דיני הראיות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

דיני הראיות הם ענף משפטי של הדין הפרוצדורלי העוסק בסדרי הדין, ומכיל את הכללים באשר ל"כשרות", "קבילות" "משקלן של ראיות" (אנ') ו"דיות ראיות" הבאות להוכיח את העובדות השנויות במחלוקת, לצורך הכרעה במשפט, בדיון פלילי ובדיון אזרחי. כללים אלו נועדו לקבוע כיצד מבררים עובדות, להבדיל מברור מחלוקות אחרות בהליכי משפט כמו פרשנות הדין, חומרת המעשה, רמת הענישה, פסיקה קודמת, כוונה פלילית ועוד. מטרתם להסדיר את הסוגיות השונות בהליך פלילי וגם אזרחי בהקשר לברור העובדות, כגון מי כשיר לעדות, אופן הגשת מסמכים הקלטות ותמלילים, מגבלות על עדות קטין או קרוב משפחה, כללים לביצוע חקירה ראשית ונגדית, עד עוין, עד מדינה, עד מומחה, הענקת חיסיון ומכלול הסוגיות המהוות את שגרת בירור העובדות במשפט.

  • כללי 'כשרות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו סוגי עדים, עדותם פסולה או כשרה בפני בית המשפט.
  • כללי 'קבילות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו עדויות יתקבלו בבית המשפט, כאשר הכלל הבולט היא כי "עדות שמיעה", לאמור, עדות שלא נתפסה בחושיו של עד אלא זה שמעה או הבינה מאחר פסולה כראיה לאמיתות תוכנה משום שהיא עדות לפי שמועה.
  • כללי 'משקל' הם מערכת הכללים החלה על ראיות - כשרות וקבילות - והמחייבת משקל מסוים לצורך הכרעה/הרשעה בשלבי המשפט השונים, כגון ראיה חלוטה, ראיה מכרעת או ראיה לכאורה.
  • כללי 'דיות ראיות' הם כללים בדיני הראיות הקובעים באילו משפטים יהא די בעדות יחידה להכריע את הדין, ואיזו תוספת ראייתית תידרש, אם תידרש.

דיני הראיות בישראל

מקורות דיני הראיות בישראל הם פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, שורת הוראות בחוקים אחרים, וכן כללים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט שמקורם בעיקר מן המשפט המקובל האנגלי.

המקור החשוב ביותר לבירור האמת הוא עדות של עד המעיד במהלך המשפט. גם בעל דין או נאשם יכול להיות עד, לרבות הודאת נאשם.

לעיתים מתקבלת עדות כתובה, כמו תצהיר של עד או בעל דין.

סעיף 10א' לפקודת הראיות שנחקק בישראל, מאפשר לקבל כראיה אמרות חוץ של עדים (כלומר - הודעות שנגבו מהם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, למשל במשטרה).

לעיתים ישנם כללים הפוסלים עדותם של עדים - כגון פסילת עדות של אחד מבני זוג לחובתם של השני בבני הזוג בדין הפלילי, פסילת עדותו של קרוב משפחה מלהעיד לחובת קרוב אחר, פסילת עדותו של קטין.

מקור של ראיות נוספות הוא כל חפץ או מסמך המוגש כראיה במשפט אזרחי, אשר צריך להיות מוגש באמצעות עדות של עד. ניתן להגיש מסמך המופק על ידי גוף ציבורי או מוסד כראיה עצמאית.

ישנם כללים הפוסלים כשרותם של ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות יסוד כגון פגיעה בפרטיות או תוך האזנת סתר.

ישנם כללי ראיות ייחודיים - כגון: פקודת הראיות קובעת מתי העתק של מסמך יכול להיחשב כמקור. הכלל הפוסל עדות שמיעה, כלל הראיה הטובה ביותר המחייב את בעל הדין להציג את המקור של כל מסמך.

בעניינים אזרחיים רשאי אדם להתנות על דיני הראיות; למשל להסכים לקבל ראיה לא קבילה (כגון: תוצאות בדיקת פוליגרף), או כי עדות מסוימת, או ראיה, יחשבו ראיה חלוטה או מכרעת במשפט.

לצורך הכרעה במשפט אזרחי הדין מסתפק בנטל הוכחה קל יותר של "מאזן ההסתברויות", ומסתפק בכך שמשקל הראיות נוטה לטובת צד ועמדתו מסתברת יותר מאשר האחר על מנת שיזכה במשפט.

לצורך הכרעה במשפט פלילי ידועים שני כללים עיקריים מבחינת נטל ההוכחה - המאשימה נושאת בנטל לשכנע באשמתו של נאשם, ועליה להוכיח אשמתו מעבר לכל ספק סביר. די בספק סביר על מנת שהנאשם במשפט פלילי יזוכה מחמת הספק.

תוספות ראייתיות במשפט הפלילי

במשפט הפלילי חלים כללי "דיות ראיות" וישנן סוגי עבירות ומקרים בהם עדות יחידה אינה מספיקה כדי לבסס הרשעה, ונדרשות תוספות ראייתיות לשם כך. קיימים 3 סוגים של תוספות ראייתיות: תוספות ראייתיות מסוג 'דבר מה' או 'חיזוק' הן ראיות המצביעות על אמיתותה של העדות היחידה (תוספות מאמתות), ואילו תוספת ראייתית מסוג 'סיוע' היא ראיה המצביעה באופן עצמאי על אשמתו של הנאשם ו'מסבכת' אותו בביצוע העבירה (תוספת מסבכת). התוספות הראייתיות נדרשות כדי לאשש את מהימנותן של עדויות שיש לגביהן ספק. כך לדוגמה, במקרה של עדות יחידה של אדם שיש לו אינטרס, כגון שותף לעבירה שעלול לנסות להטיל את עיקר האחריות על שותפו, נדרשת חיזוק לעדותו. אם אותו שותף הוא עד מדינה, שהובטחה לו טובת הנאה בתמורה לעדותו, נדרשת תוספת ראייתית חזקה יותר (סיוע). על סמך רציונל זה נקבע בפסיקה כי תידרש תוספת ראייתית שבין חיזוק לסיוע, על פי הנסיבות, גם במקרה של אדם הסבור שתינתן לו טובת הנאה תמורת עדותו, אף אם אינו עד מדינה בפועל. במקרים אחרים, הספק בקשר לעדות עולה כאשר הנאשם לא קיבל הזדמנות הולמת להפריך את אותה עדות, כגון במקרה של עדות מוקדמת של ילד שניתנה בפני חוקר ילדים.

סיוע

שקרים של הנאשם בעניינים מהותיים, התבטאויות מוקדמות המצביעות על תחושת אשם או בחירת נאשם שלא להעיד במשפטו יכולים כולם להיחשב כסיוע (הימנעות מעדות אינה יכולה לשמש סיוע לעדותו של ילד או אדם מוגבל בשכלו בפני חוקר).

תוספת ראייתית מסוג סיוע נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה בכל אחד מן המקרים הבאים:

  1. העדות היחידה היא של שותף לעבירה שהוא עד מדינה (למעט בעבירות שוחד או הימורים, משחקים מסוכנים והגרלות).
  2. העדות היחידה היא של אדם עם מוגבלות שכלית, שניתנה בפני חוקר מיוחד.
  3. העדות היחידה היא של ילד מתחת לגיל 14, בעבירה שחוק הגנת ילדים חל עליה, אשר נגבתה על ידי חוקר ילדים, והילד לא העיד בהליך העיקרי.
  4. לצורך הרשעה בעבירות עדות שקר או המרדה.

דרישת החיזוק

הימנעות נאשם מלהודות או לכפור באשמה, סירובו להשתתף בהליכי חקירה (חיפוש בגופו, או השתתפות במסדר זיהוי, לדוגמה), עלולים להיחשב כחיזוק. כמו כן, כחיזוק יכולה להיחשב כל תוספת ראייתית מסוג סיוע.

תוספת ראייתית מסוג חיזוק נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה בכל אחד מן המקרים הבאים:

  1. העדות היחידה היא של שותף לעבירה (למעט בעבירות שוחד או הימורים, משחקים מסוכנים והגרלות).
  2. העדות היחידה היא אמרת חוץ של עד לפי סעיף 10א (ד) לפקודת הראיות.
  3. העדות היחידה היא של קטין מתחת לגיל 12.
  4. העדות היחידה היא של אדם עם מוגבלות שכלית, בעבירות בעניינים שבצניעות, מופקרות, רצח או הריגה, כאשר הוא לא הוזהר על ידי בית המשפט בקשר לחובתו להעיד אמת.
  5. העדות היחידה היא של נפגע מעל גיל 28, שבוצעה בו בהיותו קטין עבירה בעניינים שבצניעות במשפחה או בידי אחראי.
  6. העדות היחידה היא של נפגע מעל גיל 18, שבוצעה בו בהיותו קטין עבירה בעניינים שבצניעות וחלפו 10 שנים לפחות ממועד ביצוע העבירה.

דרישת 'דבר מה'

תוספת ראייתית מסוג 'דבר מה' נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך הודיית חוץ של נאשם, שניתנה מחוץ לכתלי בית המשפט, כגון הודאה שניתנה במהלך חקירתו במשטרה. דרישה זו נועדה למנוע הרשעה על סמך הודאה שניתנה כתוצאה מלחץ חיצוני או פנימי שהופעל על הנאשם. עם זאת, בשנת 2006 פסק בית המשפט העליון בעניין מילשטיין נ' התובע הצבאי כי דבר מה יכול להיגזר מן ההודאה עצמה. למרות הסתייגות בית המשפט לגבי הפעלת כלל זה במקרים נדירים בלבד, מדובר בהקלה מהותית לגבי הדרישות לצורך הרשעה במקרים אלו.


לפי גישתם של דורון מנשה ואיל גרונר הנקראת "אסטרטגיית ההכרעה הכללית" מן הראוי לוותר על תוספות ראייתיות במשפט הפלילי ובמקומם יש להפעיל את החסמים לבחינת השערות חפות קונקרטיות. יש לקבל כל השערת חפות ולזכות את הנאשם בכפוף לכך שהשערת החפות אינה נחסמת באחד מתוך החסמים הבאים: החסם השיטתי, החסם ההסתברותי, החסם הטבעי והחסם הפרוצדורלי. החסם השיטתי עניינו דחיית השערת חפות שקבלתה בכל משפט פלילי לא תאפשר אכיפה אפקטיבית של המשפט הפלילי. החסם ההסתברותי עניינו דחיית השערת החפות שההסתברות לקיומה כה נמוכה עד כדי הצדקה להתעלם ממנה לצורכי קבלת החלטות מעשית. החסם הטבעי עניינו דחיית השערת חפות שאינה עומדת במבחן הרציונליות וגוף הידע המדעי. החסם הפרוצדורלי עניינו דחיית השערת חפות שבירורה מחייב הקצאת משאבים שלא ניתן לעמוד בה או שלא ראוי לעמוד בה על פי הכרעה דמוקרטית.

לפי גישת מנשה וגרונר ראיה "בעייתית" או "חלשה" כגון הודיה בנסיבות מסוימות, עדות עד מדינה, היא ראיה מפלילה שאינה יוצרת חסם להשערת חפות. התחליף לתוספת הראייתית הוא המשך הבדיקה אם ניתן לחסום את השערת החפות בחסם כלשהו. במקום הסיווגים הפורמליים של תוספת מסוג סיוע, דבר לחיזוק או דבר מה נוסף, עלינו לשאול במישרין את השאלה המהותית, אם סך כל הראיות המפלילות יוצרות חסם להשערות חפות.[1][2]

התפתחויות בדיני הראיות בישראל

מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, בשנת 1992, אשר היו שכינוה המהפכה החוקתית, הועמדו זכויות היסוד של חשודים נאשמים ובכלל בעלי דין במשפט פלילי (כמו גם במשפט אזרחי) בדרגה חוקתית, אשר הביאה לשחיקת הכללים העוסקים בקבילותן של ראיות וניתן שיקול דעת רחב לשופט באשר למשקל המיוחס לכל ראיה.

חריגים לדיון לפי דיני הראיות

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דורון מנשה, איל גרונר, מהות הספק הסביר (הוצאת נבו, 2017)
  2. ^ דורון מנשה, התאוריה של דיני הראיות (גיא סנדר, עורך, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2017)