דוד והצרעה והעכביש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־19:18, 8 בספטמבר 2019 מאת שרגא (שיחה | תרומות) (שמות הקודש)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוגו המכלול לאתר.png
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
צרעה ועכביש משותק

דוד והצרעה והעכביש הוא שמה של אגדה מפי חז"ל, המופיעה במדרש אלפא ביתא דבן סירא. לאגדה מוסר השכל: אין לפקפק בתועלת הבריאה ולתמוה על מעשי הבורא.

סיפור האגדה

באחד הימים ישב דוד בגנו קודם שהוכתר למלך, וראה צרעה המשתקת עכביש. משתומם מן המחזה, נשא דוד דברים אל ה', ושאלו מדוע ברא יצורים אלה שאין בהם כל תועלת: הצרעה אינה מפיקה דבש, אך ממיתה דבורים, ואילו העכביש טווה יום ולילה, אך לארוג בגד לא יצלח.

השיב לו ה': עוד תבוא השעה שתלמד להעריך יצורים אלה כיאות.

בחלוף תקופת מה, החל שאול המלך לקנא בהצלחותיו הצבאיות של דוד ורדף אותו כדי לאסרו. דוד נמלט אל שפלת יהודה והסתתר במערה. מצא עכביש את פתח המערה וטווה בו את רשתו. הגיע שאול המלך אל הפתח, הבחין בקורי עכביש ואמר בלבו: אילו היה נכנס אדם למערה, לבטח היה קורע את הרשת. על כן הלך לו משם ודוד ניצל מן הרעה. לאחר שעזב שאול המלך, ניגש דוד אל העכביש והודה לו.

אז הלך דוד אל מחנה המלך במדבר, כדי להוכיח את רמתה הירודה של השמירה על המלך. הוא ניגש ליטול את צפחת המים של המלך, והנה זע אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, בשנתו, הניח את רגליו הכבדות על דוד, ומנע ממנו לצאת. אלא שאז עקצה צרעה את רגלו של שר הצבא וזה הזיזה, וכך נחלץ דוד מן הסכנה. הודה דוד בלבו לצרעה ופנה אל ה' ואמר: לעולם לא אפקפק עוד במעשיך.

במקורות נוספים

החיד"א ציטט מדרש זה מחז"ל בשינויים קלים "אמר דוד למה ברא השטות העכביש והפרעושים? ובשלושתן ניצול מהמוות, השטות כשהיה אצל אכיש מלך גת. העכביש, כשנטמן במערה מפני שאול, והעכביש עשה תכף מחיצה כמו כותל במערה וניצול. והפרעוש כשעבר מתחת רגלי שאול ואחר כך שאול השפיל רגליו והיה דוד המלך עליו השלום נמסר בידו, לולי הפרעוש שנשכו וזקף רגליו"[1], כך שלפי מדרש זה תמיהתו של דוד הייתה על מציאות הפרעושים, וכמו כן הפרעוש עקץ את שאול בעצמו ולא את שר צבאו.

על פי התרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל, את מזמור נז מספר תהלים חיבר דוד על נס העכביש: ”לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה. חָנֵּנִי אֱלֹקִים חָנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת. אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי”. וכך תרגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק "אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָקֵל גֹּמֵר עָלָי" - "אצלי קדם אלקא תקיפא (=אתפלל לפני הקל החזק) די פקד לעכוביתא (=שציווה את העכביש) דיגמר באיספלידא עיזלא אמטלותי (=שידע במערה לטוות קורים בשבילי).

נוסח האגדה

להלן נוסח האגדה ב"תולדות בן סירא":

עמד נבוכדנצר... שאלוֹ [=את בן סירא] משלות שבעולם... ועוד שאלו: מפני מה נבראו צירעות ומַטוִיאוֹת [=עכבישים], שאין בהם ממש – שהן אוכלין דבש ומפסידין ואין עושין כלום, ואף מטויאות טוִֹין כל השנה ואינם לבושים? אמר לו: הללו שאמרת כבר היה בהן ממש מפני שדוד זקינינו כבר שאל דבר זה מפני המקום.
לפי שפעם אחת היה יושב בביתו. נשא עיניו וראה בגגו צירעה שהיה אוכל מטוית אחת בין שיניו, והיו מריבין שניהם, והיה שוטה אחד נוטל עץ והיה מגרש אותם. מיד אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה בראתה הללו ג' [=שלושה] בעולמך: צירעה ומטוית ושוטה, ואין בהם ממש? השיב הקב"ה ואמר לדוד: אתה מלעיג על בריותיי?! בימיני עדיין תצטרך בהם.
וכך הוצרך: בשעה שהיה שאול רודף אותו להורגו, והחביא עצמו במערה, מיד באת מטוות אחת והטוות בפי המערה וארגה שם. כיון שבא שאול לצרכיו לאותה מערה וראה שם אריגה, מיד סבר בעצמו שאין שם אדם; ישב לצורך עצמו ויצא. היא המליטה נפשו של דוד. מיד יצא ונשק לאותה טווית והלך. והרי כבר יש בה ממש.
ואימתי הוצרך לשוטה? כיון שהלך ופגעו בו גדוד אכיש [=מלך גת], והיו מוליכין אותו לאכיש להורגו. חשב דוד בעצמו: עכשיו אעשה עצמי שוטה שלא אהרג; מיד נעשה שוטה בידיהן. והם הוליכוהו לאכיש.
ואכיש היה לו בת אחת משוגעת. כיון שראה אותו שוטה, מיד אמר להם: שוטים שבעולם! אתם רואין שמשוגעת יש לי בביתי, ואתם מוסיפין לי שוטה על שוטה?! או שמא ”חסר משוגעים אני” (שמואל א כא, טז)? נמלט דוד מן המיתה בשביל השטות. והרי שוטה יש בו ממש.
ואימת הוצרך לצירעה? כיון שהלך דוד ומצא שאול שהיה שוכב משכב צהרים, ורצה דוד ליכנס, והיו רגליו של אבנר פשוטות ואבנר שוכב והיה ראשו של אבנר בדלת אחת ורגליו בדלת אחת, ועמד דוד ולא היה לו מקום ליכנס, ועמד שם עד שהקים את רגליו.
ונכנס דוד והלך ונטל צפחת של מים ורצה לעבור, ונפשטו רגליו של אבנר ונפתחו; רצה לעבור, והקים יריכיו וכסו רגליו את דוד. והיה דוד צועק ובוכה מבין רגליו ואומר: ”קלי קלי למה עזבתני?” (תהלים כב, ב). מיד נעשה לו נס ובאת צירעה ונשכה רגלו של אבנר, ופשט אותו, ועבר דוד באותה שעה. והרי כולם יש בהם ממש.[2]

ב"ספר האגדה"

ב"ספר האגדה" מופיע סיפור זה בחלק השישי - עולם ומלואו, סימן קצט.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ החיד"א, 'פה אחד' (הגדה של פסח) על הפסוק שומר פתאים ה'
  2. ^ על פי תולדות בן סירא, נוסח ב, כתב יד וטיקן 285, במילון ההיסטורי ללשון העברית.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0