גירוש ספרד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צו הגירוש משנת ה'רנ"ב

גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה בשנת ה'רנ"ב של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים מעט הוחל חמש שנים מאוחר יותר, בשנת ה'רנ"ז, על יהודי פורטוגל. עוד שנה אחר כך, בשנת ה'רנ"ח, גורשו גם יהודי ממלכת נווארה.

הגירוש התבצע מכח צו שנחתם בידי פרדיננד השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-ג' בניסן ה'רנ"ב ופורסם ב-ב' באייר. נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בקסטיליה ואראגון, והם הועמדו בפני הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-ז' באב ה'רנ"ב. חלק גדול מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונותרו בספרד כאנוסים יחד עם מאות אלפי אחרים שהתנצרו במאה השניה לאלף השישי. המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה העות'מאנית, ובגלים למערב ומרכז אירופה.

הצו שיקף מדיניות קנאית של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת ה'רס"ב צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו בחרו חלק מהמוסלמים להיוותר גם הם כאנוסים (Moriscos) והיתר גורשו. בשנת ה'רס"ז הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימן את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים.

רקע

עד המאה התשיעית לאלף החמישי התקיים ברוב ספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים התפרסו בכל רובדי החברה הספרדית-נוצרית. הקהילות היהודיות בחצי האי זכו למעמד משפטי מוכר בחוקי הממלכות הנוצריות בקסטיליה, באראגון, בנווארה ובפורטוגל. הם נהנו מאוטונומיה שיפוטית ויכלו לקיים את דתם. תרבות היהודים שגשגה, מצבם הכלכלי היה טוב והם זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים, ועסקו גם במדעים כאסטרונומיה, ומיפוי העולם (קארטוגרפיה).

השינוי ביחס ליהודים התחולל במקביל להשלמת הרקונקיסטה, הכיבוש-מחדש הנוצרי של ספרד שנמשך מאות שנים, בד ובד עם עלייתן של תנועות קנאיות יותר בקרב המוסלמים.

במאה הראשונה והשניה לאלף השישי הייתה ספרד כולה תחת שלטון נוצרי חוץ מממלכת גרנדה. בתחילת המאה השלישית שלטו בספרד המלכים הקתוליים. חברת הרוב הנוצרית נחלה אכזבה. היא הגיעה להכרה שלא יצליחו להביא את היהודים להכיר בדתם. האינקוויזיציה הספרדית הייתה בית משפט מטעם הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור מינים נוצריים, ועל כן רדף גם נוצרים חדשים, ביניהם האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת. האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-א' בשבט ה'רמ"א. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות העלאה על המוקד או תלייה.

אז גם חדלה ההבחנה בין נוצרים חדשים (conversos או cristianos nuevos) שהמירו דתם וניסו להיטמע בחברה הנוצרית, לבין הנוצרים הישנים (cristianos viejos). בתקופה שקדמה לגירוש ספרד הם הגיעו למסקנה כי הנוצרים החדשים הם יהודים מתחזים (judaizantes) וייחסו להם את כל התכונות השליליות שיוחסו ליהודים הגלויים. הם גילו כי ה"נוצרים החדשים" מוסיפים לקיים זיקה ליהדות.

מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי "הנוצרים החדשים" משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרננדו והמלכה איזבלה בשנת ה'רנ"ב להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרת הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים. כתוצאה מכך החליטו המלכים הקתוליים לגרש עוד באותה שנה את כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד. אברהם שניור קורונל שהיה מקורב מאד למשפחת המלוכה ניסה למנוע את הצו אך ללא הצלחה ואולץ להתנצר בעצמו.

תמורות במעמד היהודים לפני הגירוש

צו הגירוש היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמשגשגת שישבה בספרד. לצו הגירוש קדמו פעולות אחדות שנערכו בערי ספרד השונות. אלו יצרו אווירה נאותה לקליטת הצו המלכותי בשנת ה'רנ"ב. בין השאר נערכו הפעולות הבאות:

  • ה'קנ"א - גל של פרעות (גזירות קנ"א) בקהילות שונות של ספרד הביא יהודים רבים להחלטה להמיר את דתם.
  • בשנת ה'קע"ב עבר בערי קסטיליה נזיר דומיניקני, ויסנט פרר, שהטיף להמרת דתם של היהודים.
  • בשנת ה'קע"ב הוציאו האפוטרופוסים של המלך הקטין חואן השני צווים נגד היהודים. מטרתם הייתה לבדל את היהודים מכלל האוכלוסייה באמצעות הקצאת שכונות מגורים מיוחדות, קביעת לבוש אופייני, ובכמה מקרים נגזר עליהם לגדל זקן. נאסר עליהם לקבל משרות ציבוריות, העלולות לתת בידיהם שררה על התושבים הנוצרים.
  • ב-ה'קע"ג התקיים ויכוח פומבי בין נוצרים ליהודים בעיר טורטוסה שבאראגון. היהודים היו מפולגים במשלחתם.[1] הוויכוח נמשך יותר משנה וגרם לאי-ודאות בקרב הציבור היהודי שנותר ללא הנהגה, שכן מנהיגיהם הרוחניים היו בזירת הדיונים. התוצאה הייתה הגברת תהליך המרת הדת. למשל, בעירו של רבי יוסף אלבו שרדו 10 יהודים, רובם במאסר, מתוך 40 משפחות.

מותו של האנטי-אפיפיור בנדיקטוס ה-13 (שגורש מאביניון בשנת ה'קס"ג אך הוכר כאפיפיור באראגון) בשנת ה'קפ"ג הביא לשיפור במצב היהודים. הם הצליחו לחדש את המוסדות האוטונומיים של הקהילות, אך לא חזרו למצבם המכובד, מהתקופה לפני גזירות קנ"א. הצלחת השיקום באה לידי ביטוי בתקנות ויאדוליד מניסן ה'קצ"ב.

מספר היהודים בממלכות הספרדיות ובפורטוגל ערב הגירוש הוא נושא להערכות שונות בין היסטוריונים. המספרים נעים בין 100,000 ל-200,000, בעיקר לכיוון הנמוך יותר (אומדן מפורט שערך סוארז פרננדז ב-ה'תשנ"א על בסיס רשומות מס הביאו למסקנה ש-100,000 הוא ההערכה המקסימלית לגבי ספרד). מלבד אלה היה מספר גדול – כנראה סביב 220,000, ולפי הערכות מסוימות אולי פי שלושה ממספר היהודים – של "נוצרים חדשים" מזוהים. עם הגירוש, בחרו בין 20,000 ל-50,000 להתנצר ולהישאר בספרד; מספר המגורשים עמד על בין 40,000, הערכת מינימום, ל-160,000, שיצחק בער סבר כי הוא המקסימום הסביר. עוד בערך 7,000 מאלה שבו לאחר מכן לביתם והתנצרו.[2]

צו הגירוש

הפקודה (ספרדית "Edicto de Granada" - צו גרנדה), שנחתמה ב-31 במרץ 1492, הוכרזה רק ב-29 באפריל. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים, עד ה-31 ביולי, אלא אם יסכימו להתנצר.[3] בנוסף לכך נאסר על נוצרים להסתיר יהודים או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים לעזוב את אמונתם.

איסור הוצאת כספים וכפייה נדל"נית

על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה מרקנטיליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל-31 ביולי, שעל פי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל ח' באב, סמוך לתשעה באב. אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ונטשו את רכושם.

בפקודה לגירוש היהודים מספרד ועליה חתומים פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה, כתוב (בין השאר):

"מכיוון שהודיעו לנו שבמלכויותינו היו כמה נוצרים רעים שהתייהדו ובגדו באמונתנו הקתולית הקדושה, והסיבה הגדולה לכך הייתה – הקשר בין היהודים והנוצרים", ובהמשך: "לכן, אנו בעצתם ועל פי ראייתם של כמה מן הכמורה, האצולה הגבוהה והנמוכה של מלכותנו, ואנשי מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו, בהיותנו חושבים על כך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו."

המלכים הקתוליים העידו בצו כי קודם לפקודת הגירוש ניסו לפתור את הבעיה על ידי ריכוז היהודים בשכונות מיוחדות משלהם בתוך הערים (גטאות), יסוד אינקוויזיציה וגירוש היהודים מאנדלוסיה ורק לאחר שנכשלו בפעולות אלו החליטו על גירוש כללי של כל מי שלא חפצו להטבל. פרט לצו שיצא לאור במלכות קסטיליה היה גם צו מיוחד למלכות אראגון שהיה שונה במקצת מהצו במלכות קסטיליה, כגון הדגשת יתר של אחריות האינקוויזיציה לגירוש או האשמת היהודים בהשתלטות על נכסי הנוצרים באמצעות ההלוואה בריבית קצוצה. [דרוש מקור]

יציאת היהודים מספרד

גירוש של יהודים במחצית השנייה של ימי הביניים
קובץ:Sepharadic Migrations.jpg
נתיבי הבריחה של יהודי ספרד

היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית ובתנאים הגאו-פוליטיים, והיו אף קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות.

קיימות עדויות מסופרים בני התקופה, על ניסיונות לשכנע את העוזבים להמיר את דתם ולהישאר, ועדויות על גורלם המר של אלו שלא הסכימו לכך. משעלו על האוניות נבזזו, עונו, נרצחו ונמכרו לעבדים. הנותרים פנו אל יעד לא נודע, כשהארצות השכנות סירבו לקבל את היהודים אל תחומן. תלאותיהם של המגורשים כתובות הן אצל נוצרים בני הזמן והמקום, והן בהקדמות לספרות הרבנית, של רבנים אשר שרדו את הגירוש.

לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על פורטוגל ב-1497 עברו היהודים לנסות את מזלם במציאת מקלט בצרפת, השכנה הצפונית, שאליה עברו לגור וממנה יכלו להמשיך את העסקים בספרד ובפורטוגל. המעבר הבא, לארצות השפלה, היה כרוך בניתוק כל קשר עם חצי האי האיברי. אך היציאה ההמונית הייתה בדרך הים. הסולטאן העות'מאני באיזיט השני הבין את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד. הוא פתח את שערי הממלכה בפני המגורשים, ואף הביע תמיהה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. רוב המגורשים פנו אל עבר האימפריה העות'מאנית.

רבים מהאנוסים המשיכו לשמור על מנהגי היהודים בהסתר, ואף למדו ולימדו תורה (ובמקרים מסוימים קבלה). במאה ה-16 וה-17, המשיכה היציאה ומשפחות שלמות של נוצרים עם עבר יהודי היגרו, דוגמת משפחתם של שלמה מולכו ושל דונה גרציה נשיא.

מעורבותה של פורטוגל

המגורשים מספרד פנו בתחילה למדינה השכנה בחצי האי האיברי, פורטוגל, אבל "המלכים הקתוליים", יוזמי הגירוש, לא הסכימו שפורטוגל תהווה מקלט לבורחים מהאינקוויזיציה הספרדית. כאשר המלכים הקתוליים השיאו את בתם, איזבלה מאסטוריאס, למנואל הראשון, מלך פורטוגל, הם התנו עמו כי מדינתו לא תאפשר מקלט לאנוסים הבורחים. בשנת 1497 יזם מלך פורטוגל מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקוויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו מספרד לפורטוגל, בהתאם לבולה של אינוקנטיוס השמיני משנת 1487, אך פורטוגל לא קיבלה על עצמה להסגיר יהודים לספרד. אם האינקוויזיציה רצתה את הסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית. רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל, בסוף שנות השלושים של המאה ה-16, החלו אנוסי פורטוגל לסבול מנחת זרועה של האינקוויזיציה.

בשנת 1602 החליטו אנוסי פורטוגל לפנות למלך ספרד ופורטוגל, פליפה השלישי, ולראש המיניסטרים בבקשה למחילה וכפרת עוונות כללית תמורת תשלום נאות. בשנת 1605 הוציא האפיפיור "בריווי" (Breve) - חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה. לחנינה היו שתי מגבלות: לא יפורסם ההסדר הכספי שלאפיפיור היה חלק בו, והיא לא תחול על מקרים של אנוסים שנשפטו בעבר. המחילה הייתה חד-פעמית וחלה על שתי האוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התייהדותם, ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.

בשנת 1609 הוקמה ועדה עליונה מטעם "מועצת המצפון והמסדרים" כדי לדון ביציאת האנוסים מהמדינה. מסקנותיה היו שיש לבטל את החנינה הכללית, שכן האנוסים מפורטוגל, כמו אלה שהיגרו לצרפת, ניצלו לרעה את יציאתם. ב-1610 הוחלט לעצור את היציאה משתי המדינות. רק בשנת 1630, עשרים שנה לאחר מכן, התאפשרה שוב היציאה - תחת פיקוח. כל אזור קיבל היתר לאפשר יציאה דרך נמל אחד בלבד, בפיקוח צמוד של האינקוויזיציה, ותוך הקפדה שלא תהיה הברחת הון. המטרה הייתה לגרום לכך שרק אנוסים שמעמדם כ"נוצרים חדשים" הוכח - יורשו לצאת מהמדינה.

דרכי היציאה מחצי האי האיברי

היציאה דרך הנמלים לא הייתה קלה. היה פיקוח של השלטונות ושל האינקוויזיציה. נדרש גם להגיע להסכם עם בעל האונייה על תנאי ההפלגה ועל יעדה, שלא היה ודאי. ההפלגה הייתה קלה יותר כאשר האוניות לא היו מספרד או מפורטוגל, אם כי גם באוניות זרות נערך חיפוש.

דרכי הבריחה הקרקעית לצרפת היו בטוחות יותר, אם כי במעברים היו שומרים ממונים על ידי השלטונות ובפונדקים היו נזירים, בשליחות האינקוויזיציה, מחופשים בבגדי אנשים פשוטים. ההברחות היו של יחידים, משפחות, וקבוצות קטנות - עד שבעה, כמספר הנוסעים במרכבה. סכנה גדולה ליוצאים הייתה במקום ריכוזם במדריד. אחד המקומות הידועים היה "שער אלקלה". משם היו יוצאים בדרך המלך אל פמפלונה, בירת מחוז נווארה, ומשם ממשיכים לצרפת ביבשה, דרך הרי הפירינאים או בדרך הים, דרך נמלי הדייגים באזור סן סבסטיאן. המבריחים היו פשוטי העם, בעלי פרדות או עגלות משא. מידע מפורט על שיטות ההברחה, תחפושות האנוסים ותעריפי ההברחה התקבל מרישומים במשפטים שנערכו לאלה שנתפסו.

ל"עולם החדש"

בעקבות גילוי אמריקה הגיעו האנוסים גם ל"עולם החדש". הסיבות לכך לא היו דתיות: המניע להגירה היה כלכלי. כך גם התייחס לתופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם גם ביבשת החדשה, ולכאורה לא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.

חוקר יהדות ספרד, חיים ביינארט[4] מביא את סיפורו של רודריגו אלווארס די מדריד מהעיר מאלגה שהשיג בשנת 1512 היתר יציאה דרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות.[5] מי שקבל "צו" מסוג זה, לא רק שזכה להשתחרר מכבלי האינקוויזיציה אלא שבנוסף, שַעֳרֵי ספרד היו עתה פתוחים בפניו.

למערב אירופה

בעוד שהיציאה לארצות המזרח התיכון הייתה אל קהילות קיימות, הרי שבמערב אירופה מגורשי ספרד הקימו קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בצרפת, בארצות השפלה, באנגליה ובצפון מערב גרמניה.

לצרפת

באוגוסט 1550 העניק אנרי השני, מלך צרפת, זכות ישיבה לפורטוגזים "בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים". בכך נפתחו שערי ההגירה לאנוסים. להגירה לצרפת היה אופי מיוחד. הסוחרים היהודים הקימו בצרפת מושבות של "סוחרים פורטוגזים": באזור הרי הפירינאים, בערים כמו: סן ז'ן די לוס ובדרום צרפת, בבורדו, לה רושל והגיעו עד פריז. תחילה העבירו את עסקיהם ולאחר זמן את משפחותיהם. כך הוקמו הקהילות הספרדיות בצרפת, שבהמשך יצאו מהן היהודים שהקימו את קהילות יהדות פיימונטה בצפון איטליה.

בנובמבר 1602 התבקש מפקד הצבא בדרום מערב צרפת להכין דו"ח על מצב היהודים באזור ליון, לפי הזמנת מועצת המדינה הספרדית. הוא דיווח כי בחופי גיפוסקואה (Guipuzcoa) וויסקאיה (Vizcaya) יש מאה משפחות יהודיות ובהן שמונה מאות נפש. תושבי המקום הביעו את מורת רוחם מכך "שהללו נוטלים את פרנסתם ומתעתדים להקים בית כנסת" וביקשו להרחיק את היהודים לתוך המדינה. האנוסים עברו ביוזמתם לבורדו, מחשש לפגיעה בהם, ואחר כך לאזור אביניון. במקומות אלה היה קיים חופש דת. מפקד הצבא הוסיף כי חלק מהיהודים חזרו ל"סן ז'ן די לוס" ולפי הערכתו הם מביאים לצרפת ולפלנדריה הכנסות גבוהות, הוא סיכם כי היהודים אינם מעזים לגלות את שמם האמיתי לפני הגעתם לאביניון או ל"ארצו של הדוכס הגדול של פיזה". לפי דרישת הכנסייה יקיים הממונה על היצוא מספרד מעקב אחרי הקשרים המסחריים של האנוסים עם ספרד.

לצפון איטליה

ב-4 בספטמבר 1572 הזמין אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, את האנוסים לבוא לשטח הדוכסות בצפון איטליה. נציגי ספרד בטורינו ובמילאנו הביעו את חששם כי בואם של היהודים לחבל הארץ החדש יגרום להפיכת נמל ניס לחוף הים התיכון לנמל מרכזי למסחר עם הלבנט. הדוכס הבטיח ליהודים הגנה מפני האינקוויזיציה. שלטונות הכנסייה חסמו את הכניסה לפיימונטה דרך נמלי הים התיכון והיהודים הגיעו ליעדם דרך ונציה. הדבר ארך זמן קצר: בסוף 1573 ניתן צו גירוש ליהודי פיימונטה. עם זאת, יש עדויות כי ב-1575 היו עדיין יוצאי ספרד באזור.

למושבות פורטוגל

ישנן עדויות כי כבר באמצע המאה ה-16 התקיימה קהילה יהודית דוברת ספרדית בעיר הורמוז, שבמצר הורמוז, שהיה אז תחת שלטון פורטוגל.[6] ב-4 באפריל 1601 הורשו אנוסי פורטוגל להגר למושבות מעבר לים: הודו וברזיל. היה זה בעקבות הסכם רשמי עם ראשי האנוסים כי תמורת תשלום גבוה במיוחד יורשו למכור את רכושם, לצאת מהמדינה, ואם ירצו - לשוב אליה. כמו כן תחול חנינה ומחילה על מה שקרה בינם לבין הרשויות. שלטונות פורטוגל נקטו בצעד זה אחרי משבר כלכלי שנבע מהגירה מוגברת מהמדינה, מחלות ומגפות וההוצאות שהיו כרוכות בכישלון משלוח הארמדה לאנגליה.

לארצות השפלה, גרמניה ובריטניה

חלק אחר ממגורשי ספרד הפליגו אל "ארצות השפלה" - באזור הולנד ובלגיה של היום. משם המשיכו לגרמניה ולאיים הבריטיים. כרוניקה שהודפסה בשנת 1933[7] מתארת את נסיעתם בדרך הים של עשרה בתי אב אל צפון אירופה בשנים 1603-‏1604. לפי המסמך נראה כי הייתה הגירה מאורגנת דרך הים, אשר הגיעה עד המבורג.

לארצות הלבנט וצפון אפריקה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עליית מגורשי ספרד

רוב רובם של המגורשים פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ובכלל זה לארץ ישראל לארצות הבלקן ולארצות צפון אפריקה.

מספר המגורשים

אומדנים שונים ניתנו למספר היהודים שאיבדה ספרד החל מכמה עשרות אלפים וכלה בשני מליון. החישוב קשה משום שחלק מאלו שגורשו מספרד למרוקו, מצאו בסופו של דבר את הדרך להיטבל ולחזור ולהתגורר בספרד. דון יצחק אברבנאל נתן את המספר של שלוש מאות אלף, ההיסטוריוגרף גדליה אבן יחיא נתן ששת מאות אלף, ההיסטוריון הספרדי חרונימו סוריטה דיבר על ארבע מאות אלף וחואן דה מריאנה העריך שהמספר עלול היה להגיע אף לשמונה מאות אלף. כיום מקובל בקרב החוקרים מספר של בין מאה למאתיים אלף מגורשים.

מורשת יהדות ספרד

היהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך "ספרדים", ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות שאליהן היגרו. רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלאדינו, היהודית הספרדית. בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם. חלק מן המזרחים הם ספרדים, וכמה מנהגים "מזרחיים" מקורם בתרבות הספרדים שהשתלבו בקהילות השונות.

תוצאות הגירוש והמשכה

גירוש ספרד שונה היה מגזירות קנ"א, שהוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם, בשנת 1391. הגירה זו של יהדות ספרד החלה בשל פרעות ביהודים. הפליטים היהודים, ואלה שהתנצרו למראית עין, היגרו לערים אחרות בספרד ולארצות מחוץ לספרד. הגירוש הרשמי מ-1492 הקשה על האנוסים לחיות כיהודים גם בשאר חלקי ספרד. תרמה לכך גם העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר למורת רוחה של האינקוויזיציה הספרדית והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתם את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה".[8]

בספרות הרבנית, המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים הוא תוצאה של צירוף כמה אירועים רבי משמעות שהתרחשו בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16. אחד המרכזים שבהם היה גירוש ספרד, שהביא לפיזור גדול של היהודים ברחבי אירופה וארצות האסלאם, וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים של שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית (יהדות אשכנז ויהדות ספרד).

יש האומרים שגילוי אמריקה התאפשר במידה רבה עקב מעורבותם של יהודים ואנוסים במסעו של כריסטובל קולון (קריסטופר קולמבוס).[9] אנוסים בורחים שלא הסתדרו עם חזרתם ליהדות בקהילות אחרות, היו גם ביסוד מהפכות מחשבתיות ומשיחיות, לדוגמה שלמה מולכו, וחלקם של האנוסים השבים בתנועת השבתאותאיזמיר ובסלוניקי), בתנועת הפרנקיזם, וגם בתנועת הנאורות - דוגמת ברוך שפינוזה ואחרים. יש הטוענים שהציונות של בנימין זאב הרצל ומבשריה דוגמת הרב אלקלעי גם הם תוצאה של גירוש ספרד.[10]

בתאריך 22 בפברואר 1812 בוטלה האינקוויזיציה על ידי הקורטס הספרדי שישב בעיר קאדיס, היא הוחזרה על כנה בשנת 1815 ובוטלה שוב במרץ 1820 לאחר המהפכה הליברלית. ביטול הישגי המהפכה הליברלית בנובמבר שנת 1823, היה צריך להחזיר את האינקוויזיציה הספרדית לפעולה, אולם האינקוויזיציה לא חזרה לפעול חרף תמיכתם של הגורמים השמרנים, ובוטלה סופית בשנת 1834.

ב-17 בדצמבר שנת 1968, ארבע מאות ושבעים ושש שנים לאחר הגירוש, הכריזה ממשלת ספרד בטקס סמלי על ביטול צו הגירוש בבית כנסת במדריד.

ב-2012 הכריזה ספרד שהיא מאפשרת לכל יהודי בעולם, שיש לו שם משפחה ספרדי (כגוון: טולדנו, מויאל, דנינו, סבח, צרפתי, בטיטו, אבן-עזרא וכו'), או שיכול להוכיח שהוא נצר למשפחה ממוצא ספרדי - לקבל דרכון ספרדי.[11]

בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה להגשה הצעת חוק (שטעונה אישור הפרלמנט),[12] במטרה לאפשר לצאצאיהם של המגורשים לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים.[13]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שלא כמו בוויכוח קודם שנוהל על ידי הרמב"ן
  2. ^ *Haim Beinart, The Expulsion of the Jews from Spain, Littman, 2002. עמ' 287–288.
    • Norman Roth, Conversos, Inquisition, and the Expulsion of the Jews from Spain, Uni. of Wisconsin Press. עמ' 375–377.
    • Joseph Pérez, Lysa Hochroth, History of a Tragedy: The Expulsion of the Jews from Spain, University of Illinois Press, 2007. עמ' 14.
    • לסיכום על האומדנים הדמוגרפיים, ראו: David Martin Gitlitz, Secrecy and Deceit: The Religion of the Crypto-Jews, University of New Mexico Press, 2002. עמ' 73–75.
  3. ^ Alisa Meyuḥas Ginio, Between Sepharad and Jerusalem, BRILL, 2014. עמ' 37-38.
  4. ^ שם, עמ' 67.
  5. ^ קבלת ההיתר עלתה לו ב-55,000 אלף דוקטים מזהב: שם, עמ' 67.
  6. ^ ולטר יוסף פישל, היהודים באיראן במאות ט"ז-י"ח, פעמים 6, תשמ"א.
  7. ^ "זיכרון מעשה רב מן ביאת היהודים הספרדים לאמסטרדם ואיך נשתלשל ישובם פה עד היום" מאת אורי בן אהרון הלוי 1768
  8. ^ נדרים כ"ז, ע"א. ראו: עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, תל אביב, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - הוצאה לאור, 1969, עמ' 93.
  9. ^ צארלס אלפרין, האם קריסטופר קולומבוס היה יהודי (אתר ספריית מט"ח). בעניין חשיבות גירוש היהודים למסע - הייתה תערוכה במוזיאון הימי הלאומי בחיפה על פיה מפותיו צוירו בידי רבי אברהם ן' זכות והכסף למימון המסע ניתן בידי שני אנוסים איטלקיים: לואיס דה סנטנגל וגבריאל סאנצ'ז שהלוו לו 17,000 דוקאטים וכן השתתפותו האישית של דון יצחק אברבנאל במימון המסע. כמו כן רבים מהנוסעים במסעו הראשון הזדהו לאחר מכן כאנוסים או כיהודים. יש הטוענים שקולון עצמו היה יהודי אנוס, זאת על פי צוואתו בה הוריש כסף לאנוס ברובע היהודי של ליסבון, פיזר מעותיו לעניים (על פי המנהג היהודי, ובניגוד המנהג הקתולי באותה תקופה), ועל פי כתביו בהן כתב על תקוותו לשחרר את ירושלים מהמוסלמים, ולאפשר בה פולחן ליהודים. כמו כן, יש חוקרים הטוענים ששפתו של קולון בכתביו היא לאדינו, ושחתימתו היא למעשה כתיבת: "ברוך השם" בעברית. על תערוכה זו, ועל דעות אלו ניתן לקרוא במאמר בספריית מט"ח, וכן בכתבת הסי אן אן האם קולומבוס היה יהודי בסתר? מאת צ'ארלס גארסיה.
  10. ^ על יחסו של הרב קוק להרצל - במאמר: הרצל והציונות באתר הרב אורי שרקי
  11. ^ ספרד תעניק אזרחות למגורשים (חדשות 2 - אתר מאקו, 2012)
  12. ^ http://www.lawofisrael.com/IW/hebrew-translation-press/
  13. ^ אתר למנויים בלבד ניו יורק טיימס, הארץ, ספרד: אושר חוק שיקל על צאצאי יהודים שגורשו להתאזרח, באתר הארץ, 7 בפברואר 2014

היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
ה'רנ"ב - גירוש ספרד
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0