גליית
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
ערך זה עוסק באישיות מהתנ"ך. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גָּלְיָת הוא אישיות מהתנ"ך, גיבור פלישתי מגת, לחם בישראל בימיו של המלך שאול. שמו ותיאורו מופיעים לראשונה בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ד'.
שמו ומוצאו
פרט לפסוק ד' בו גָּלְיָת נקרא בשמו, נזכר גָּלְיָת בפרק י"ז רק בהתייחסות למוצאו: הַפְּלִשְׁתִּי. מוצאו של גָּלְיָת מהעיר הפלישתית גת. הכינוי "הפלישתי" מרמז על נקודת מבטם של בני ישראל.[1] ייתכן כי שמו של גָּלְיָת הוא מהשורש ג-ל-ה.[2] ואילו משה גרסיאל מצביע על מיצלול בצימוד השמות ' גָּלְיָת שמו מגת ', צימוד זה לשיטתו, יוצר חרוז פנימי.[3] בקרב החוקרים יש מחלוקת האם השם גוליית הוא שמי או פלשתי או שאולי מדובר בשם תאופורי חורי.[4]
לפי שמואל ב, כ"א, י"ט-כ', גוליית הוא אחד מארבעת ילידי הרפה, יש שפירשו את "ילידי הרפה" כאחד מיתר הרפאים שהיו תושבי הארץ הקדומים[דרוש מקור]. לפי פרשנות זו ייתכן שתיאורו כגיבור פלשתים מתייחס לארץ מוצאו או מגוריו, אך מוצאו אינו מעמי פלשתים אלא מהרפאים.[4]
קרב דוד וגוליית
ערך מורחב – דוד וגוליית
על פי המתואר בשמואל א', י"ז, התרחשה מלחמה בין פלשתים, שגוליית הוא גיבורם, לממלכת ישראל. איש אינו מנסה לגבור על גוליית עד שהנער דוד מתנדב להילחם בו ומצליח להורגו. בכך מוכרעת כל המלחמה. סיפור מקביל המתואר בשמואל ב, כ"א, הוא על קרב בין גוליית לבין אלחנן בן יערי.
תיאור דמותו בתנ"ך
לתיאור קומתו ולבושו של גָּלְיָת מוקדשים ארבעה פסוקים בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ד'-ז':
וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. ה. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת. ו. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו. ז. וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.
הציוד הצבאי אותו נושא גָּלְיָת מתאים להתמודדות הנעשית פנים אל פנים. תיאורו של גָּלְיָת בהמשך כענק הבז לדוד בא להסביר את עונשו של גָּלְיָת, ”כִּי חֵרֵף, מַעַרְכוֹת אֱלֹקִים חַיִּים” (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ו).[5] יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" כותב כי גובהו של גָּלְיָת הוא שש אמות וזרת. בן מתתיהו מוסיף על התיאור במקרא כי רבים היו נושאים את כליו וכידונו היה כבד מלשאת אותו ביד ימין.[6] הציוד אשר ברשות גָּלְיָת דומה לתיאור הציוד אשר נמצא בידי גיבורי ה"איליאדה" להומרוס, אשר מוצאם מאיי יוון.[7]
לפי חלק מגרסאות תרגום השבעים, גובהו של גוליית היה רק ארבע אמות וזרת.
גוליית על פי המדרש
התלמוד מזהה את אמו של גָּלְיָת עם ערפה המואבית, שלשיטתם היא הרפה,[8] הנזכר במקרא כדמות (מינה איננו מפורש במקרא) וכאימם של שלושת הענקים המוזכרים במקרא (ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ט"ז). שני שמות אלה, ערפה והרפה, נדרשים בתלמוד על דרך גנאי. על בניה הענקים של ערפה-הרפה נאמר שם: "בשכר ארבע דמעות, שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים". עוד נאמר שם: "אמר הקב"ה: יבואו בני הנשוקה (ערפה) וייפלו ביד בני הדבוקה (רות)". הדברים רומזים לדוד המלך, מצאצאי רות, שהרג את גָּלְיָת. המסורת המזהה את ערפה עם הרפה באה לידי ביטוי גם במדרש רות זוטא, המזהה את גָּלְיָת הפלישתי כבנה של ערפה. על פי המקרא, גָּלְיָת הוא מצאצאי הרפה[9] יאיר זקוביץ מציין כי המסורת אשר מזהה את ערפה עם הרפה מתעלמת מהעובדה, שערפה היא מואביה ואילו בני הרפה הם פלשתים. לשיטתו הזיהוי נובע מהיות בני הרפה המכונים אף הם 'רפאים' (ספר דברים, פרק ב', פסוק כ') והם תושבי עבר הירדן.[10]
גוליית ואלחנן בן יערי
בסיפור המופיע בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ', דוד הורג את גָּלְיָת בעמק האלה ובסיפור המופיע בספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט הוכה גָּלְיָת על ידי אלחנן בן יערי. הדמיון בין שני הסיפורים אינו רק בזהות המפסיד אלא גם במקום מוצאו העיר גת. בשני המקורות נערך קרב ביניים בין שני יחידים.[11] בשני הסיפורים מושוות חניתו של גָּלְיָת ל"מנור אורגים". השוני בין שני הסיפורים הוא, שדוד הכה את הפלישתי בעמק האלה ואילו הסיפור על אלחנן בן יערי מורה על מקום אחר בשם גוֹב.[12] בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה' מובא הסיפור בשינוי פרטים: וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הרג את אחיו של גָּלְיָת, ששמו "לַחְמִי". יהודה קיל בפירוש דעת מקרא משער כי הגיבור, שהרג אלחנן קרוי גָּלְיָת על שם הגיבור שהרג דוד, או ש"גָּלְיָת" הוא כינוי לכל גיבור פלישתי. ולפי רש"י ופירוש יונתן שמובא ברד"ק אלחנן בן יערי הוא דוד בעצמו.
מותו
המחבר המקראי מדווח כי: ” וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד” והלה הורג את גָּלְיָת, כאשר הוא משתמש בעזרת קלע ואבן. מהסיפור בשמואל א', י"ז עולה כי האבן טבעה במצחו של גָּלְיָת ודוד נותן לו את מכת המוות בחרבו. ישנם קווים מקבילים בתיאור נפילתו ומותו של גָּלְיָת לבין נפילתו של האל דגון.[13] גָּלְיָת כמו דגון יכול להשתמש באלוקיו בקללות נגד האויב אך לא להינצל בידיו. כמו גָּלְיָת גם על דגון מסופר כי הוא שוכב על הארץ וראשו כרות. לאחר הקרב חרבו של גָּלְיָת הובאה לעיר הכהנים נוב. החרב ניתנה לדוד בחזרה על ידי אחימלך בן אחיטוב בעת שברח מפני שאול.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל: שמואל א', ירושלים, מאגנס, 1996, עמ' 223.
- ^ משה צבי סגל, ספרי שמואל, ירושלים, קריית ספר, 1987, עמ' קל"ז.
- ^ משה גרסיאל, מדרשי שמות במקרא, רמת גן, רביבים, 1987, עמ' 61.
- ^ 4.0 4.1 אנציקלופדיה תלמודית, ערך "גלית", טור 509
- ^ יאיר זקוביץ, דוד – מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, עמ' 99.
- ^ יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 199.
- ^ הומרוס, איליאדה, תרגום: שאול טשרניחובסקי, שיר שלישי, תל אביב, עם עובד, 1987, עמ' 57–74.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ב עמוד ב'.
- ^ "גָּלְיָת הַגִּתִּי... אֶת-אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת" ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט, ספר שמואל ב', פרק כ"ב.
- ^ יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה, תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 181.
- ^ על שיטת לחימה זו של קרב ביניים אשר מטרתה למנוע שפיכות דמים מיותרת, ראו: יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכאולוגיים, רמת גן, החברה הבינלאומית להוצאה לאור בע"מ 1963, עמ' 234–235.
- ^ על זיהוי המקום גוב ראו: אברהם מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1983, עמ' 219.
- ^ ספר שמואל א', פרק ה'
