דאגלס מקארתור
שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות ביטחונית
פרמטרים [ תקופת שירות, תפקידים צבאיים, מלחמות וקרבות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ עלה לישראל ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
| גנרל דאגלס מקארתור במנילה, הפיליפינים | |
| לידה |
26 בינואר 1880 ליטל רוק, ארקנסו, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
5 באפריל 1964 (בגיל 84) וושינגטון די. סי. |
| השתייכות |
 צבא ארצות הברית צבא הפיליפינים |
| דרגה |
.svg){kind=small} גנרל הצבא |
| עיטורים | |
 מדליית הכבוד צלב השירות המצוין (3 פעמים) מדליית השירות המצוין (5 פעמים) מדליית השירות המצוין של הצי כוכב הכסף (7 פעמים) כוכב הארד לב הארגמן (פעמיים) צלב התעופה המצוינת מדליית האוויר מסדר האמבט (צלב גדול) (בריטניה) לגיון הכבוד (צלב גדול) (צרפת) מסדר השמש העולה דרגה ראשונה, (יפן).אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר עם ענף דקל (בלגיה) מפקד, לגיון הכבוד (פיליפינים) | |
| תפקידים אזרחיים | |
| יושב ראש חבר המנהלים של חברת רמינגטון ראנד | |
| הנצחה | |
| בתי ספר, כבישים, גשרים ומבנים רבים | |
גנרל הצבא דאגלס מקארתור (באנגלית: Douglas MacArthur; 26 בינואר 1880 - 5 באפריל 1964) היה גנרל הצבא ומדינאי אמריקני. הוביל לשורה של ניצחונות צבאיים כנגד האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה ושימש כמפקד העליון של כוחות הברית, כמושלה הצבאי של יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה וכמפקד כוחות האומות המאוחדות במלחמת קוריאה. ידוע בשל תרומתו להנחלת הדמוקרטיה ביפן אחרי המלחמה ובשל העימות הפומבי עם הנשיא הארי טרומן בשאלת השימוש בנשק גרעיני במלחמת קוריאה, עימות שהביא בסופו של דבר להדחתו על רקע של יחסי צבא-ממשל.
חייו
ילדות ונעורים
מקארתור נולד בליטל רוק שבארקנסו בשנת 1880 לגיבור מלחמת האזרחים האמריקנית לוטננט גנרל ארתור מקארתור הבן, ולאשתו מרי פינקני הרדי מקראתור. הוא גדל בבסיסי הצבא האמריקני, כבנו של קצין מקצועי, אשר התקדם בסולם הדרגות, עד שהגיע לדרגת מייג'ור גנרל. מקארתור שאף ללכת בעקבות אביו, ובגיל צעיר הצטרף לפנימיה הצבאית האמריקנית ווסט פוינט. הוא סיים את הלימודים ראשון בכיתתו, בשנת 1903.
בעת שמקארתור השלים את לימודיו בווסט פוינט פרצה מלחמת ארצות הברית-ספרד. בשנת 1898 קיבל אביו של מקארתור את הפיקוד על הכוחות האמריקנים בפיליפינים, ולאחר מכן מינוי כמושלם הצבאי של הפיליפינים, בתקופת הביניים שבין כיבושם על ידי ארצות הברית ובין קבלת העצמאות של הארכיפלג. למעורבות זו בענייני המזרח הרחוק, והאוקיינוס השקט הייתה השפעה על דאגלס מקארתור לשארית ימי חייו.
לאחר שסיים מקארתור את לימודיו בפנימיה הצבאית גויס לצבא ארצות הברית בדרגת סג"ם בחיל ההנדסה. מקארתור שירת בהתחלה בתפקידי מטה, ובין היתר שימש כשליש לאביו, מושל הפיליפינים. את המינוי הקרבי הראשון שלו קיבל בשנת 1914 כאשר השתתף במבצע צבאי במקסיקו, בעיר וראקרוס.
מלחמת העולם הראשונה
עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917, קיבל מקארתור מינוי בדיוויזיה ה-42 של צבא ארצות הברית המכונה "קשת בענן", ונשלח לצרפת לחזית. הוא התקדם בשלבי הדרגות והתפקידים בכח המשלוח מראש מטה הדיוויזיה, מפקד הבריגדה ה-84 שלחמה במסגרת הדיוויזיה, ולבסוף מפקד הדיוויזיה בדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתת אלוף בצה"ל). כאשר קיבל את דרגת הבריגדיר גנרל, היה החייל הצעיר ביותר שאי פעם קיבל דרגה זו בצבא ארצות הברית. בשנים 1917 ו-1918 השתתפה הדיוויזיה במלחמת החפירות שאפיינה את מלחמת העולם הראשונה, בהדיפת מתקפתו של אריך לודנדורף ביולי 1918, ובהסתערות האחרונה במלחמה לעבר גרמניה.
מקארתור לקח חלק פעיל בלחימה, עוטר בעיטורים אמריקניים וצרפתים, ואף נפצע מספר פעמים במהלך הפעילות.[1]
בין מלחמות עולם
לאחר המלחמה המשיך בקריירה הצבאית, בתחילה כמפקד האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, ולאחר מכן במגוון תפקידים, ביניהם שירות רב שנים (1922–1930) במנילה בירת הפיליפינים, ורמטכ"ל הצבא האמריקני (1930 - 1935).[2] במהלך שנים אלו שימש גם כראש המשלחת האמריקנית לאולימפיאדת אמסטרדם ב-1928.
במהלך תקופה זו התחתן בנישואי בזק עם אשת חברה עשירה בשם לואיז ברוקס. הנישואים היו כושלים, שכן אופיו הצבאי והפוריטני של מקארתור לא תאם את אופיה הראוותני של ברוקס, והשנים התגרשו לאחר שבע שנות נישואין, בשנת 1929.
בשנת 1932 היה מעורב מקארתור בפיזור הפגנת ענק של כעשרים וחמישה אלף חיילים משוחררים, אשר בשנות "השפל הגדול" בארצות הברית דרשו מענק המגיע להם כחיילים משוחררים. במהלך פיזור ההפגנה קיבל מקארתור הוראה מן הנשיא הרברט הובר שלא לפגוע במאהל החיילים המשוחררים. מקארתור התעלם מן הפקודה, ופיזר את החיילים המשוחררים ששהו במאהל, תוך שהוא מטיל את האחריות לפעולה על הובר, ומשבח את הובר על כי הורה לצבא על פעולה נחושה. היה זה דפוס פעולה שעתיד לחזור על עצמו במגעיו עם הרשויות האזרחיות בעתיד. שלושה נשיאים היו צריכים להתעמת עם דפוס פעולה זה. בעימות בינו ובין הובר נכשל הובר בריסונו. פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לרתום את כישוריו של מקארתור לטובת המאמץ המלחמתי תוך ניצול מרבי של כישוריו הצבאיים, והימנעות מעימות פוליטי, ואילו הארי טרומן הגיע עמו לעימות, ממנו יצא הנשיא מנצח.
בשנת 1937 סיים מקארתור את שירותו בצבא ארצות הברית, וקיבל על עצמו את הפיקוד על הצבא הפיליפיני בדרגת פילדמרשל. הבנתו האסטרטגית את צורכי המזרח הרחוק ראתה בפיליפינים את הנקודה הקריטית בכל מלחמה עתידה בין ארצות הברית ויפן, והבנתו בפוליטיקה הבינלאומית הראתה כי מלחמה כזו היא בלתי נמנעת. לכן ביקש מן הנשיא הפיליפיני מנואל קזון את המינוי כמפקד צבאו.
באפריל שנה זו נישא בפעם השנייה, לג'יין פיירקלות'. זו הפעם נערכה החתונה בצנעה, וג'ין היא שהייתה לאשתו עד ליום מותו, וליוותה אותו במאבקים הקשים העתידים לבוא. בנם ארתור מקארתור הרביעי (הראשון היה סבו, מושל ויסקונסין, השני אביו, גיבור מלחמה ומושל הפיליפינים לזמן קצר, והשלישי אחיו, ששירת בחיל הים) נולד בשנת 1938.
ביולי 1941 ביקש מקארתור מן הנשיא רוזוולט לחזור לפעילות בצבא ארצות הברית, ובקשתו נתקבלה. הכוחות האמריקנים והפיליפינים מוזגו לצבא אחד, ומקארתור מונה לגנרל של ארבעה כוכבים, ומפקד הצבא המאוחד בפיליפינים. צבא זה כלל כמה עשרות אלפי חיילים אמריקנים וכמה עשרות אלפי פיליפינים נוספים. רובם לא ראו קרב מעולם. מולו עמד הצבא היפני שכלל כמה מאות אלפי חיילים, חלקם הגדול בעלי ניסיון של ארבע שנות מלחמה מאז פרוץ המלחמה במזרח הרחוק באירוע בגשר מרקו פולו בשנת 1937.
מלחמת העולם השנייה
ערך מורחב – המערכה בפיליפינים (1942-1941)
עם פרוץ המלחמה בדצמבר 1941 הושמד חיל האוויר האמריקני בפיליפינים בעודו על הקרקע. היפנים פלשו לפיליפינים ומקארתור הסיג את חייליו בפני הכח היפני.[3] לאחר כמה שבועות של נסיגה, מצא עצמו מקארתור, עם כשמונים אלף מחייליו (חמישה עשר אלף אמריקנים, ושישים וחמישה אלף פיליפינים) מחופר בחצי האי באטאן, ובאי קורג'ידור. היפנים ניהלו מצור על שני ריכוזי הצבא ויצאו להתקפות חוזרות ונישנות על הנצורים. מקארתור פיקח באופן אישי על שדה הקרב, והוא ומשפחתו (בנו ארתור היה אז כבן ארבע) חוו ביחד עם החיילים את ההפגזות ואת הרעב.
בחודש פברואר 1942, משנראה היה כי כניעת הנצורים היא בלתי נמנעת, הורה הנשיא רוזוולט למקארתור לעזוב את האי ולפקד על הצבאות האמריקנים בדרום האוקיינוס השקט. עם הגיעו למקום מבטחים באוסטרליה, נשא נאום בו הבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת "שוב אשוב" (I Shall Return).
האויב ניצל את המלטותו של מקארתור לצורכי תעמולה, שכן זה השאיר מאחריו עשרות אלפי חיילים שעתה נדונו לכניעה, ליחס משפיל במחנות שבויים, למצעדי מוות ולהתעללות. בתגובה העניק לו הנשיא רוזוולט את "מדליית הכבוד".
בין השנים 1942 ו-1944 פיקד מקארתור על כוחות צבאות בעלות הברית (אמריקנים, בריטים, הולנדים ואוסטרלים) בדרום האוקיינוס השקט,[4] וניהל אישית שורה של מערכות מוצלחות באזור גינאה החדשה[5] ואיי שלמה. במערכות אלו גילה יכולת אסטרטגית מרשימה, ותפיסה של הקרב המודרני בקרקע, בים ובאוויר, במרחבי הענק של האוקיינוס השקט.
בשנת 1944 היה מצבם של האמריקנים במלחמה כזה שנשקלו שתי אופציות לפעולה. האחת היא כיבושו של האי פורמוזה (כיום טאיוואן) כבסיס קרקעי ואווירי למתקפה על יפן עצמה, והשנייה כיבושם של הפיליפינים לאותה המטרה עצמה. מקארתור ראה עצמו מחויב מוסרית ופוליטית לאנשי הפיליפינים להם הבטיח כי ישוב. גורמים אחרים בצבא ראו שיקולים אחרים. בפגישה שהתקיימה ביולי 1944 בהוואי עם הנשיא רוזוולט, הכריע רוזוולט לטובת מקארתור והורה על פלישה אל הפיליפינים.
בשורת קרבות, שהחלו בפלישה למפרץ לייטה באוקטובר 1944 פיקד מקארתור על כיבושם מחדש של הפיליפינים, וטיהורם מארבע מאות אלף חיילים יפנים שהגנו עליהם. ב-5 בפברואר 1945 מילא מקארתור את הבטחתו בעת שכבש את מנילה, אשר חיילי הצבא היפני ביצעו בה את אחד ממעשי הטבח המזוויעים בזירה זו של המלחמה, ורצחו כמאה אלף אזרחים פיליפינים.
מושלה של יפן
ב-2 בספטמבר 1945 קיבל מקארתור את כניעתה של יפן על סיפון אוניית המערכה "מיזורי".[6] בספטמבר 1945 התמנה מקארתור על ידי הנשיא החדש הארי טרומן למושלה הצבאי של יפן.[7]
אחת מפעולותיו הראשונות של מקארתור, שהיה למעשה שליט בעל סמכויות בלתי מוגבלות ביפן, הייתה לקבל לביקור אצלו את הקיסר הירוהיטו. הקיסר, שהיה בעל מעמד של אל ביפן שלפני מלחמת העולם השנייה, לא נשפט כפושע מלחמה, ולא הודח מתפקידו, אלא נותר כדמות סמלית, ועשה כל שביכולתו כדי לשתף פעולה עם השליט החדש. הייתה זו מערכת יחסים שתרמה לשני הצדדים, והביאה לשיקומה של יפן לאחר מאורעות המלחמה, שכללו את החרבת שתי הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באמצעות פצצות אטום.
מקארתור עשה כל שביכולתו כדי לעצב את יפן החדשה לכדי מדינה מודרנית ודמוקרטית. בנוסף לשפיטת פושעי המלחמה ואנשי המשטר המלחמתי הישן, פעל לעידוד הדמוקרטיה, ולהענקת זכויות אדם, חופש דיבור, חופש דתי וחופש פוליטי לאזרחים היפנים.
ב-1946 הודיע כי צוות משפטנים שמינה ניסח חוקה ליפן. חוקה זו היא בתוקף ביפן עד היום. הייתה לו יד בניסוחה של החוקה, המקנה סמכויות לפרלמנט הדיאט תוך יצירת שלוש רשויות נפרדות - הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הממשלה היפנית והדיאט הקיים (שעדיין כלל נציגים מימי משטרו של טוג'ו) אישרו את החוקה. בשנת 1949 מסר את סמכויותיו לממשלה היפנית הנבחרת החדשה, ובשנת 1950 עזב את תפקידו.
בעיתונות תואר מקארתור כשליט מוחלט באזור האוקיינוס השקט המנהל מדיניות עצמאית ואינו ממלא את המדיניות של ממשלת ארצות הברית. במהלך שנת 1950 הוא ביקר בטייוואן אצל צ'יאנג קאי שק והקים עמו שיתוף פעולה עם הכוחות הלאומנים של סין, בניגוד למדיניות אי ההתערבות של הארי טרומן.[8]
מלחמת קוריאה
- ערך מורחב – מלחמת קוריאה
ביוני 1950 פתח הצבא הצפון קוריאני במתקפת פתע על כוחות קוריאה הדרומית והביא לפריצת מלחמת קוריאה. ארגון האומות המאוחדות אישר במליאה הכללית את הקמתו של כוח שיצא להילחם לטובת הדרום קוריאנים. מקארתור התמנה למפקד כוח זה אשר כלל בעיקר חיילים אמריקניים.[9] תחילה נסוגו הכוחות האמריקאים מפני חיילי קוריאה הצפונית.[10]
בספטמבר 1950 הוביל מקארתור את חיילי האו"ם בנחיתה אמפיבית נועזת מאחורי הקווים הצפון קוריאנים באינצ'ון.[11] הנחיתה הצליחה מעל למשוער ולקראת סוף החודש כבשו כוחותיו את סיאול[12] ועברו את קו הרוחב 38. לאחר הקרב הודה גנרל מקארתור לכוחות הלוחמים, ואמר כי "חיל הים והנחתים מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר".[13]
ב-1 באוקטובר דרש מקארתור מהכוחות הקומוניסטיים בקוריאה הצפונית להיכנע ולאפשר את כניסת כוחות האו"ם לקוריאה הצפונית.[14] הכוחות בפיקודו הלכו וקרבו לגבול עם סין, שהייתה עתה מדינה קומוניסטית תחת שלטונו של מאו צה דונג. מלחמה זו אמורה הייתה להיות מלחמה מוגבלת. טרומן, אז נשיא ארצות הברית, שאף שכוחות האו"ם לא יתקדמו מהר מדי לקראת הגבול הסיני, שכן הבין כי הסינים עלולים לפרש מהלך כזה כתוקפנות אמריקאית. לעומתו, מקארתור העריך כי הסינים לא יפתחו במלחמה, למרות אזהרות ששידרו הסינים במושב האו"ם. בפגישה בין השניים באי וייק הזהיר טרומן את מקארתור כי לא יוסיף להתקדם במהירות אל עבר נהר יאלו. מקארתור סירב לקבל את פקודותיו והמשיך קדימה במלוא הכוח. ב-25 באוקטובר 1950 פתח הצבא הסיני במתקפה לאורך הנהר, כפי שאיים קודם לכן. התקפה זו גרמה לכוחות האו"ם לפתוח בנסיגה ארוכה ורבת קרבנות. מקארתור תואר כמי שלא העריך נכונה את כוונות הסינים ויכולותיהם.[15] לאחר ייצובו של הקו בין הצדדים הלוחמים תמך מקארתור במתקפת נגד כוללת כנגד הסינים, ואף בפלישה לסין עצמה. מסמכים שנחשפו לאחר שנים רבות מלמדים כי מקארתור תמך בהטלת פצצות אטום על הסינים. טרומן לא הסכים לכך, מחשש למלחמה גרעינית כוללת ולמותם של מיליוני חפים מפשע.
בתחילת אפריל 1951, דרש מקארתור להטיל מצור על סין ולשלוח את חייליו של צ'יאנג קאי שק לפתוח חזית שנייה נגד סין. דברים אלו, שהיו מנוגדים למדיניותו של הנשיא טרומן,[16] גרמו לנשיא להדיח את מקארתור מתפקידו ב-11 באפריל 1951.[17]
לאחר מלחמת קוריאה
מקארתור חזר לארצות הברית נישא על גל של תמיכה במאבקו כנגד טרומן. הייתה זו הפעם הראשונה בה דרכה רגלו בארצות הברית היבשתית מזה 11 שנים, והוא זכה לקבלת פנים של מנצחים, הכוללת נאום בקונגרס ומצעד ניצחון. בנאומו זה נשא את אמרתו המפורסמת - "חיילים ותיקים אף פעם אינם מתים, הם רק נמוגים" (Old soldiers never die, they just fade away).
כבר בשנת 1948 בעת היותו מושל יפן התמודד מקארתור על מועמדות הרפובלקנים לנשיאות ארצות הברית,[18] אך לא הצליח ופרש מהמרוץ.[19] עם שובו לארצות הברית עלו ציפיות כי הוא יתמודד על משרת המועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות של שנת 1952, אך חקירה פומבית של הסנאט את אירועי הדחתו, תרמה לצינון הרוחות ולדעיכת הפופולריות שלו, אל מול גנרל אחר ששאף לאותו המינוי עצמו, דווייט אייזנהאור.[20]
עם דעיכת שאיפותיו הפוליטיות בילה מקארתור את שנותיו האחרונות בניו יורק, עם משפחתו.
בנוסף למדליית הכבוד, עוטר מקארתור במספר גדול של אותות ועיטורים ובהם צלב השירות המצוין ומדליית האוויר ובעיטורים זרים רבים ובכללם תואר אבירות במסדר האמבט הבריטי, אות לגיון הכבוד וצלב המלחמה הצרפתיים ועיטורים מ-17 מדינות נוספות ובהן הפיליפינים וקוריאה.
מקארתור נפטר ב-5 באפריל 1964 בגיל 84. הוא ואשתו קבורים יחדיו בנורפוק, וירג'יניה. באתר קבורתם ישנו מוזיאון קטן לזכרו של מקארתור, ומרכז קניות גדול בסמוך נקרא על שמו.
לקריאה נוספת
- ויליאם מנצ'סטר, קיסר אמריקני, תל אביב: מערכות, 1982.
- ג'ון טולנד (1985), השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1945-1936, תל אביב: מערכות.
- G. Perret, (1996), Old Solidiers Never Die, Massachusetts: Holbrook.
- ארנון גוטפלד, "שערים לחוויה האמריקנית", הוצאת "רמות"- אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמודים 309–326.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דאגלס מקארתור |
- אסף שטול-טראורינג, 11.4.1951 / טרומן מפטר את הגנרל מקארתור, באתר הארץ, 11 באפריל 2012.
- נטשה מוזגוביה, דאגלס מקארתור - הגנרל המודח המפורסם ביותר, באתר הארץ, 25 ביוני 2010.
- קישורים ותמונות, כמה ציטטות מדבריו של מקארתור
- בני מיכלסון, גנרל מקארתור מיתוס מול מציאות, מערכות 453, פברואר 2014, עמ' 56-63 .
- גל פרל פינקל, להילחם שלא על מנת לנצח, מערכות 466-465, יוני 2016 .
הערות שוליים
- ^ ארנון גוטפלד, "שערים לחוויה האמריקנית", הוצאת "רמות"- אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמוד 311.
- ^ ארנון גוטפלד, "שערים לחוויה האמריקנית", הוצאת "רמות"- אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמודים 312-314.
- ^ נשלחה עזרה גדולה מאמריקה לפיליפינים, דבר, 30 בדצמבר 1941
- ^
עמוס הראל, מהפכה צבאית, לפני שיהיה מאוחר מדי, באתר הארץ, 24 במרץ 2013.
- ^ מקארטור מנהל אישית את ההתקפה בניו גיניא, המשקיף, 5 ביולי 1943
- ^ אמיר אורן, אייפונוּת כעיתונות, באתר הארץ, 21 ביולי 2013.
- ^ יעל גרינפטר, השבוע לפני 68 שנה || יפן נכנעה, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2013.
- ^ מטה מקארטור עבר לפורמוזה, חרות, 1 באוגוסט 1950
פיליפ בן, טרומאן - מקארתור, מעריב, 11 באוקטובר 1950 - ^ תום שגב, שיעור היסטוריה | מיומנו של נהג פרדות, באתר הארץ, 2 ביולי 2010.
- ^ האמריקאנים נסוגו לקו ההגנה האחרון, מעריב, 3 באוגוסט 1950
- ^ מקארתור באינצ'ון, מעריב, 17 בספטמבר 1950
- ^ ביום כיבושה של סיאול, מעריב, 28 בספטמבר 1950
- ^ ארנון גוטפלד, "שערים לחוויה האמריקנית", הוצאת "רמות"- אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמודים 322-323.
- ^ האולטימטום של מקארתור, חרות, 2 באוקטובר 1950
- ^ וורנון ברטלט, השניים - משני עברי קו הרוחב, מעריב, 15 בדצמבר 1950; המשך
- ^ פרשת מק-ארתור החריפה משבר קוריאה, מעריב, 8 באפריל 1951
- ^ אמיר אורן, אובמה נגד הזמן, באתר הארץ, 27 ביוני 2010.
- ^ מי מהם יהיה נשיא ארצות הברית?, מעריב, 9 במרץ 1948
- ^ כשלונות של מקארתור במלחמת הבחירות, הצופה, 12 ביולי 1948
- ^ טאפט נגד אייזנהאואר, מעריב, 29 בינואר 1952
- אמריקאים חברי הבונים החופשיים
- קצינים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
- גנרלים בצבא ארצות הברית
- גנרלים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
- אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת קוריאה
- ראשי המטה של צבא ארצות הברית
- וירג'יניה: אישים
- מעוטרי מדליית הכבוד
- מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
- מעוטרי צלב השירות המצוין
- מעוטרי מדליית האוויר
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- מעוטרי צלב המלחמה
- מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
- מושלים צבאיים של ארצות הברית
- מפקדי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1948
- גנרלי הצבא
- מעוטרי מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית)
- מעוטרי כוכב הכסף
- מעוטרי כוכב הארד
- מעוטרי לב הארגמן
- מעוטרי מדליית השירות המצוין של הצי
- מעוטרי צלב התעופה המצוינת (ארצות הברית)
- מועמדים בבחירות המוקדמות מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית
- מעוטרי עיטור מסדר השמש העולה
- נפטרים ב-1964