודית בכל תחום, כך הם היוו מעצב של מעמדם מול הנוצרים ואת תודעת המיעוט שלהם, ואף הותירו שיירי מחשבה ביחס למוות על קידוש השם ולאסונות בפרט. כך, במאורעות שהתרחשו יותר מחמש-מאות שנה אחר כך (מאורעות ת"ח ות"ט) נתפסו מאורעות תתנ"ו כדגם, וכמוות על קידוש השם.

לדעת ההיסטוריון ישראל יובל, למסעות הצלב הייתה השפעה מכרעת על הופעת עלילות הדם כנגד היהודים באירופה. לדעתו, הנוצרים שראו את תופעות קידוש השם ההמוניות של היהודים, הזדעזעו מנכונותם למות ולהמית את ילדיהם. כתוצאה מכך נתפסו היהודים בקרב החברה הנוצרית כרוצחי ילדים, מה שיצר פתח להאשמתם ברצח ילדים נוצרים מאוחר יותר. תאוריה זו שנויה במחלוקת קשה וזוכה לביקורת נוקבת מצד חוקרים רבים.

הנצחת האירועים

בעקבות האירועים החלו יהודי אשכנז לומר את תפילת "אב הרחמים", תפילה שחוברה בקהילת וורמיזא. בתחילה נאמרה התפילה בשבת שלפני שבועות ובשבת שלפני תשעה באב, אולם בהמשך פשט המנהג לומר אותה מדי שבת. היות שעיקר האירועים היו בתקופת ספירת העומר, התחזקה גם המשמעות של ימי ספירת העומר כימי אבל (משמעות שמקורה במותם של תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר) וקיבלו ביטוי דומה לזה של ימי בין המצרים. כך למשל נהוג שלא להתחתן בימי ספירת העומר ואשכנזים ובני עדות המזרח נוהגים שלא להתגלח ולהסתפר בתקופה זו.
פיוטים לזכר גזרות תתנ"ו נכתבו כנראה עוד בסוף המאה התשיעית לאלף השישי ובמשך כל המאה העשירית לאלף. יש בידינו למעלה מעשרים וחמשה פיוטים כאלה, כולם פיוטים מאשכנז. ביניהם קינות לתשעה באב, פיוטי סליחות שנהגו לאמרם במעמדים שונים (כגון בימי זיכרון וביום כיפור) ופיוטי 'זולת' – שנאמרו בשבת לפני שבועות בקהילות אשכנז. גזירות תתנ"ו נרמזות הרבה גם בפיוטים נוספים מאשכנז, העוסקים במצבו של עם ישראל בגלות.
בתשעה באב נהוג בקהילות אשכנז לקונן גם על חורבן קהילות שו"ם (שפיירא וורמייזא ומגנצא) בגזירות תתנ"ו בזמן מסעי הצלב. הקינה המפורסמת פותחת במילים "מי יתן ראשי מים". עוד שלש קינות על גזרות תתנ"ו כלולות בסדר הקינות הרווח בקהילות אשכנז.

כרוניקות שנתחברו בעברית

קיימות שלוש כרוניקות שנתחברו בעברית של המחברים רבי שלמה ב"ר שמעון, רבי אליעזר בן נתן והאנונימי ממיינץ.

הכרוניקות פורסמו לראשונה בשנת ה'תרנ"ב בידי אדולף נויבאואר שטרן עם תרגום בגרמנית בידי זליגמן בר (baer). הפרסום הראשון כלל גם ביקורת מאת הארי ברסלאו שהסתמכו על התרגום הגרמני. במהדורה זו יש אי דיוקים לגבי כתב היד.

מהדורה שנייה פורסמה בידי אברהם מאיר הברמן בשנת ה'תש"ה בה הוא תיקן שגיאות על פי ראות עיניו. אין בה ביקורת נוסח המקרא, אלא רק תיקוני נוסח שלא כולם נרשמו בפירוש על מהדורה.

בשנת ה'תשל"ז, שלמה אידלברג פרסם תרגומים לאנגלית של הכרוניקות. ב-ה'תשמ"ז פרסם גם רוברט חזן.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם

• אנטישמיות נוצרית
• אב הרחמים
• גילברט איש נוביגנט
• אלברט מאאכן (Albert of Aix)
• אקהארד מאאורה
• תתנם לחרפה

לקריאה נוספת

• אברהם מאיר הברמן, (מהדיר ועורך), ר' אפרים ב"ר יעקב, ספר זכירה סליחות וקינות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ל-1970.

קישורים חיצוניים

• ראב"ן, קונטרס גזרות תתנ"ו, באתר היברובוקס
• עדותו של רבי שלמה ב"ר שמעון, גזרות שנת ד'תתנ"ו, מתוך הספר גזרות אשכנז וצרפת, בעריכת אברהם מאיר הברמן, באתר HebrewBooks
• מעשה הגזרות הישנות, מתוך הספר גזרות אשכנז וצרפת, בעריכת אברהם מאיר הברמן, באתר HebrewBooks
• קל מלא רחמים לזכר הרוגי גזירות תתנ"ו ות"ז ות"ח במחזור כמנהג פיהם, פולין, מעהרין, רייסן, יצ״ו, מהדורת אלטונא, תק"ד, 1744, באתר היברובוקס
• קינת מי יתן ראשי מים
• ציור הטבח. יש הטוענים כי איור זה מקורי מתקופת מסעי הצלב, אחרים מייחסים אותו לצייר האיטלקי גיאודי די טרנטו במאה ה-15
• אתר מולטימדיה על מסעות הצלב, כולל תעוד ותמונות רבות (אנגלית)
• בית הקברות העתיק בפראג (כפי שמופיע באתר טיולים) לאחר הטבח בעיר זו בגזירות תתנ"ו היהודים רוכזו והורשו לחיות אך ורק בגטו
• חודש מאי 1096 באתר לוח שנה

מחקרים

• יונה עמנואל, ‏תשע מאות שנה למסעי הצלב, באתר "דעת" - כולל לקט כל הציטוטים והמקורות היהודיים על גזירות תתנ"ו
• חוה הברקמפ, על מקורות יהודיים בגזרות תתנ"ו וניסיונות פיוס קדומים לאחריה, היסטוריה יהודית, בהוצאת ספרינגר ISSN 0334-701X (אנגלית)
• שמעון שוורצפוקס, מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• דוד מלכיאל, הדים לקונפליקט בכרוניקות של גזירות תתנ"ו, בתוך דברי האיגוד העולמי למדעי היהדות 2001) 13
• מהדורה מדעית של כל הפיוטים שנושאם העיקרי הוא גזרות תתנ"ו יצאה לאור בצירוף מבואות על ידי MGH בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: 'פיוטי גזרות תתנ"ו', יוצאים לאור על ידי אברהם גרוס, אברהם פרנקל, בהשתתפות פיטר ש' לנרד, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשע"ו; Hebräische liturgische Poesien zu den Judenverfolgungen während des Ersten Kreuzzugs, edit: Avraham Fraenkel, Abraham Gross, with Peter Sh. Lehnardt, Monumenta Germaniae Historica, 2016. במהדורה זו בא נוסח הפיוטים בעברית ובגרמנית, שינויי הנוסח והקדמה בעברית, אך הביאור לפיוטים והמבואות המפורטים באים רק בגרמנית.
• יוסף ג' וולף, קדושים בתופת: עמנואל הרומי על מתאבדי אשכנז, פעמים, גיליון 133–134

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0